מחר היא חוזרת ללונדון, ואלוהים יודע כמה זמן אני לא אראה אותה.

זה לא שהביקור הזה הלך טוב באיזושהי צורה. אני פה כבר שבועיים, וזה בעיקר היה בין תקשורת מוגבלת לאף תקשורת. בימים שנשברתי וכבר לא היה לי כוח בקושי דיברתי איתה. כמו שלא דיברתי איתה מאז ערב פסח, פחות או יותר. (טכנית זה מלפני ערב פסח אבל היא באה אליי בערב פסח אז נגיד שמערב פסח.)

אתמול קצת יצא לי לדבר עם אמא על כל זה. ״קצת יצא לי״. אני אמרתי משהו, היא כמובן נפגעה, ואז כשאמא אמרה לי זה הרגיז אותי ממש כי בסך הכל אמרתי מה שראיתי, ומי היא שבכלל תגיד שלא רואים אותה. התגובה אולי היתה קצת לא פרופורציונית, אבל אני עדיין כועסת על מה שהיה בלונדון. וכל החיים שלי, בתכלס. 

כי זה שהיא לא באה בכלל לראות אותי אחרי שהייתי בבי״ח זה כל כך טיפוסי. בדיוק כמו שזה טיפוסי שפחות מחודש אחרי, כשאני מתמודדת עם זה שיכולתי למות וכמה שהכל רנדומלי וחסר משמעות, היא מפילה עליי את מה שהיא הפילה עליי. אה וההורים לא יודעים אז צריך לשמור בסוד, ולמי אכפת אם אן מתמודדת עכשיו עם דברים ממש קשים. כי זה תמיד אותו דבר, נכון? מה שקורה לי פחות חשוב ממה שהיא רוצה.

עברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה ששמחתי לראות אותה.

אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי היום בפעמים שהיא באה אליי בדצמבר. ועכשיו אני מתגעגעת.

זה מעייף לכעוס כל כך הרבה. זה מתיש. אני רוצה את אחותי בחזרה. אבל באותה הנשימה אני יודעת שאיך שזה היה עד עכשיו (פחות בשנה האחרונה, כל הסיפור הזה עם האזרחות ממש פגע בי אז התרחקתי) ממש לא בריא לי. לא סתם לא בריא לי, מגיע לי יותר מזה. מגיע לי שיראו אותי. גם בבית. במיוחד בבית, אולי.

אבל אני ממש מתגעגעת לכמה פשוט וקל וכיף הכל הרגיש בדצמבר. 😢💔

מצחיק איך שהיום, דווקא כשאני לא בארץ, אני יותר מחוברת ליום הזה משהייתי בשנים האחרונות.

כל השבוע ידעתי שהיום יום השואה; איכשהו הייתי עוד יותר מודעת לזה משהייתי כנראה מאז שהשתחררתי. בבתי הספר תמיד יש דגש על זה, וגם בצבא היה לי את זה, אז איכשהו יצא שעד השחרור זה תמיד היה יום שהייתי מודעת אליו שבועות לפני. ואז השתחררתי וקצת ניסיתי למצוא את עצמי, וזה סוג של התפוגג.

וול, חלקית.

היום הזה תמיד היה לי קשה. אני אמנם לא מכירה את הסיפור המלא, אבל את החלקים ממנו שאני מכירה (כאן יש קצת מזה) אני מכירה כבר מספיק זמן. וזה השפיע עליי עוד לפני שהכרתי את הסיפור, כשהייתי ממש קטנה ורק ידעתי ש"סבתא של אבא היתה שם". זה תמיד היה לי קשה, תמיד הרגיז אותי איך שהילדים האחרים משחקים וצוחקים ביום הזה כאילו כלום, שאף אחד בכיתה שלי / בביה"ס לא מתייחס לזה ברצינות מספיקה. אף פעם לא הייתי לגמרי עצמי ביום הזה.

הרבה מזה הבנתי רק לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר (מתי הכריזו על Good? המחזה אמור היה לרוץ באפריל שנה שעברה אז לפחות שנה וחצי). ידעתי שזה הציק לי, רק שאף פעם לא הבנתי למה. חשבתי שזה פשוט בגלל שאף אחד לא מתייחס לזה ברצינות, אבל האמת היא שהם היו ילדים, וילדים לא אמורים בכלל להתמודד עם העומס הרגשי הזה, וזה בסדר. יש סיבה שעושים את זה בהדרגה. הבעיה לא היתה שהם לא התייחסו לזה ברצינות, הבעיה היתה שאני נזרקתי ישר לתוך זה. רגשית לפחות, תודות לאבא. אפס אינטליגנציה רגשית ("מנעד רגשי של כפית", אם לצטט את הרמיוני).

אני לא רוצה עכשיו להפוך את זה להיות סביבי, כי זה לא האישיו פה ויש דברים הרבה יותר חשובים ביום הזה, אבל... זה לא פשוט לי, היום הזה. אפילו עכשיו, בחו"ל, כשאני לא באמת חייבת לחשוב על זה, זה בראש שלי. שמתי שעון מעורר לצפירה (והתעוררתי לבד שעה קודם כי למה לא, גם ככה זה לא שישנתי בחודשים האחרונים) ואיכשהו כל השבוע חשבתי על זה, ומאתמול בערב בכלל הייתי hyperaware, ועכשיו אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה. מצד אחד ממש בא לי לזרוק את עצמי למשהו אחר ולא לחשוב על זה, כי זה מעורר הרבה יותר מדי רגשות הרבה יותר מדי חזקים ואני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה. מצד שני... אני לא רוצה לשכוח.

בשנים האחרונות הייתי יותר בצד הזה של הספקטרום, ב"עזבו אותי" ו"לא אכפת לי מכלום" ו"אני פשוט מעמידה פנים שהכל כרגיל ומתנתקת מהכל". לא באמת מפתיע. אבל עכשיו כשאני רחוקה מהבית ודברים גם ככה מאוד רגישים, זה נהיה קשה יותר להתנתק (בכל רמה שהיא; קצת ניתוק הוא דווקא דבר בריא כשמתעסקים בדברים כאלה). הכל מאוד raw. וזה קשה לי. במיוחד בגלל שאני פה לבד.

נראה איך היום הזה יילך, אני מניחה. כרגע שמתי 99FM, ויש לי עוד שעה פגישת בוקר (עושים את זה כל יום מסתבר) ואז עוד אחת ובטח סופסוף אני אתחיל גם לעשות עבודה אמיתית אז... אני מתארת לעצמי שאני אהיה עסוקה, ואם לא אני בטח אנסה לדאוג שאני אהיה עסוקה. אבל לפחות אני מודעת ליום הזה. אני אהיה מודעת כל היום כנראה. וזה בסדר.

Never forget.

אני מניחה שהשאלה האמיתית היא למה אני עדיין מנסה לחלוק איתה דברים כאלה.

זה הרי לא שמשהו מזה חדש, נכון? בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הבינה מה אני מרגישה או למה, בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הצליחה להבין למה הוא משמעותי, ככה היא גם לא מצליחה להבין למה אני צריכה תשובות. בתכלס זה המציאות של לגדול במשפחה הזאת; same old shit. ואני יודעת את זה, ובכל זאת נכנסת שוב לפינות האלה של לנסות להסביר או לחלוק.

ובהתאם לתבנית הישנה והטובה, אז אני נפגעת ומאבדת את מעט המצברוח שעוד היה לי.

זה כאילו... זה באמת כאילו חזרתי ל2015. אז כששמעתי שוב ושוב ש"את אובססיבית כלפיו" ו"אולי כדאי שתחזרי לטיפול שוב" (וכבר אז הבנתי את האירוניה בזה כי לא הייתי צריכה אותו אם בכלל הייתם הורים כמו שצריך, אבל את זה אתם לא מבינים, נכון?). וזה לא שזאת לא היתה החלטה טובה לחזור לטיפול, אבל מסיבות אחרות לגמרי, שרובן קשורות אליהם ולהורות הדפוקה שלהם ולכמה שהם לא מסוגלים להבין ולאיך שהם דפקו אותי כל החיים שלי. גם קצת אליו, כן, אבל בעיקר בגלל שאני סופסוף מבינה כמה מהחיים שלי בכלל לא באשמתי.

וזה פאקינג לא הוגן וזה פאקינג כואב ולא להבין/לתת לי את התחושה שאני לא בסדר זה לזרות לי מלח על הפצעים.

והחלק הכי גרוע הוא שאני יודעת שזה יקרה, אני יודעת שככה זה יילך, ובדיוק בגלל זה אני מנסה לא להעלות איתה דברים כאלה, אבל כשדברים קופצים במקרה למסך ואני איתה בטלפון*... קשה לא להגיד משהו.

אבל מכל הסיפור מה שלא בסדר זה שאני צריכה לדבר עם אחד האנשים הבודדים שראו אותי, לא העצבים של אבא או חוסר ההבנה שלה או אחותי שבטוחה שהיא מינימום מרכז העולם. מה שלא בסדר זה שאני מתגעגעת לזה שאני אשכרה קיימת ולא רק בשביל להיות מה שכולם צריכים ממני.

אז סבבה, אם אנחנו שוב בתקופת מיד-אחרי-תיכון, אני אעשה מה שאני חושבת ולעזאזל עם הכל. 

*והיא אמרה בספטמבר שאולי אני יכולה לשלוח לו מייל כדי שנדבר ונסדר דברים לפני שאני נוסעת, אז I was under the mistaken impression she actually understood.

היום הזה לימד אותי משהו מאוד חשוב.

עד לפני שמונה חודשים, לא ידעתי איך זה שיש לך אח/ות.

לא באמת.

בבית הכאוטי והדפוק שבו גדלנו, אחותי הקטנה ואני, מישהו היה צריך להיות ההורה. כשאמא היתה, זאת היתה אמא. כשאמא לא היתה, או כשהיא לא הצליחה להבין מה אנחנו מרגישות (מה שקרה ועדיין קורה לא מעט), זאת הייתי אני. האחות הגדולה. זאת שמגינה על הקטנה מהתקפי הזעם של אבא. זאת ששומרת עליה בביה״ס. זאת שתמיד שמה אותה ראשונה. זה מה שהייתי. הילדה הבלתי נראית. זאת שתמיד חיה בשביל כולם. להגיד שלא היו לי התקפים? שלא ירשתי את המזג שלו? היו וירשתי. אבל האשמה שהרגשתי מנעה ממני לקחת את זה עד הסוף. אפילו בתוך הכעס, לא באמת הרשיתי לעצמי ללכת למקומות הכי קשים. כי ידעתי שאם אני אעשה את זה, אני אשאר לבד.

היא חשבה עליי לפעמים. היא עדיין חושבת עליי לפעמים. מדי פעם, יש איזה רגע, או כמה שעות, או במקרים הממש טובים כמה ימים, שאני במרכז. אבל אם משהו קורה אצלה, הדרמה שלה נעשית מרכז העולם.

זה שכמעט ולא ראיתי אותה בשלושה וחצי חודשים שגרתי פה אומר הרבה. וזה שהייתי עם ק׳ כמה פעמים בשבוע בתקופה הזאת אומר עוד יותר.

היא כל הזמן אומרת שאני האחות שאף פעם לא היתה לה, והאמת? ככה גם אני מרגישה. אבל לא באמת הבנתי את זה - לא עמוק בתוך הלב - עד היום.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבלות יותר משעתיים-שלוש ביחד מאז שאחותי עברה ללונדון. הגעתי לכאן בשישי בלילה; אני עוזבת מחר בלילה. הלכנו לראות את המילטון. היה נחמד. אבל האמת? חלק נכבד מהיום הזה הרגשתי לבד. כי ככה זה עם אחותי בדרך כלל. היא מדברת ואני פחות או יותר שם כתפאורה. מדי פעם יוצא לי להגיד דבר או שניים. לפעמים אני אפילו מדברת על דברים שחשובים לי (אבל לא הרבה, כי היא משעממת, וכמובן שהיא יותר חשובה).

ק׳ ואני היינו קרובות עוד לפני שעברתי ללונדון לתקופה הזאת, והיא אחת הסיבות שהעזתי לעשות את זה. אבל יש איזשהן מגבלות לקשר אלקטרוני. לא הבנתי את זה עד שהגעתי לפה וגיליתי סופסוף איך זה שיש לך BFF שגר/ה בסביבה המידית. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי את זה. הפעם הראשונה שהעזתי להיות עד כדי כך קרובה למישהו שגם קרוב פיזית (בקשר אלקטרוני יש מרחק כפוי שכנראה היה טוב בשבילי), ו, miracle of miracles, דברים לא נהרסו. הקשר שלנו רק התחזק ככל שנשארתי פה.

הרבה דברים קרו בינינו מאז שחזרתי הביתה, וכמובן כל הדרמה של יוני-יולי, ודברים עדיין לא חזרו להיות כמו שהם היו. זה עוד ייקח זמן. אבל עכשיו כשאנחנו מדברות אני חושבת שיהיה בסדר. אני רוצה לחשוב שיהיה בסדר. וגם אם הם לא יהיו, עדיין יהיה לי את הזיכרון של זה שיש לי אחות. לתקופה קצרה ככל שהיא היתה.

כי זה העניין. הרגשתי את עניין הBFF עוד הרבה לפני שעזבתי. אבל את עניין האחות הבנתי רק היום אחרי שהייתי עם אחותי הקטנה.

אחת מלווה אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלה כי אני קצת off-balance. השניה אומרת לי ״אז קחי את הרכבת שאת רוצה, את יודעת את הדרך״ כשאני מיובשת וקצת מסוחררת. אחת מקשיבה לי כשאני מדברת ומתייחסת למה שאני אומרת. השניה בעיקר מדברת בעצמה. אחת חושבת עליי ועושה דברים בשבילי כי היא יודעת שהם יהיו חשובים לי. מהשניה רוב הזמן אני צריכה לבקש, וגם אז אם היא עייפה/קורה אצלה משהו/וואטאבר היא איכשהו תתלונן על זה שהיא צריכה לעשות משהו בשבילי.

התכוונתי למה שאמרתי כשאמרתי לק׳ שהעניין באחים/יות זה שהם לא מפסיקים לדבר לתקופה, הם מנסים לאט לאט להתקדם חזרה, אפילו עם ״מנחות סליחה״ קטנות, אפילו רק בלדבר על שטויות, העיקר לשמור על השיחה. אבל טעיתי כשרמזתי שאולי היא לא מבינה איך זה להיות אחיות. והיום הוכיח את זה בצורה הכי ברורה שאפשר.

(עד שסיימתי את הפוסט הזה כבר רשמית יום ראשון, אז אני הולכת לישון. טיסה חזרה לארץ מחר - יאי (לא))