לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2024    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: -. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

The Heart Project



 

היום בבוקר במקרה נתקלתי בתמונה שלמעלה.

התקופה האחרונה היתה לא קלה בשבילי. במיוחד הימים האחרונים. הייתי אומללה כל כך - אני עדיין לא בדיוק במצב תקין - וקרו יותר מדי דברים שחיזקו את ההרגשה הזאת ולא נתנו לי את האפשרות להתמודד. הרגשתי לבד כל כך. לא רציתי להיות פה, ברמה שזה כל מה שדיברתי עליו בראשון שעבר, ואפילו הוא הכריח אותי להבטיח שאני לא אעשה לעצמי משהו. לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות משהו, אבל גם לא רציתי להבטיח, כי לא חשבתי שאני מסוגלת להישאר.

ואני אחראית למספיק אנשים as it is. אני לא צריכה עוד אחד על הראש.

ואתמול ישבתי ללמוד. והפרק הזה של פסיכולוגיה פיזיולוגית, אני שונאת אותו. כי הוא על דיכאון. על כמה שהמוח שלי דפוק ועל כמה שאני דפוקה. כאילו שאני לא יודעת את זה כבר, כאילו שאני לא חושבת את זה כל יום, כל היום. כאילו לא חלמתי בלילה לפני זה שאני מתאבדת.

זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את זה, וזה הפחיד אותי למוות.

ואז ללמוד על דיכאון זה בדיוק היה הדבר האחרון שהייתי צריכה.

ואני לא אגיד שלא ידעתי שזה יהיה קשה. ידעתי שיהיה לי קשה ללמוד פסיכולוגיה, כי תמיד יהיו אנשים שלא יבינו איך אני מרגישה וכמה רגישים הנושאים האלה בשבילי. אבל זה אנשים, וזה גישות, וכפסיכולוגים אנחנו בכל זאת מנסים להבין ולהתקרב ולעזור. לא באמת הבנתי כמה שונה הגישה של מדעני העצב (או איך שלא תרצו לקרוא להם) משל פסיכולוגים. כמה הסטודנטים בפיזיולוגית שונים מהסטודנטים בפתולוגיה. כאילו שעד שהם מגיעים לפתולוגיה הם מתבגרים ומבינים קצת יותר טוב את כל העניין. לפחות בפתוחה.

כי אין מה לעשות, הסביבה היתה שונה. בשיעורים של פתולוגיה הרגשתי שהסטודנטים רוצים להבין, שהם מקבלים, שהם תומכים. אנשים העלו את הבעיות שהם מכירים, ועם צוק איתן ברקע במיוחד דיברנו לא מעט על חרדה, והיתה אווירה תומכת יותר. חמה יותר. לא היו את השאלות המטופשות האלה של "למה בני נוער נכנסים לדיכאון מכל שטות", כי אנשים הבינו שזה לא באמת דיכאון. וכשדיברתי קצת על מה שעברתי (ואני אשכרה עשיתי את זה בכיתה, מול אנשים שאני בקושי הכרתי)... אנשים הקשיבו. ושאלו. וניסו להבין איך דברים נראים מהעיניים שלי.

והייתי בהלם. וכשדיברתי עם MIG על זה, הוא אמר שסטודנטים לפסיכולוגיה הם אוכלוסיה מיוחדת. היה לי טוב.

וכשהייתי בשיעור הראשון על דיכאון בפיזיולוגית (אחריו אני החלטתי שאני לא מגיעה לשני), זה היה עולם אחר לגמרי. שוב השאלות המטומטמות האלה. שוב הרעיונות הדביליים האלה בנוגע למה זה דיכאון ואיך זה מאניה. שוב הפשטנות הזאת והקרירות הזאת. כל הגישה של חומר הלימוד ושל הקורס היא אחרת - נתונים ומחקרים ומה במוח שלהם בעייתי. וזאת אולי לא הכוונה של הכותב וכל החרטא הזה, אבל ככה זה מתפרש כשאתה זה שחווה את זה. וכשהשאלה למחשבה בסוף הנושא של דיכאון היא "האם אתם חושבים שאם נעלה בפני הדיכאוניים את הטיעון ש'מה אתם בדיכאון, אתם לא חוויתם מלחמות עולם ודברים שבאמת מכניסים לדיכאון' זה יעזור להם?", הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לקרוע את הספר לחלקיקים ולהרוג את מי שכתב אותו.

אז נכון שהPokemon GO שיפר את מצב הרוח שלי אתמול בלילה, אבל זה עדיין לא שינה הרבה בטווח הארוך.

ואז ראיתי את התמונה הזאת הבוקר, והחלטתי שאני מצטרפת. הדבר הראשון שעשיתי הבוקר זה להוציא עטים (ומרקר, כי העט הצהוב ממש חלש על העור שלי) ולצייר ארבעה לבבות על פרק כף היד.

ואז צילמתי את זה.

והעליתי את זה.

וחברה שלחה לי הודעה של חיבוק ושאני אחזיק מעמד, ושאני לא לבד.

וכשהגעתי לחבר'ה של תקשוב היום (החברים הותיקים שלי מלמעלה), ק' (שאני לא מאמינה שעוד מעט משתחררת ואני ממש ממש אתגעגע אליה3>) שאלה אותי מה זה הלבבות האלה. אז הראיתי לה את התמונה, ואפילו נתתי לה להשוות את אלה שציירתי למה שבתמונה כדי להבין מה יש לי. ואז אמרתי משהו על זה שאני דפוקה והמוח שלי דפוק, והיא אמרה שאלה האנשים הכי מעניינים ושאני לא דפוקה.

וכשראיתי את כל התמונות של האנשים עם הלבבות - כל אחד והבעיות שלו - זה גרם לי להרגיש סופסוף שאני לא לבד.

וכשהייתי שם למעלה, הרגשתי שייכת.

וזה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה חודשים.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 10/7/2016 17:52   בקטגוריות Heartbreak / כאב, החלמה, מילה עליי, פסיכולוגיה, תואר ראשון בפסיכולוגיה-מדעי הקוגניציה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Happy birthday to me.


זאת היתה שנה מאוד, מאוד משונה.

 

מוזר לשנות קידומת פתאום. אני לא זוכרת בכלל את יומולדת 10, אז זאת בערך הפעם הראשונה שזה קורה. זה לא כל כך מטריד אותי - גיל זה רק מספר, אחרי הכל - אבל זה עדיין קצת משונה. אני בת 20. כמה מוזר. 

היום בכלל לא הלך כמו שקיוויתי שהוא ייראה, אבל היה נהדר בכל זאת, אז לא אכפת לי. קצת עבדתי בבוקר (ולא יצא לי להגיע להגיד שלום לאנשים, אבל מקסימום שבוע הבא), ואז הלכתי עם המשפחה לאכול, וזה די כיסה את רוב היום. היה די מצחיק וקצת עמוס, ואחרי אתמול, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. אני באמת מתחילה למצות את הקטע הזה של לבכות-עד-שאני-נרדמת.

קיוויתי שיצא לי לצאת עם מישהו, אבל האמת היא שאני כל כך עייפה שאני לא מסוגלת אפילו ללכת לסבתא, שלא לדבר על לצאת לשתות או משהו. זה בכל אופן תמיד יכול לחכות. ונראה, אולי אני אאסוף כמה חברים שבוע הבא ונלך לאנשהו. נראה. 

 

אבל באמת שזאת היתה שנה די מוזרה ומטורפת. 

עברתי שבעה מיליון מקומות שונים. פגשתי מלא אנשים. יצרתי קשרים חדשים וסוג של חידשתי ישנים. הייתי אומללה, אבל גם מצאתי מקום שאני אוהבת וטוב לי בו, ואפילו הכרתי כמה אנשים שאני מחבבת גם במקום שבו אני אומללה. למדתי לא מעט, עבדתי קצת (בעיקר בחודש האחרון אבל שוש), ואפילו למדתי להסתדר עם אנשים שהם לא הטייפ שלי (אויב משותף תמיד מצליח לאגד את כולם). ניסיתי לעבור הלאה, ובמידה מסוימת נראה לי שגם הצלחתי. שלא לציין את העובדה שהייתי בחו״ל 3 פעמים, שראיתי את דיוויד טננט על הבמה וששתיתי עם כמה חברות בארה״ב.

היתה שנה הזויה, אבל היו בה הרבה דברים נהדרים, ואני גאה לפחות בזה. 

 

ומה עוד? השנה אני רוצה לנסות לסיים את הספר. לחדש ולחזק עוד קשרים ישנים שחשובים לי. לנסות למצוא עבודה משמעותית בתחום שלי, וגאדדאמט, להשתחרר כבר מהגיהנום שנקרא צה״ל. אולי אפילו לצאת עם מישהו - נראה מה יהיה. נדבר כשתיגמר תקופת הבחינות של סמסטר ב׳ 😉

 

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 1/7/2016 19:34   בקטגוריות מילה עליי, צבא, תואר ראשון בפסיכולוגיה-מדעי הקוגניציה, Geek Life  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שינויים זה דבר מטורף.


וביופידבק זה מגניב. 

 

בזמן האחרון (being חודשיים בערך; יש לי הגדרה מעניינת, אני יודעת, אבל זמן זה דבר יחסי) אני שמה לב לכל מיני דברים מעניינים שקורים. כמו, לדוגמא, איך שעושה רושם שאני מתאימה למשרד בכזה דיוק שמי בכלל זוכר שאני לא פה כבר שנים. כמו לדוגמא, איך שאני אף פעם לא מתאימה למסגרות הקשיחות-מדי האלה, אז אני עוקפת את המסגרת עם אנשים שזה בדיוק הדבר האחרון שמעניין אותם. כמו, לדוגמא, איך דברים משתנים. 

 

היום היתה פריסה של מישהו שאני ממש מחבבת. משתחרר. מגיע לו. עשה עבודה מדהימה ועכשיו הגיע הזמן שהוא קצת יחיה את החיים שהוא רוצה לחיות. ככה זה. ולי קצת עצוב, כי הוא היה בא לשבת אצלנו הרבה (כמו כולם בערך) ואני אתגעגע לזה. כן, ככה זה. וכמו תמיד כולם נאמו בפריסה מפה ועד להודעה חדשה (כי, כן, ככה זה), ואני כהרגלי שמרתי את מה שיש לי להגיד לאחרי זה, כשאני אוכל לדבר רק איתו. וכשדיברתי איתו בסוף אמרתי לו שהפריסת דרגה שלו היתה אחת הפריסות הראשונות שהייתי בהן פה ובאתי כי, טוב, כל המשרד בא אז שיהיה. ובקיצור, הפעם באתי כי באמת אכפת לי והכל. ו-וואלה, פתאום זה נתפס לי שאני פה כל כך הרבה זמן שאני אשכרה מכירה כבר אנשים שמשתחררים. 

אז כן, זה היה רגע מוזר. 

 

העורך הותיק יותר שלנו חזר השבוע (נדמה לי) אחרי שבוע שלם שהוא לא היה, ורק בשבוע הזה קלטתי כמה באמת אני אוהבת את זה שהוא נמצא. ככה זה, אני מניחה. אנחנו צוות טוב. והוא שקט ובוגר יותר - מסוג האנשים שלי. אני מניחה שבגלל זה אנחנו צוות טוב. בכלל, עם איך שהבנים מתייחסים אליי אני מרגישה כאילו אני פה מאז ומתמיד. קצת... קצת כמו זאת שהשתחררה (וכולנו מאוד מתגעגעים אליה). אני לא במקום שלה ואני לא רוצה להיות - אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך מוצלח - כי לכל אחד יש את המקום שלו. אבל כן, אני קצת מרגישה כמוה לפעמים, כשהם שואלים מה דעתי. או כשמדברים על דברים שקרו לפני שהחדשות הגיעו. 

דברים קטנים שעושים אותי מאושרת. 

 

אני לא אוהבת את המערכת ההיררכית הזאת והמערכת הזאת לא אוהבת אותי - אבל זה לא מונע ממני לעשות מה שאני רוצה לפעמים. כמעט אף אחד לא יחשוב שזה לגיטימי שרב״ט תדבר עם סא״ל שהיא בקושי מכירה ברמת השמות הפרטיים ובכנות אמיתית, אבל היי, עושה רושם שאני מוצאת בדיוק את האנשים שחושבים שזה לגיטימי. 

אבל אולי זה כי הם מכירים אותי. (ואולי לא. כבר היו לי מקרים שלא.)

 

היה ממש כיף באוניברסיטה השבוע. בכלל היה כיף השבוע, אבל במיוחד באוניברסיטה. העבירו אותנו השבוע לכיתה שלמדתי בה בסמסטר ב׳ בשנה שעברה וזה היה ממש מצחיק כי אני הרי לומדת עם מישהו שלמדתי איתו אז. היה כיף גם לדבר איתו ולצחוק איתו שוב. יש אנשים שפשוט מסתדרים, אה? אבל יש בינינו כל כך הרבה משותף שגם זה לא כזה מפתיע. 

ובכל זאת, היה מצחיק כשהמנחה שלי לא ידעה להסביר משהו והוא ואני הסברנו פחות או יותר ביחד כי מד״א. 

*היא מנחה מצוינת אבל אין לה שמץ של מושג בביולוגיה בסיסית. היא אולי יודעת על נוירונים ועל המוח, אבל מעבר לזה היא באמת אומרת שטויות. ואז היא לא מבינה למה הסטודנטים (שבניגוד אליי לרובם אין רקע בביולוגיה, פיזיקה וכימיה של תיכון) שואלים שאלות מוזרות. נו, מילא. 

 

אבל נחמד לי. ביום שלישי בכיתי, בצורה לא מוסברת, למרות שהייתי אמורה להיות מחויכת מפה ועד להודעה חדשה (הגיעה כות״לת חדשה וצעירה ואני חונכת אותה כי אני עד כדי כך מגניבה!). ביומיים האחרונים עבדתי איתה לא מעט - הסברתי לה מלא עניינים של קוד אצלנו, כי, אין מה לעשות, הנרקסיסטית לא יודעת לתכנת. והיא סתומה. אבל זה כבר סיפור אחר. 

אבל באמת שאני נהנית איתה. עשיתי איתה את כל הטופסולוגיה ועזרתי לה בכל מיני דברים שאני זוכרת שנורא בלבלו אותי והפחידו אותי בהתחלה. זה גם היה מצחיק, כי פתאום אני מכירה את כל האנשים שצריך לעבור אצלם וכמובן שאני כבר עוצרת לדבר איתם... כן, אני מניחה שאני די מרגישה בבית. לפחות כשגורם עוין מספר אחד (או המפקדת שלי, כפי שהיא ידועה) לא נמצא. 

 

אבל היי, למי אכפת כי עוד שבועיים לונדון ואחרי זה א׳ תבוא לבקר ואני אהיה עוד יותר שמחה.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 29/10/2015 15:06   בקטגוריות מילה עליי, צבא, תואר ראשון בפסיכולוגיה-מדעי הקוגניציה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Who Says You Can't Go Home?


לא הייתי כל כך מאושרת כבר שנים. או שלפחות ככה זה מרגיש. אבל האמת? שום דבר מזה לא משנה - כי היום מתחיל הסמסטר, ואני חוזרת לקמפוס שלי ולתואר שלי וללימודים שלי. 

וזה כל כך הבית. זה מצחיק, כי בפעם הראשונה שהגעתי לקמפוס ברמת אביב הוא נראה לי גדול ומפחיד כזה, מאוד שונה מהקמפוס הקטן שלי שלמדתי בו עד אז (לא שזה היה הרבה - זה היה בסך הכל הסמסטר השני שלי...). לא כל כך אהבתי אותו. גם הייתי נורא מאוכזבת מהשיעור הראשון של קוגניטיבית אז בכלל לא אהבתי את המקום. ובכל זאת, לנסוע לשם עכשיו עושה אותי מחויכת ברמות מפחידות. אני מניחה שעם הזמן והחוויות הנהדרות שצברתי שם - קוגניטיבית ואישיות, שניים מהקורסים הכי מדהימים שעשיתי - זה נהיה הבית.

וזה לא כל כך מפתיע. פגשתי שם כל כך הרבה אנשים נהדרים. למדתי, הגעתי לתובנות, התלהבתי... חוויתי לימודים אמיתיים. כאלה במקום שעושה לי טוב עם אנשים בוגרים מספיק שבחרו ללמוד את זה ולהיות שם וחומר שאני אוהבת ובאמת רוצה לדעת. זה אמנם תמיד כואב, כל פעם מחדש, לרדת מהאוטובוס ליד הקמפוס של רפואה, אבל עצם ההימצאות באוניברסיטת תל אביב, שאני כנראה מכירה יותר טוב מאשר את העיר שלי, עושה לי טוב. בכל זאת המקום הזה מלווה אותי עוד מאז היסודי. 

אבל האוניברסיטה! ופיזיולוגית! ואני אפגוש ידיד שלא פגשתי מאז סוף הסמסטר הקודם. כן, ימי רביעי הולכים להיות מדהימים בסמסטר הזה :)

והיי, מי שזה לא מוצא חן בעיניו - בצבא or otherwise - מוזמן לקפוץ לי. 

 

Who says you can't go home?

Theres only one place they call me one of their own

Just an old town boy, on a rollin stone

Who says you can't go home?

Who says you can't go back?

Been all around the world and as a matter of fact

Theres only one place left I wanna go

Who says you can't go home?

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 21/10/2015 15:38   בקטגוריות תואר ראשון בפסיכולוגיה-מדעי הקוגניציה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
20,475
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)