הייתי רוצה להגיד שדברים בסדר והכל חזר לשגרה, אבל השגרה היחידה שחזרתי אליה היא שגרה של פאניקה מכל דבר קטן. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים.

עוד סופ"ש של פאניקה, עוד תשומת לב מוגזמת לכל פרט קטן, עוד התמוטטות בראשון בערב, עוד בכי, עוד דרמה. לא יודעת, אולי אלה הדברים היחידים שאני מסוגלת להרגיש. לפחות הפעם אני יודעת מה כן לעשות ומה לא לעשות, אז אני מניחה שלפחות יצא מזה משהו. לפחות יצא משהו חיובי מהדרמה המיותרת שגררתי את עצמי (ואת כולם) אליה.

הלוואי שיכולתי להגיד שאני בסדר ושעכשיו אין יותר פחד או ספק או whatever. אני לא יכולה להגיד שום דבר מזה. לא כאן, כל עוד עדיין יש לי מקום לכתוב בכנות את מה שאני מרגישה. 

אבל אני לא יודעת, אולי עם כל דרמה כזאת אנחנו מתקדמים לאנשהו. מתחזקים. מדביקים עוד כמה חתיכות מהלב השבור שלי. Time only heals if we work through it now, בהחלט.

אין ספק שהמשפט הזה הוכיח את עצמו בפעמים הקודמות. התקדמנו. השתפרנו. הרבה מהחודשיים האחרונים זה בגלל שאנחנו לא רגילות להיות כל כך רחוקות; זה קצת כמו באוקטובר אחרי שאחותי עברה ללונדון. אני מניחה שזה לא באמת מפתיע באיזושהי צורה, כי היא כמו אחות בשבילי, ובשלושה וחצי חודשים שהייתי שם בילינו כל כך הרבה זמן ביחד שרק התקרבנו עוד יותר. כל זה חיובי, אבל זה מפחיד אותי עכשיו. מה עוד חדש. Let's be honest, הכל מפחיד אותי.

אני שונאת את החיים עם חרדה ודיכאון ואני שונאת את המחשבות האלה ואני שונאת את הרגשות שלי. אבל היי, מה עוד חדש.

אני רק מקווה שיהיה בסדר. 

יהיה בסדר, נכון?