מוזר לי כשאומרים לי שאני חשובה.

אני לא יודעת למה. לא, בעצם, אני כן יודעת למה. ברור שאני יודעת למה. מאז שהייתי קטנה תמיד הייתי זאת שמגנה על כולם, ששומרים על כולם, שמצילה את כולם. אם זה בבית, אם זה בביה"ס, אם זה באינטרנט. בכל מקום. תמיד הייתי זאת שמגנה על כולם, ובגלל זה כולם תמיד היו חשובים יותר.

דיברתי איתו על זה אתמול. דיברנו על זה שזה מה שגורם לחלק מהבעיות שלי כרגע ואמרתי שאני יודעת, אני יודעת שבגלל זה דאגתי למר ג' ובגלל זה אני דואגת לאנשים שסביבי ובגלל זה אני לא מצליחה לדבר על עצמי. בגלל זה כולם תמיד באים קודם ואני בסוף, רק כשלאף אחד אין דאגות אחרות. הבנתי את זה כבר לפני חודשים. אבל זה לא באמת עוזר לי שהבנתי את זה, כי זה בראש, והלב לא תמיד עוקב אחרי מה שהראש אומר.

וגם על זה דיברנו אתמול. כי אני אולי בת 20 מבחינה שכלית, אבל מבחינה רגשית אני עדיין ילדה בת 5 שמפחדת שיעזבו אותה ושלא יודעת איך להתמודד עם הרגשות של עצמה.

היום... היום המצב היה רע. הוא אף פעם לא באמת טוב, אבל היום הוא היה ממש רע. רע מספיק בשביל שכשא' שאל מה קרה, אמרתי שאני בחיים, זה מה שקרה.

והוא הסתכל עליי ושאל מה קרה. ואמרתי ששום דבר. והוא שאל שוב, ושוב אמרתי ששום דבר. והוא לא ויתר, אז אמרתי שנדבר עוד מעט, כי מישהי נוספת היתה במשרד. ואני לא יודעת אם באמת התכוונתי לזה או שלא, אבל הוא יצא לתקלה, וכשהוא חזר ושאלתי אותו מה היה הסיפור הוא התיישב מולי ואמר, "עזבי את זה, את יותר חשובה."

ופשוט דיברנו. ובכיתי, המון. ודיברתי על הכל, על כמה שאני מפחדת לאבד אנשים (ואמרתי לו כמה שמה שהוא אמר לי בבוקר בנוגע לק' הרגיע אותי), ועל כמה שנמאס לי להיפגע אבל גם נמאס לי להיות לבד, ועל כמה שאני לא מסוגלת לסמוך על עצמי וכולם סביבי רק מבלבלים אותי. והכל בכלל התחיל מהודעה שלא ציפיתי לה אתמול (ומאז אני לגמרי off כי לא היה לי מושג איך להגיב), וסיפרתי לו על זה ועל AK ועל כמה שאני בכלל לא מבינה מה קורה ושאני עייפה מלחשוב כל הזמן על מה שהצד השני חושב ומרגיש ומתכוון.

ובאיזשהו שלב כזה ירדנו להביא כל מיני דברים ויצאנו לאיזה קריאה וכאלה, ומדי פעם הוא ענה לטלפונים וכאלה, אבל כל פעם שמשהו קטע את זה הוא חזר והמשיך את השיחה (או שאל איפה היינו אם זה היה ארוך).

ואני עדיין מפחדת לאבד אותו, במיוחד אם הוא יחזור לקשר עם מישהי אחרת (וגם את זה אני צריכה להבין עדיין), אבל זה כאילו... קצת פחות מפחיד. כאילו הצלחתי להיפתח ובכל זאת לא נפגעתי, ובאמת שהרגשתי יותר טוב אחרי השיחה שלנו. ואני חושבת - מקווה - שגם הצלחתי קצת לעזור לו.

ולא אכלתי, כי אני גרועה בזה. כל מה שאכלתי כל היום היה בן & ג'ריס. והוא כל הזמן מזכיר לי לאכול ביומיים האחרונים, כי משום מה אכפת לו.

ואני לא מבינה למה, למרות שאנחנו די קרובים כבר בערך שנה.

אבל אני אף פעם לא מבינה למה לאנשים אכפת ממני, אפילו לא לאנשים שאני מכירה שנים.

והוא אמר שהוא שמח שאני פה. ואמרתי שגם אני. כי טוב לי פה.

ואני לא חושבת שאני יודעת איך להתמודד עם זה. ואולי, רק אולי, הדרך שלי להתמודד עם זה היא ליצור בלגן בראש שלי, כדי שלא יהיה טוב, כי את זה אני כבר מכירה.

וזה לא משנה שאני כבר עייפה מזה.

*אתמול כשדיברנו הוא ניסה להבין למה אכפת לי שא' קרוב למישהי אחרת. והוא חקר וחקר וחקר ולא היתה לי תשובה ובסוף יצא לי, "כי הוא שלי". הוא אמר שזה יפה שאני מסוגלת להגיד שהוא חשוב לי, ושהחרדה שלי לא מונעת ממני להיקשר למרות הכל.