מחר לפני שנה הגעתי ללונדון.
זה בכלל לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו, אבל בזמן שחיכיתי שהעורך יעלה, קלטתי פתאום שזה היה בערך בתקופה הזאת לפני שנה שהגעתי לכאן. ישר מסגר, לשבועיים של בידוד, לארבעה חודשים של סגר. תענוג. ואז כשקלטתי הלכתי לחפש וגיליתי שהגעתי ב17.10. מחר לפני שנה.
לא ככה חשבתי שדברים ייראו.
ונכון שיש מגיפה וכל הסיפור הזה, אבל זה לא באמת משנה שום דבר מהתחושה שלי.
ברצינות אבל, עבר יותר מדי זמן מאז שכתבתי. איכשהו בתוך כל הבלגן לא היה לי זמן לעשות כלום.
״כל הבלגן״.
קיבלתי את המפתחות לדירה, ביליתי אחרי זה את כל הבוקר בלהעביר דברים, ואז בצהריים טסתי חזרה הביתה לחגים. ואז בשישי יצאה העונה האחרונה של לוציפר וריסקה אותי כי זה היה הסוף הכי גרוע בהיסטוריה, ושלושה שבועות הייתי עסוקה רק בזה (שמתוכם שבועיים לפחות הייתי בבית אז הייתי עם המשפחה והכל היה הרבה יותר טוב). וחזרתי לכאן, וכרגיל לא התמודדתי טוב עם החזרה לכאן, למרות שהפעם הייתי כל כך עסוקה עם הווייפיי והתארגנות וחשבונות ולהכין את הבית ולקנות את מה שחסר לי ולהתאפס על להכין את הדירה שלפחות היתה לי קצת הסחת דעת.
והעונה של טד לאסו נגמרה, כאילו החיים האלה לא מדכאים מספיק. ברור שאני מתעסקת בדיכאון. לא יודעת, קמתי במין מצב רוח כזה היום. אבל האמת שטד לאסו מה זה החזיקה אותי בערך מסוף יולי. בחיים לא חשבתי שאני אוהב את הסדרה הזאת אבל היא פשוט כל כך טובה ואני ממש צריכה את החיוביות הזאת. במיוחד עכשיו.
וכרגיל אני מתבכיינת על כלום (איפה הוא שיגיד לי שאלה צרות של עשירים כמו אחרי שנתנו ציוני מגן בפיזיקה) כי התקדמתי יפה עם הכתיבה בימים האחרונים ובראשון בניתי שולחן מאיקאה (קיבינימט אני שונאת את ההוראות שלהם) והייתי במשרד יומיים השבוע ואתמול היה ממש כיף למרות שרביעי-חמישי היו עצובים לי והרגשתי לבד. אז אין לי באמת סיבה להרגיש ככה.
ועדיין, בא לי לבכות.
ואני אפילו לא יודעת למה.
נו טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm