חצי שבוע חיכיתי לדבר היום - במיוחד כששאלו אותי אם אני נשארת וכשרבתי עם אמא, ובסוף כשזה סופסוף קורה אני לא אומרת כלום חצי פגישה. רק נשארת עם עצמי בראש שלי. מתחבאת מהכל. 

...ואז שונאת את עצמי כששעתיים אחרי העולם בכל זאת חוזר ואני מבינה שרק בא לי לבכות ולא להיות בזה לבד. אבל אין ברירה. עוד שבוע. 

השאלה היחידה היא האם אני אצליח להישאר ארנב שבוע, או שאני אהיה חייבת גם לחזור להיות עצמי ולהתמודד עם דברים. לדחות את הכל ליום שני הבא. פשוט להישאר בפיג׳מה עם האוזניים ולראות סרטונים מפסטיגלים מהתקופה שלי ולהתעסק בנוסטלגיה (וואי רן דנקר היה חמוד ממש אבל הוא גדל להיות מהמם). 

לקוות ששבוע הבא לא יהיה בדיוק אותו הדבר. 

אפשר ללכת לישון ושמישהו יעיר אותי עוד שבוע? או כשסיפור הקורונה ייגמר? או כשאני אפסיק לכעוס על עצמי שבזבזתי את הפגישה הבוקר?

על מי אני עובדת, מי בכלל יזכור את הקורונה כשאני אצליח להפסיק לכעוס על עצמי (אם זה אי פעם יקרה)?

אוף אוף אוף אוף.

ורק לקרוא את הפוסט הזה שוב ולקלוט כמה כל היום הזה זה בול אני... מקסים. פשוט מקסים. שמישהו יירה בי עכשיו.