ביליתי לא מעט זמן בלתהות למה זה כל כך מפריע לי בשבוע האחרון.

עברו לי בראש כל מיני רעיונות. הם כל הזמן ביחד ואני מרגישה כאילו אני כבר לא יכולה לדבר איתו לבד. אני לא מסוגלת להביא את עצמי ללדבר עם מישהו כשאנשים אחרים גם מעורבים. חרדת הנטישה שלי גורמת לי להרגיש שאני מאבדת אותו וזה מפחיד אותי. אני מתגעגעת לעבר. יש לי איזשהם רגשות עמוקים יותר שאני לא רוצה להכיר בהם. אני self-destructive ומנסה בכוח להרוס משהו טוב שקורה לי. כל מיני רעיונות.

כמובן שלחלקם אין קשר למציאות וחלקם כנראה נכונים ברמה זו או אחרת.

אבל זה לא העניין כרגע. 

דיברנו ביום חמישי על זה שיש סוגים שונים של קשרים. יש קשרים קרובים יותר, יש כאלה שצריך בהם קצת ספייס. יש כאלה שאם אתה לא מדבר עם הבנאדם השני כמה ימים זה די סוגר את הקשר, ויש כאלה שאפשר לא לדבר שבועיים וכשמדברים שוב זה כאילו זה מעולם לא נפסק. יש כאלה שדורשים תחזוקה מתמדת ויש כאלה שהם פשוט טבעיים וזורמים בלי קשר למה שקורה. יש קשרים לצחוקים ויש קשרים לדברים רציניים ויש קשרים לטלוויזיה וספרים. הרבה הרבה הרבה סוגים שונים של קשרים.

מן הסתם, הסוגים השונים האלה מושפעים מהסוגים השונים של האנשים. אינטרוברטים, אקסטרוברטים, רגישים יותר, רגישים פחות, אנשים שמתמקדים בלחשוב ואנשים שמונעים על ידי האינטואיציה שלהם. אבל חלק משמעותי במיוחד מהעניין הוא מימד המופנמות/מוחצנות.

אני אינטרוברטית. תמיד הייתי, תמיד אהיה. מה שקורה אצלי תמיד קורה בפנים, ואני כמעט ולא מסוגלת לחשוב על לשתף סתם ככה. אני צריכה את השקט שלי, במיוחד אחרי שאני עם אנשים, ואין כמעט שום דבר שאני שונאת יותר מאשר להיות בקבוצה גדולה, במיוחד אם זה באזור קטן וצפוף. אני צריכה את השניים-שלושה אנשים האלה שקרובים אליי, וזה יותר ממספיק בשבילי. אני צריכה, לפעמים, שפשוט יעזבו אותי בשקט ויתנו לי להירגע. ואני ממש, ממש לא אוהבת constantly לדבר/להתעסק עם אנשים/לעשות דברים עם אנשים וכו׳.

שלא לציין את העובדה שדי מהר נמאס לי מרעש.

*היא* אקסטרוברטית. מה שאומר שצריך constantly להעסיק אותה, לדבר איתה, להגיב אליה. היא כל הזמן צריכה חברה והיא כל הזמן צריכה חברה שתגיב אליה. אני לא מופתעת מזה שהיא וק׳ לא היו קרובות במיוחד, אבל אני קצת מופתעת מזה שהם קרובים כל כך. גם הוא כמוני, אם כי קצת פחות (בניגוד לק׳, שאנחנו פרקטקלי קופי אחת של השנייה, רק שהיא הרבה יותר מוכשרת ממני).

וזה מעלה תשובה חלקית לשאלה למה זה כל כך מפריע לי ובעיה.

הבעיה - או השאלה, או ווטאבר - היא האם אני יכולה להיות בסביבת אקסטרוברטים מספיק זמן בלי לצאת מדעתי. וזה כולל את השאלה האם אני יכולה לתת למישהו שאני אוהבת להיות בקשר עם אקסטרוברטים בלי להרגיש שאני כל הזמן צריכה להילחם על תשומת הלב שלו (מה שמן הסתם קשור לחוסר הבטחון שלי). והעניין המרכזי הוא - איזה קשר משמעותי יכול בכלל להיות בין אינטרוברטים לאקסטרוברטים.

באיזשהו מקום, שני הסוגים האלו של אנשים תמיד יהיו הפוכים. גם אם הם יצליחו להבין אחד את השני, גם אם הם נהנים בקטעים של טלוויזיה ושטויות ולא יודעת מה, עדיין תהיה בעיה בקשר בין שני הסוגים האלה. למוחצן זה יפריע שהמופנם לא פשוט מדבר על הבעיות שלו, והמופנם יצטרך את הספייס שלו מדי פעם וה׳להיות ביחד׳ כל הזמן יוציא אותו מדעתו. תמיד תהיה להם איזושהי בעיית תקשורת כי הם פשוט לא מדברים באותה השפה מבחינה רגשית. אפילו ההסתכלות שלהם על העולם שונה.

והשאלה היא האם בכלל אפשר להתגבר על הפערים האלה. 

שלא לדבר על השאלה האם אני יכולה להתגבר על הפערים האלה לאורך זמן.