יש לי הרבה מה להגיד על כל מה שקרה בארץ בשבוע האחרון. יש לי המון מה להגיד על חוק הלאום המטופש הזה, שאני לא מאמינה שבכלל עדיין נמצא בתהליך החקיקה ולא נזרק לפח מזמן; על המהומות בארץ וההחלטות האחרונות נגד ישראלים ערבים; על פוסטים פה; על ההחלטות האחרונות של משרד החינוך בנוגע למתמטיקה ולבונוסים; וגם על ההתנהלות של צה"ל בעניינים מסוימים - אבל כרגע כל מה שאני רוצה לדבר עליו זה זה שאני בבית.

השבוע האחרון היה אחד השבועות הכי מאכזבים שחוויתי אי פעם. לא הלכתי שוב לקיצוניות של להגיע לביה"ס בבכי, כי אני יודעת שכל מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר רלוונטי לשבוע הזה בדיוק באותה המידה, אבל היו רגעים אתמול שחשבתי שאני עשויה לעשות את זה. אני לא יודעת כמה הציפיות שלי פשוט היו גבוהות מדי וכמה האנשים שמולי פשוט לא בסדר, אבל אין ספק שהתחושות שלי מהשבוע האחרון הן שילוב של שני הגורמים האלה. וכמובן, העובדה שהגעתי מהפלוגה שלי, מהמחלקה שלי, מהצוות שלי, משפיעה מאוד על התחושות האלו - כי מה שקיבלתי שם היה מדהים.

אז כן, בסמ"ח. אני רשמית קורסיסטית בבסמ"ח.

בפועל אני לא יכולה לספר הרבה על מה שאנחנו עושות שם (למרות שאת הרוב אפשר למצוא באינטרנט תחת הכותרת "איך להשתמש ב-Flash"), אבל זה לא משנה יותר מדי, כי עיקר מה שרציתי לדבר עליו זה האנשים. אני כן אזכיר רק שאנחנו יושבות מול מחשבים רוב היום, שאסור לנו לשתות בכיתה אבל מותר לשטוף אותה, שאני די בטוחה שכמעט התייבשתי בגלל זה ושאם לא נסיים כולנו עם בעיות ראיה אחרי מסלול של 10 שעות ביום מול מחשב, זה כנראה יהיה נס. מהבחינה הזאת הקורס עצמו הוא די סיוטי - מה גם שאני כבר מכירה את הפלאש והפוטושופ ואני עורכת וידיאו עם תוכנה מקצועית דומה לפרימייר. אסור לגעת במחשבים מלבד בתרגולים, אז אני די מתה משעמום (מבחינה הזאת הקורס הזה לא כל כך מומלץ לאנשים שמכירים את פלאש). מצד שני, התרגולים עצמם כן כיפיים, ויוצא לי להמשיך להתקדם בסטטיסטיקה.

גם בסמ"ח עצמו זה בסיס נחמד. מלבד העליות האינסופיות, הבסיס עצמו מאוד נוח, רובו בנוי ואין לנו בעיות של חול כל הזמן. כל הכיתות מרוכזות ביחד, ככה שיוצא לפגוש הרבה קורסיסטים אחרים והמון המון המון קצינים שמסתובבים בבסיס. האוכל מאוד מוצלח (אכלתי שם ארבע ארוחות צהריים - מכולן נהניתי), השק"ם נראה יותר כמו מכולת, יש בית קפה מצוין ואנחנו לא רחוקים מאוטובוסים ישירים לעזריאלי. האוכל מגיע בקייטרינג, אז אין תורנויות מטבח ואין כלום. כל מה שיש זה שמירות, ורק בסופ"שים. מבחינת הקורס עצמו, רוב האנשים של תכנות/כתיבת לומדה/מגן בסייבר מאוד איכותיים (בכלל רוב המקצועות בתקשוב דורשים איכות מסוימת, אבל אלה במיוחד), אז בגדול אני נהנית להגיב עם אנשים.

בגדול.

זה נגמר כשזה מגיע לסגל.
העניין בקורס הזה זה שהוא יחסית חדש. בעוד שכבר יצא להם להעביר משהו כמו מיליון מחזורים של קורס תכנות, כות"ל זה קורס שעדיין לא עבר יותר מדי מחזורים, ובטח ובטח שלא משך אליו את רוב האנשים ברמה הכי גבוהה בבסמ"ח. אין ספק שתכנות נחשב לקורס הכי יוקרתי ורוב האנשים שיש להם את היכולת לעשות את זה הולכים לשם. מהבחינה הזאת הבחירה שלי ללכת דווקא לכותב לומדה היתה טעות, למרות שגם אם הייתי יודעת איך יראה הסגל הייתי בוחרת בקורס הזה בכל זאת. אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שעדיין לא יצא להם למשוך יותר מדי אנשים דומים אליי, גם בגלל הזמן וגם בגלל היוקרה, ובסופו של דבר, הם לא יודעים איך להתמודד איתי.

אתמול הגעתי לקצה גבול היכולת שלי בהקשר הזה. העובדה שהמ"מ (למה אף אחת שם לא קצינה?) אומרת לי שאני צריכה להשתנות כדי להתאים לאנשים ולמערכת; העובדה שהיא אומרת לי ש"אין מה לעשות" כשאני יודעת שלפי פקודות מטכ"ל בטח ובטח שיש מה לעשות; העובדה שהיא מסרבת לתת לי להתקדם כמו שאני רוצה; העובדה שהיא מצדיקה את הרופא שלא בדק אותי אתמול, כשאני הגעתי לבסיס עם סחרחורות וכאבי ראש מפה ועד להודעה חדשה, בטענה שקיבלתי טיפול, בזה ש"הוא כנראה חושב שאת בסדר"; העובדה שהסגל לא מבין שיש אנשים חריגים גם לכיוון החיובי; העובדה שהן לא מבינות שיש הרבה מאוד דברים שמשפיעים על בני אדם, ולהגיד להם "תירגעו" כשמשהו לא בסדר איתם זה דבילי; העובדה שהיא מהנהנת ומהנהנת אבל בתכל'ס לא עושה כלום; כל אלה הזכירו לי בדיוק למה לא רציתי להתגייס לצה"ל.

כי אני לא רוצה להיות במקום כזה. אני לא רוצה להיות במקום שבו איכות הטיפול שאני מקבלת (מכל גורם שהוא, לא רק רפואי) תלוי באיזה צבע יש לי על הכתף ובכמה פסים יש לי על הזרוע. אני לא רוצה להיות במקום שבו היחס של אנשים כלפיי תלוי באיזה ותק יש לי ובאיזה ותק יש להם. אני לא רוצה להיות במקום שבו יוצאים מנקודת הנחה שאני "רק קורסיסטית", או כל דבר אחר, ובגלל זה מגיע לי יחס כאילו שאני לא אנושית. כי אני קודם כל אן, אחרי זה אני חיילת, ורק בסוף אני קורסיסטית.

וזה לא שאנשים לא מבינים את זה. עם כל מה שקרה אתמול וכמה שבכיתי, המון אנשים ניגשו לשאול מה קרה. קצינים, מפקדים, סתם אנשים עם דרגות. מישהו מקסים שהתחברתי אליו ביום הראשון ואני ממש שמחה שזה קרה, וסתם מישהו שהגיע לבסיס לעשות משהו וראה אותי בוכה, אז הוא ניסה לעזור. המון אנשים שעובדים בבסיס הזה, בדיוק כמו הסגל של הקורס, ניגשו אליי אתמול ושאלו מה קרה, איך הם יכולים לעזור, ואם אני רוצה שהם יביאו לי משהו חם לשתות, משהו מהשק"ם או כל דבר אחר. היו שם המון אנשים כאלה.

וגם בטירונות חוויתי את זה. אף אחד מהסגל המחלקתי מעולם לא התייחס אליי כאילו אני קודם טירונית ואז אן, למרות שזה מה שעושים בטירונות בהרבה מקרים. וגם אמרתי את זה למפקדת שלי, לסמלת ולמ"מ יותר מפעם אחת לאורך החודש הזה. תמיד הייתי אני קודם, ורק אחרי זה הייתי הטירונית שהם צריכים לחנך ולהרגיל לצבא. ואם משהו היה לי קשה, אז כבר ביום הראשון, עוד לפני שהם בכלל ידעו מי אני, הם עשו כל מה שהם יכלו בשביל לעזור. ואם הייתי צריכה לדבר עם הבית או להיפגש עם רופא והייתי נראית חצי ממה שנראיתי אתמול, אף פעם לא אמרו לי "תחכי עד אמצע היום למתי שיש זמן מוגדר לזה בלו"ז". אף פעם. וכמו שאני מכירה את הסגל, הם היו מזדעזעים אם בכלל הייתי מעלה את האפשרות הזאת.

אבל כאן כנראה שהסגל שוכח את זה. לפחות חלק ממנו.

אז כן, אני לא אוהבת להיות שם. אבל בסופו של דבר, נשארו לי 8 שבועות, ואני יודעת לשחק את המשחק בדיוק כמו כל אחד אחר.

אבל עדיין חבל לי.

*שם חדש לבלוג. מוזר, אבל מוצא חן בעיניי. היה חייב להגיע באיזשהו שלב... אולי.