אתה טיפשון ואני אוהבת אותך יותר משאני יכולה בכלל להסביר. 

השבוע האחרון היה כל כך קשה. כל כך רציתי לבוא ביום שני ודאגתי שיהיו לי עיסוקים שימנעו ממני לבוא, והשתדלתי לקבוע כמה שיותר משמרות ועבודה ומה שלא יהיה, אבל זה לא הפך את השבוע לקל יותר וזה בטח שלא גרם לי לשכוח. חשבתי עלייך כל היום.

ואתה בטח לא זוכר, אבל ביום שלישי זה יום השנה לשיחה *ההיא* שאני שונאת יותר מכמעט כל רגע אחר בחיים שלי, וידעתי שיהיה קשה, כי ככה זה התקופה הזאת של השנה; מאז י״א תמיד קשה לי בדצמבר-ינואר. עם הגדנ״ע וסבא והשיחות ולאבד אותך וזה שלא ראיתי אותך כבר יותר משנה(!) והידיעה שזה לא בדיוק עושה לי טוב להמשיך לבוא לראות אותך (ואני פחדנית) וכל זה זה פשוט היה שבוע מהגיהינום. ואני יודעת שגם השבוע הזה יהיה קשה, כי הכל חוזר, לא משנה מה, ואני עדיין כותבת לך לפעמים למרות שבדרך כלל זה כבר קצר ואני לא מפרסמת כי אני פשוט כותבת ביד באמצע משמרת או שיעור או משהו, ואני כל כך מוצפת כרגע שאני בכלל לא מצליחה לחשוב כמו שצריך. 

אבל היום בחנות זה היה מטורף. 

דמיינתי את זה שתגיע לשם כל כך הרבה פעמים. דמיינתי את הרמת המבט, את ה״מר ג׳!״ המופתע ואת החיוך שלך, ולפגוש את המשפחה שלך כי בטוח תביא אותם, למרות שעם הקינדל שלך אתה בטח כבר פחות קונה בעברית, וקיוויתי שזה יקרה כל כך הרבה פעמים - והייתי מבועתת מזה באותה המידה, אני מודה - אבל זה... למרות שפגשתי את MIG והמשפחה בקיץ אבל זה כבר סיפור אחר. 

היא נראית נהדרת, באמת. לא שזה מפתיע כשזה אתה, אבל אני יכולה בקלות לראות אתכם ביחד. והיא היתה כל כך נחמדה אליי למרות שבהתחלה בטח קצת הפחדתי (או הטרדתי?) אותה, אבל סיפרתם לי כל כך הרבה על המשפחה שלכם שזה מרגיש כאילו אני מכירה אותה כבר שלוש שנים (אם כי כמובן שהיא לא מודעת לקיום שלי). ודיברנו קצת עליכם והילדים ושאלתי מה שלומך ואמרתי שהיית מאוד משמעותי עבורי, למרות שאתה לא באמת מבין כמה, והיא אמרה שהיא חושבת שבשנתיים האחרונות אתה מבין יותר כמה באמת אתה משפיע ומשנה חיים של תלמידים שלך. ולא יכולתי לפרט, אבל אמרתי שדיברנו ושהיית חשוב לי. ושחשבתי לבוא. 

והיא אמרה שבטח תשמח שאני אבוא, כמו שאתה תמיד שמח שתלמידים לשעבר באים.

והיא לקחה את השם שלי ואמרה שהיא תמסור ד״ש, אבל אני יודעת שאתה אפילו לא תצטרך את השם המלא שלי. היא רק תגיד ״אן״ ו״תלמידה לשעבר״ ואתה תדע מיד מי זאת, מה גם שחזרתי לעבוד בחנות.

אלוהים, אני מתגעגעת. 

אני אגיע השבוע. בשישי בבוקר. אני לא מסוגלת לדחות את זה יותר. 

אוהבת המון ותמיד,

אן

(שלא היתה כאן כרגע אלמלא היית בחיים שלה)

אני כל כך כל כך מתגעגעת אלייך. ליציבות שלך, לאכפתיות שלך, לחוכמה שלך, לרגישות שלך. לדרך שבה גרמת לי להרגיש הכי שפויה בעולם, ולא משנה כמה מטורפים הדברים שאני אומרת; לדרך שהבנת אותי גם כשאני לא הצלחתי להבין את עצמי; לדרך שידעת מה אני באמת צריכה גם כשאני הייתי בטוחה שמה שאני רוצה הוא שונה לחלוטין. אני מתגעגעת לתחושה הזאת של שלווה שהיית נותן לי, גם אם הייתי מגיעה אלייך בפאניקה או בלחץ אטומי, ולכל הדברים שאמרנו בלי בכלל להגיד שום דבר, פשוט כי הבנו אחד את השנייה כל כך טוב.

אני מתגעגעת אלייך. יותר משאני יכולה להסביר. במיוחד כרגע, עם כל מה שקורה בחיים שלי, עם כל הבלגנים והתחושות והשינויים והכאב והכל. אני טסה מחר לקנדה, אבל אני שוקלת לקחת איתי את הדובי שקראתי לו על שמך, פשוט שיהיה איתי שם. כדי שאני ארגיש קצת פחות לבד. 

ואני לא מסוגלת להתמודד עם כל הדברים האלה. התחלתי לכתוב לך על כל הדברים שמשתנים ועל הדברים שאני לומדת ועל השינויים שעברתי (או שלא כל כך) בחודשיים האחרונים, אבל כשעשיתי את זה נזכרתי פתאום כמה תמיד תמכת, וכמה תמיד היית שם, לא משנה למה או כמה פעמים הייתי צריכה אותך או כמה מגוחך ומטופש זה היה. ואף פעם לא התייחסת אליי כאל ילדה, ולמרות שעברתי איתך מהפוכות של מערכת יחסים של שנים בפחות משנתיים, לפחות עברתי אותן עם הבנאדם הנכון, כי לא משנה מה, אתה תמיד השתדלת להגן עליי ולתמוך בי.

גם כשנבהלתי כי לא הצלחתי להבין מה אנחנו.

גם כשחשבתי שאני לא מסוגלת.

גם כשהייתי מיואשת ורציתי להישאר במיטה כל היום. 

גם כשאמרת שאנחנו צריכים טיפה להתרחק ואני נכנסתי לפאניקה כי הרגשתי שכל העולם שלי מתמוטט. 

גם כשחשבתי שאתה בחיים לא תדבר איתי שוב ושאתה שונא אותי.

וזה סוג של גם קורה לי פה עם מישהו, חבר טוב שלי. והיו הרבה בלגנים בהקשר הזה בחודש וחצי האחרונים, אבל אנחנו לומדים. לאט לאט. מערכת יחסים, כל אחד לומד ומשתנה ונבנה ומתפתח. והתחלתי לכתוב לך על זה, על כמה מרוסקת ועייפה אני מרגישה כרגע (כנראה שגם כי בקושי ישנתי בזמן האחרון אבל לא רק), אבל על איך שזה משפיע עליי ומלמד אותי לטובה, ובאמת שאוטומטית התחלתי להשוות את זה אלייך.

וזה כל כך כל כך דומה. 

ואני כל כך כל כך מתגעגעת.

וכרגע אפילו לא אכפת לי מהחנות ומכמה שכיף לי שם, ומהמשרד ומכמה שאני מרגישה אשמה על זה שאני טסה, ומזה שאני משתחררת עוד בדיוק חודש וזה כבר כלום, ולא אכפת לי אפילו מהעובדה שמחר אני בפאקינג ונקובר אחרי שאני מתכננת את הטיול הזה כבר שנה שלמה. אני רק רוצה לראות אותך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש את הזרועות שלך סביבי. לא הייתי שם כבר יותר מחצי שנה - זה חייב להיות משמעותי מספיק בשביל שתחבק אותי שוב, נכון?

לא שזה משנה, כי זה גם ככה מפחיד מדי לחזור לביה״ס. אולי אחרי בקבוק וויסקי אני אהיה מסוגלת לבוא לראות אותך שוב.

רק אל תלך. בסופו של דבר אני עוד אצליח לשכנע את עצמי לבוא לבקר.

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אלייך.

אני

אתה יודע, זה קטע.

לא חשבתי עלייך כבר די הרבה זמן. אני מניחה שהייתי כל כך עסוקה בדברים שקורים בחיים שלי שלא באמת היה לי זמן לדרמה המטופשת וחסרת המשמעות הזאת שלנו. לא היה לי דחף לבוא לראות אותך כבר מתחילת ינואר. היו לי דברים קצת יותר חשובים על הראש - האנשים שעדיין בחיים שלי, הדברים שאני צריכה לעשות בשביל שיהיה לי טוב. בין כל הדברים האלה לא באמת יצא לי לחשוב עלייך, למעט כמה תזכורות אגביות, בעיקר בשיחות עם המטפל הנוכחי שלי.

אתמול גם הזכרתי אותך, ואני מניחה שזאת הסיבה שחלמתי עלייך הלילה - וזאת, מן הסתם, הסיבה שחשבתי עלייך היום שוב.

קורה אצלי הרבה כרגע. אני עדיין לא לגמרי בטוחה בנוגע להכל, אם להודות באמת. אני מניחה שעיקר הסיפור זה הצבא, כרגיל, והאנשים שבו, ואיך שדברים התהפכו לחלוטין בחודש וחצי שעבר(ו?) מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך (וואו, באמת עבר חודש וחצי? לא נתפס). אני מתנהגת מאוד רגועה כל הזמן, אבל האמת היא שכמו תמיד, יש בפנים סערה די מטורפת.

מישהו אמר לי לאחרונה שהבעיה עם אנשים שחושבים מהר היא שהם מדברים באותו הקצב - הם לא מצליחים לסנן את מה שהם אומרים. זה מוכר לי; פילטר תמיד היה עניין בעייתי-משהו אצלי. יש מצב שזה חלק ממה שגרם לבלגן הנוכחי, אבל אני מניחה שזה היה צריך לקרות בשלב זה או אחר. לפחות ככה הפכנו את השולחן. אתה יודע איך אני, אני עושה את זה לפעמים כשנמאס לי. הפעם זה עבד קצת פחות טוב, אבל מילא. זה לא תמיד יכול לעבוד בצורה מושלמת.

אבל אתה יודע איך זה, זה עשה קצת בלגן וקצת ניסו להעניש אותי וזה קצת לא כל כך הצליח. בינתיים אני במעין מצב ביניים, שאני אפילו לא יודעת מה קורה איתי. אני שונאת את הקטע הזה בצבא, שקבוצה של אנשים מטומטמים צריכים להחליט מה יקרה איתי הלאה. עושה רושם שהפעם יש לי לפחות בנאדם אחד שפוי ואינטליגנטי (שני החלקים חשובים באותה המידה!) שינסה למשוך אותי לאן שאני רוצה, אז זה גם משהו. בכל אופן, כרגע אני לא יודעת מה קורה איתי ומה יקרה איתי וכל מה שנשאר לי זה לקוות. אני מניחה שזה גם ילמד אותי משהו.

בינתיים אני חושבת על האנשים. לפני שבועיים, כשהציעו לי לבוא לפה, חשבתי שאני אגיד לא. כי אני לבד במשרד, וכי פתאום חשוב לי הצד החברתי, וכי בינינו, זה לא שברור לי לגמרי מה אני אמורה לעשות פה. ואז יצא לי לדבר עם מישהו על איך שבתכל'ס הכל אותו זבל וזה פשוט עניין של למשוך עד השחרור, ופתאום חשבתי לעצמי שבסופו של דבר, מצאתי פה אנשים טובים, שמבינים מחוננים (יש!!!!!!!!!!!), ועבודה פוטנציאלית, ואכפתיות, והמקום נוח לי ואני קרובה למשרד הישן (או ליתר דיוק לאנשים שהיו בו), אז... אולי עדיף. אז כן, החלטתי להישאר.

ואז עכשיו אני מבלה שעות בלדבר איתם בראש שלי, בלהגיד ש"אני יודעת שאתם לא מרגישים את זה, אבל אני מתגעגעת" (המטפל אומר שזאת הרגשה פנימית שלא מתבססת על שום מציאות חיצונית וסביר להניח שהוא צודק אבל לא משנה), וש"אני תמיד אהיה שייכת לפה, גם אם אני לא יושבת פה אתכם" ו"זה שאני לא פה לא אומר שלא אכפת לי, כי אתם חשובים לי בלי קשר" וכל הדברים האלה. ואני יודעת שאלה דברים שאני צריכה להגיד להם ולא לעצמי, אבל אני לא בטוחה שברגע האמת יהיה לי את האומץ להגיד אותם. מצחיק, הא? אבל זוכר מה אמרתי לך כשרק הגעתי לפה? שהיה לי טוב פה אחרי שבוע וחצי.

זה עדיין אותו המקום.

והאמת שזה לא מדויק, לא. אבל עדיין, חלק מהאנשים עדיין פה. ובסך הכל היה לי פה טוב. וזה היה מה שדיברתי עליו אתמול - כי בפועל, אני לא מתגעגעת לאנשים כמו שאני מתגעגעת לאז, בדיוק כמו שאני לא מתגעגעת אלייך כמו שאני מתגעגעת לחצי הראשון של י"א (ואולי קצת לסוף י"ב). אני מתגעגעת ליומולדת שלי שחגגנו וללראות האוס בהפסקות ולשמוע רדיו בצהריים ולרדת להביא אוכל עם ר' ולכל הרגעים הקטנים האלה שהיו לנו. לביחד שהיה לנו אז, כשעוד היה לי רק טוב פה.

וזה היה, כאמור, השלב שהזכרתי אותך, ואני מניחה שבגלל זה חלמתי עלייך הלילה. וזה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו באיזו פעילות שכבתית ורבתי איתך, אבל אז עלינו במעלית (אין לי מושג, אל תשאל) והשלמנו. כשאמרתי לאמא את זה הבוקר היא צחקה ואמרה שזה לא כאילו זה לא קרה במציאות (שמונה מיליארד פעמים, פחות או יותר).

נו, מילא.

אולי אני בכל זאת בדרך הנכונה. אבל אנחנו עדיין עובדים על זה, אז לך תדע.

הפי ולנטיינ'ס דיי.

אן.