האמת שפחדתי משלשום בצורה שגובלת בהתקף פאניקה. ביום ראשון הלכתי לדבר עם מר ג' בתקווה שהוא יצליח קצת להרגיע אותי (אם כי יותר בניתי על MIG בהקשר הזה) ובכלל כדי לראות אותו פעם אחרונה לפני הגיוס, אבל לא ממש יצא לנו לדבר. התקשרתי ל-MIG אחרי זה בבכי מטורף, ואחרי איזה רבע שעה של שיחה הוא הצליח לגרום לי להיות אופטימית, עד כדי כך שכשהתקשרתי ביום שני בערב כבר הייתי אופטימית לחלוטין (אם כי זה היה גם בהשפעת ה-98 בהתפתחותית).

וזהו. בשלישי בבוקר הגענו לתל השומר, כרגיל היה שם בלגן מטורף, העלו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו... בערך חמישים מטר לבקו"ם. לפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין את צה"ל.

עברנו את כל השרשרת חיול שעושים בבקו"ם, לקחו מאיתנו כמעט כל נוזל גוף אפשרי וכל דבר מזהה שלנו (AKA רוק, דם, טביעות אצבעות, צילומי שיניים, רנטגן, הוצאה ושקילה של המוח... אה, רגע, זה לא קרה. אבל כל השאר כן), קיבלנו כרטיסי חוגר ודיסקיות (לא יפות במיוחד. של הצבא האמריקאי הרבה יותר יפות), מדים, ציוד, כל הבלה-בלה... בזבזנו לא מעט זמן בכל מיני תורים, קיבלנו שקיות מיוחדות מהאגודה למען החייל (שמכילות בעיקר חטיפים, קפה, קצת מוצרי היגיינה, קפה, שקית, קפה...) ושלחו אותנו לשבת לעשות כלום. יש.

מה שכן, מהבחינה החברתית היה לי ממש נחמד. נתקלתי באותן הבנות כל הזמן, מה שאומר שדיברנו קצת, וחלק מהן גם המשיכו אותי לבט"ר, אז זה כיף. פגשתי מישהי מקנדה (ווהו!), אז החלפנו קצת חוויות על וונקובר (אהובה שלי3>), על הקנדים (חברה טובה שלי קנדית ורוב השחקנים האהובים עליי), ועל UBC. מסתבר שהיא למדה שם - ואני בדיוק מתכוונת לעשות שם את התואר השני במסלול הישיר לדוקטורט - אז היא סיפרה לי על הלימודים שם והכל. היא אומרת שממש נחמד שם, שהאנשים נחמדים והסגל טוב, שהקמפוס עצמו ענק ואפשר למצוא שם בערך הכל ושזה אחלה מקום ללמוד בו, במיוחד מדעי החברה. החיסרון היחיד הוא כשאת מאחרת לשיעור ומגלה שבדרך שאת הולכת בה בדרך כלל בדיוק מצלמים סרט... (-;

בסופו של דבר לקחו אותנו לתורנות מטבח. חשוב לציין שבכל הזמן הזה הדיסקיות שלי והטלפון שלי לא היו עליי, מה שלא הפך אותי לידידותית במיוחד כשהיה לי משעמם, אבל בסדר. שטפנו כלים, הכרתי שתי בנות שנמצאות איתי עכשיו בטירונות (אחת מהן אפילו במחלקה שלי, אז אנחנו ביחד הרבה), היה ממש נחמד. מה שכן, מתורנות המטבח למדתי את הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד בתורנויות בצה"ל - לא לאכול עם הכלים ו/או מהאוכל של צה"ל. זה לא שהם לא מקפידים על ניקיון והיגיינה מלאים כמו שהם מחפפים לחלוטין...

אבל בסדר, ישבנו כל הקבוצה בחוץ אחרי זה, דיברנו קצת, קיללנו את המפקדים שלא באים כבר לקחת אותנו חזרה לתיקים שלנו... כרגיל. בסופו של דבר לקחנו את התיקים (הטלפון! תודה לאל) ועלינו על האוטובוס לניצנים. עד השלב הזה היום דווקא היה די נחמד, גם אם מעייף.

באוטובוס התחלנו עם הזבל של הטירונות. כל ההקראת זמנים, "הקשב המפקדת", וי בין הרגליים ויהלום מאחורי הגב... כל הדברים האלה שממש לא התגעגעתי אליהם מהגדנ"ע. זה היה אירוע כל כך טראומתי עבורי, עם כל מה שקרה בו, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי בוכה תוך כדי שאני עושה מה שאומרים לי. אחרי כמה זמן אחת המפקדות שמה לב אז היא באה לשאול מה קרה, אז אחרת אמרה שהיא תדבר איתי בזמן שההיא ממשיכה להדריך את הבנות. אמרתי שלא קרה כלום (בכי זה דבר אוטומטי במשפחה שלי - גנים של אמא...) אז היא הציעה לי מים. הם באמת בסדר שם כשזה אחד על אחד, אבל מול כולם צריך את הקשיחות הזאת. טירונות זה איכ, אין ספק.

הגענו לבסיס (אמצע שום מקום, הכל חול ואוהלים), התחלנו עם קצת הסתדרויות והכל, קיבלנו סיור קצר באזור של הפלוגה שלנו, באופן הזוי במיוחד מצאתי את עצמי ממלאת את התפקיד שהכי לא רציתי למלא, אבל זכרתי ממש טוב מהגדנ"ע (אין ספק שיצא מזה משהו), בכיתי עוד קצת הרבה... היה נהדר(!) בהפסקה הראשונה שהיתה לנו התקשרתי ל-MIG כי ידעתי שהוא היחיד שיצליח לעודד אותי, בכיתי לו בטלפון קצת והוא באמת הצליח לעודד אותי ("אז תפסיקי לבכות ותפסיקי להתקשר לאמא שלוש פעמים ביום" "אבל עוד לא דיברתי עם אמא בכלל! אתה הראשון שהתקשרתי אליו!" *צוחק*), אז כשהתקשרתי לאמא כבר הייתי הרבה יותר אופטימית. 

אמ, מילאנו טפסים (הם היו כל כך קטנים. למה צה"ל מתקמצן על דפים ומבזבז מים, אה?) ואז שמו לנו סרט על טרמפים והכל. לא ממש הייתי מסוגלת לראות אותו וסוג של התחלתי לבכות שוב, אז המפקדת קראה לי החוצה ושאלה מה קרה, וכשאמרתי לה שזה קשה לי היא אמרה שהיא תבדוק מה אפשר לעשות. בסופו של דבר לא ממש הצליחו להקרין, אז חזרנו לפלוגה, עשינו תדריכים וכו', הלכנו לאכול ארוחת ערב (שהיתה מזוויעה למדי, אבל פגשתי כמה חיילים נחמדים, במיוחד אחד מהם, והבנות שמרו לי מקום ליד השולחן), וחזרנו לראות את הסרט. החלטנו שהיא תשב לידי ואם אני לא אהיה מסוגלת לראות אני אגיד לה ונצא, וזה באמת קרה, אבל אחד המפקדים הגיע ואמר שהוא לא יכול לתת לי לצאת הביתה בלי לראות את הסרט. בסופו של דבר הוא שאל אם זה יהיה יותר קל אם הוא יסביר לי מה קורה בסרט, אז אמרתי שכן, והוא הסביר ואז נתן לי להישאר בחוץ. זה היה נהדר לראות עד כמה באמת אכפת להם שם - כי זה משהו שלא כל כך מצפים לו כשנתקלים בטירונות בפעם הראשונה.

וזהו. עשו לנו עוד כמה מסדרים, חילקו אותנו לצוותים, נתנו לנו כמה הפסקות ובסוף סופסוף הלכנו לישון. המחלקה שלנו קיבלה את השמירה בלילה הראשון, אבל לשמחתי לא קבעו לי שמירה. בצורה מפתיעה, השק"שים של צה"ל היו נוחים ונעימים (מעל מזרון מעל מיטת ברזל כזאת), אם כי זה עדיין היה צר מדי, אבל לא נורא.

זהו. ביום אחרי זה ניקינו קצת, עשינו מסדרים, קיבלנו קצת הדרכות והוראות, סידרנו קצת ובעיקר קיבלנו מנוחה. האוטובוסים שלקחו אותנו לרכבת איחרו (אבל ממש), אז פספסתי את הרכבת הישירה הביתה, אבל נסעתי לת"א במקום ואמא לקחה אותי. וזהו. היה ארוך ומתיש ולא אכלנו מספיק, אבל יהיה בסדר. בשבוע הבא אנחנו אמורים לחזור לראשון-רביעי ולהשתחרר לחג השני, אז יהיה נחמד.

מה מעבר לזה? עשיתי את הבחינה בפתולוגיה - היה ארוך אבל הלך ממש טוב. נחתי לא מעט, התחלתי ספר חדש, התמכרתי ל-Game of Thrones Ascent... הכל די כרגיל. נפגשתי עם תזונאית, מה שהיה ממש מוזר, אבל אין לי יותר מדי ברירות. בגדול ממש נהניתי מהתקופה הקצרה של החופש שהיתה לי אחרי הסמסטר.

ועכשיו סמסטר 2015א (-: (סטטיסטיכס, כן)