התחלתי לדבר על PLL כי נטפליקס (שימותו) הציעו לי את הסדרה ביום רביעי והכל עלה פתאום כאילו לא עברו שמונה שנים מהפעם האחרונה שראיתי פרק. אולי כי גם ככה היה לי בוקר ממש גרוע והבנתי שק' באמת עברה הלאה הפעם, וזה עדיין כואב לי כאילו לא עברו שנתיים (למרות שבאמת לא עברו שנתיים, כי היא חזרה לרדוף אחרי בערך חודשיים אחרי שהיא הלכה). אולי בגלל הספר, וזה שעכשיו הכל ממש מתחת לפני השטח. אולי פשוט כי המצב על הפנים ואני כל כך מתגעגעת אלייך. לא יודעת. אבל מיום רביעי בערך אני בזה.

וכתבתי לך עוד באותו היום, אבל בnotes בטלפון, אחד מתוך כמה עשרות מכתבים שיש שם. לא פרסמתי את זה. חשבתי שאני מעדיפה שלא. הקשר של עזריה... היה שונה משלנו במובן מסוים. הם היו מאוהבים, אנחנו לא. אבל הם תמיד מזכירים לי אותנו. וחשבתי לעצמי שלא רציתי שתחשוב שזה מה שהרגשתי כלפייך. למרות שאני יודעת שאתה לא קורא את זה, וכבר כתבתי עליהם פה (ראה ערך הלינק למעלה), ולמרות שאני יודעת שאתה יודע שלא הייתי מאוהבת בך (וגם דיברנו על זה יותר מפעם אחת)... לא רציתי שתלך לשם. חשבתי לעצמי שאם אני אצליח להוציא את זה במכתב "פרטי" והיום, אז אני אוכל לעבור הלאה מזה למרות שזה מה שאני מתעסקת בו מאז יום רביעי.

ואז במקום להבין שאני צריכה לדבר על כל מה שהיה ולהרגיש את זה הוא התחיל להתווכח איתי על אריה ועזרא ועל מה שהיה בינינו, והאם זה היה בסדר או לא היה בסדר, ועם גבולות או בלי גבולות (בהתחלה זה היה בלי, שנינו ממש נסחפנו), והאם זה היה מיוחד או לא היה מיוחד (עבר כל כך הרבה זמן, אבל אני עדיין מוכנה להרוג את כל מי שיגיד שזה לא היה מיוחד, כי מי שלא היה לו את הבנאדם הזה בחיים שבאמת מבין אותו עד הסוף לא מבין כמה מדהים זה באמת), ושוב לטחון לי בשכל שאני צריכה לעבור הלאה ולהבריא ודי כבר וזה לא בסדר וכל הבולשיט הזה. שזה בערך הדבר האחרון שהייתי צריכה, וזאת בדיוק הסיבה שלא אמרתי לאמא מה מפריע לי כשהיא שאלה בחמישי, כי ידעתי שלשם זה יילך. ושיא האירוניה זה שידעתי שאם הייתי מספרת לך את אותו הדבר, היית מבין בדיוק מה כואב לי בזה. וגם היית מבין למה אני צריכה את זה עכשיו. למה אני מתגעגעת אלייך.

היינו יושבים במקום הקבוע שלנו מול חדר מורים, עם התיק שלך ליד הרגל שלך וכוס הקפה הנצחית שלך מולנו, ליד הטלפון שלך שבדיוק הוצאת מהכיס לפני שהתיישבת. היית שואל מה קרה, כי היית רואה מיד שקרה משהו ואני לא בסדר, והייתי מספרת לך. הכל. אפילו על עזריה, שזה משהו שחשבתי שאני בחיים לא אספר לך. גם כי לא רציתי שחשוב שאני מאוהבת בך או משהו (מאז שהיועצת המטומטמת הזאת אמרה את זה, זה שם כל הזמן, למרות שכל פעם שאמרתי לך את זה אמרת שאתה יודע ואפילו לא חשבת את זה, ואני יודעת שאתה לא היית משקר לי), וגם כי האמת שלא באמת הייתי צריכה (כי אתה יודע כמה זה מיוחד, מה שהיה בינינו), וגם כי מאז סוף עונה 3 כאב לי אפילו לחשוב על זה. במיוחד עם איך שדברים נגמרו בינינו בסופו של דבר. (ראיתי לפני יומיים או שלושה וידיאו שמישהו הכין עם נקודות מפתח בקשר שלהם וכשהגעתי לסוף עונה 3 פשוט התחלתי לבכות כי זה כלכך כאב וזה כלכך הזכיר לי אותך.)

הייתי מספרת לך על הקשר הזה שהיה עמוק ומיוחד ולא היה אמור לקרות אבל בכל זאת קרה, כי הם פשוט מצאו את הבנאדם הזה שמבין אותם בצורה שאף אחד אחר לא מסוגל, ומקבל אותם ואוהב אותם לא משנה מה. והם ניסו לא להיכנס לקשר הזה, והם גם ניסו לא להמשיך אותו, בכל כך הרבה מקרים, אבל כל פעם הם גלשו בחזרה לשם. בדיוק כמונו. כי זה דרש כל כך הרבה עבודה לא לחזור לשם. כי זה הרגיש נכון, אפילו כשכולם מסביב אמרו להם שזה לא נכון. ואני יודעת שאמרו לך בביה"ס שזה לא נכון, מה שהיה בינינו. גם לי הם ניסו למכור את הבולשיט הזה. ההורים שלי גם ניסו. בערך כל המבוגרים סביבי אמרו את זה. אבל זה היה נכון. אתה לא היית חוזר לזה כל כך הרבה פעמים אם היית חושב אחרת. לא היית ממשיך לדבר איתי כאילו אנחנו שווים בסוף י"א ובי"ב וכשהתגייסתי אם היית חושב אחרת.

ואני יודעת שהיית אומר שזה לא לגמרי הגיע מבחוץ, ושמה שהשפיע יותר זה העומק שהגענו אליו, וזאת היתה החלטה שלך, לא שלהם (איך אני אוהבת את כמה שאכפת לך מהאנשים שסביבך), והייתי אומרת לך שזה נכון, זאת היתה החלטה שלך, ובאמת הגענו גם לעומק שלא היינו אמורים להגיע אליו, ואני עדיין כועסת עלייך על זה שברחת, אבל זה לא הגיע רק ממך. הם אמרו לי את זה. אפילו אתה אמרת לי את זה אחרי שהתגייסתי, למרות שאני לא בטוחה שאתה זוכר את זה. זה לא היה נראה להם נכון. וול, הם לא היחידים. אבל לי זה הרגיש נכון. ומאיך שדיברת איתי, אני חושבת שגם לך. אני יודעת שנהנית מזה.

והקטע הוא שאני לא חושבת שהייתי צריכה להגיד לך את כל זה. לא, scratch that, אני יודעת שלא הייתי צריכה להגיד לך את כל זה. אני כותבת את זה כי אני בשטף, אבל אם היינו מדברים, ברגע שהייתי מתחילה לספר לך את זה, ברגע שהייתי עוברת את המשפט הראשון של הפסקה-שלפני-הקודמת, היית מבין. היית אומר שזה באמת היה מיוחד, ונדיר, ואתה מבין למה אני עדיין צריכה את זה, עם איך שדברים נראים כרגע. כי הכל כל כך גרוע, וזה מרגיש כאילו שום דבר בחיים לא ישתפר. באמת. לא היית צועק עליי או מתווכח איתי. היית מבין. ובגלל שהיית מבין ומחבק, הייתי אומרת לך שאני יודעת שזה לא טוב בשבילי, לראות את הקטעים האלה שמזכירים לי אותך ואת זה שאתה כבר לא פה, ואלוהים כמה שאני מתגעגעת אלייך, ואני יודעת שזה בערך הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, לענות את עצמי עם זה, אבל... אני לא מסוגלת להפסיק. זה כל כך כאב לי ברביעי, ובכל זאת ישבתי וראיתי קטעים ביוטיוב במשך שעתיים. עדיין הייתי בתוך זה בחמישי. ובשבת שוב ראיתי קטעים ביוטיוב. ואתמול סופסוף היה לי יום פרודקטיבי, אבל בלילה לפני שהלכתי לישון ראיתי עוד כמה קטעים (כי חשבתי שאז היום נדבר על זה ואני אוכל לעבור הלאה, ובמקום זה זה היה כמו לדבר עם ההורים שלי). וזה כואב, להתגעגע אלייך ככה, או לראות את איך שהם מדברים ולהיזכר שבערך ככה אנחנו דיברנו (מינוס החלק הרומנטי), וזה גם כואב לראות שבסופו של דבר, הם בחרו אחד בשניה. הדבר היחיד שרציתי שיהיה אחרי התיכון. שנישאר בקשר והכל יהיה כרגיל. כמו שהם הצליחו. וזה עדיין כואב, ואני יודעת שזה לא טוב לי, אבל אני באמת לא מצליחה להפסיק, אני לא מצליחה להוציא את זה ואותך מהראש שלי. ואתה היית מבין. היית אומר שאתה יודע כמה קשה לי כרגע, ואתה יודע שחזרתי להתמכרות הזאת לדיכאון, אבל זה הדבר האחרון שרצית שיצא מהקשר שלנו. היית אומר שזה באמת משמעותי, ואתה יודע למה אני צריכה אותך כרגע, למה אני צריכה את הקול שלך כרגע. אבל הכל עדיין שם. כבר ראית אותי יוצאת מכזה מקום נוראי, אז בי"א, אז אתה יודע שאני מסוגלת לנצח את זה גם הפעם. הייתי אומרת לך שהצלחתי רק בזכותך, כי אתה היית שם, אבל היית אומר לי (בפעם המיליון בערך) שאני זאת שעשתה את זה, לא אתה. וכמו שאמרת לי אז שאתה יודע שהכל יהיה בסדר אם אני אבחר להילחם בזה, אם אני אבחר לחייך ולמצוא דברים טובים, ככה אתה יודע גם היום שהכל יהיה בסדר אם אני אעשה את זה. וזה בסדר שאני חוזרת אחורה מדי פעם, כי רגרסיה זה חלק מהחלמה, ובמצב הנוכחי גם אנשים שבחיים לא היו בדיכאון כנראה הגיעו לשם. וזה בסדר. ואני בסדר, אפילו שלא נראה לי שאני בסדר. ואתה מבין. הכל. וזה לא משנה את מה שאתה חושב עליי, או את איך שאתה רואה אותי ואת הקשר שלנו.

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אלייך. מה לא הייתי עושה בשביל לדבר איתך שוב.

ישנתי זוועה הלילה, אז נראה לי שאני אחזור לישון (הודעתי בעבודה שאני לא מרגישה טוב ואני לא אעבוד היום. יום מחלה ראשון ב9.5 חודשים שאני עובדת פה), ואז אני אנסה לכתוב, ואז אולי אני אחזור קצת לקטעים של עזריה. פשוט כי אני מתגעגעת אלייך, והקשר שלהם תמיד יזכיר לי אותנו. וגם כי נזכרתי כמה אהבתי אותם (תמיד התחברתי לאריה, מסיבות די ברורות. התחלתי את הסדרה בכיתה י' אני חושבת, לפני שהתחלנו לדבר, וממש אהבתי את עזריה, אבל בלי קשר גם התחברתי לאריה, שאוהבת לקרוא ורוצה לכתוב סיפורים ואולי ללמד. כאמור, מסיבות די ברורות). וגם אולי כי קצת בא לי לבכות, כי לפחות זה עדיף על פני הכלום שיש לי כרגע.

אוהבת ומתגעגעת,

אן.