אתה טיפשון ואני אוהבת אותך יותר משאני יכולה בכלל להסביר. 

השבוע האחרון היה כל כך קשה. כל כך רציתי לבוא ביום שני ודאגתי שיהיו לי עיסוקים שימנעו ממני לבוא, והשתדלתי לקבוע כמה שיותר משמרות ועבודה ומה שלא יהיה, אבל זה לא הפך את השבוע לקל יותר וזה בטח שלא גרם לי לשכוח. חשבתי עלייך כל היום.

ואתה בטח לא זוכר, אבל ביום שלישי זה יום השנה לשיחה *ההיא* שאני שונאת יותר מכמעט כל רגע אחר בחיים שלי, וידעתי שיהיה קשה, כי ככה זה התקופה הזאת של השנה; מאז י״א תמיד קשה לי בדצמבר-ינואר. עם הגדנ״ע וסבא והשיחות ולאבד אותך וזה שלא ראיתי אותך כבר יותר משנה(!) והידיעה שזה לא בדיוק עושה לי טוב להמשיך לבוא לראות אותך (ואני פחדנית) וכל זה זה פשוט היה שבוע מהגיהינום. ואני יודעת שגם השבוע הזה יהיה קשה, כי הכל חוזר, לא משנה מה, ואני עדיין כותבת לך לפעמים למרות שבדרך כלל זה כבר קצר ואני לא מפרסמת כי אני פשוט כותבת ביד באמצע משמרת או שיעור או משהו, ואני כל כך מוצפת כרגע שאני בכלל לא מצליחה לחשוב כמו שצריך. 

אבל היום בחנות זה היה מטורף. 

דמיינתי את זה שתגיע לשם כל כך הרבה פעמים. דמיינתי את הרמת המבט, את ה״מר ג׳!״ המופתע ואת החיוך שלך, ולפגוש את המשפחה שלך כי בטוח תביא אותם, למרות שעם הקינדל שלך אתה בטח כבר פחות קונה בעברית, וקיוויתי שזה יקרה כל כך הרבה פעמים - והייתי מבועתת מזה באותה המידה, אני מודה - אבל זה... למרות שפגשתי את MIG והמשפחה בקיץ אבל זה כבר סיפור אחר. 

היא נראית נהדרת, באמת. לא שזה מפתיע כשזה אתה, אבל אני יכולה בקלות לראות אתכם ביחד. והיא היתה כל כך נחמדה אליי למרות שבהתחלה בטח קצת הפחדתי (או הטרדתי?) אותה, אבל סיפרתם לי כל כך הרבה על המשפחה שלכם שזה מרגיש כאילו אני מכירה אותה כבר שלוש שנים (אם כי כמובן שהיא לא מודעת לקיום שלי). ודיברנו קצת עליכם והילדים ושאלתי מה שלומך ואמרתי שהיית מאוד משמעותי עבורי, למרות שאתה לא באמת מבין כמה, והיא אמרה שהיא חושבת שבשנתיים האחרונות אתה מבין יותר כמה באמת אתה משפיע ומשנה חיים של תלמידים שלך. ולא יכולתי לפרט, אבל אמרתי שדיברנו ושהיית חשוב לי. ושחשבתי לבוא. 

והיא אמרה שבטח תשמח שאני אבוא, כמו שאתה תמיד שמח שתלמידים לשעבר באים.

והיא לקחה את השם שלי ואמרה שהיא תמסור ד״ש, אבל אני יודעת שאתה אפילו לא תצטרך את השם המלא שלי. היא רק תגיד ״אן״ ו״תלמידה לשעבר״ ואתה תדע מיד מי זאת, מה גם שחזרתי לעבוד בחנות.

אלוהים, אני מתגעגעת. 

אני אגיע השבוע. בשישי בבוקר. אני לא מסוגלת לדחות את זה יותר. 

אוהבת המון ותמיד,

אן

(שלא היתה כאן כרגע אלמלא היית בחיים שלה)

אין כמו לקום בשתיים עשרה בצהריים :)

אז אתמול הלכנו לגיק פיקניק, שבכנות היה קצת מאכזב אבל לפחות נהנינו ביחד. היו לנו איזה שמונה שעות של נסיעות (לא באמת), אבל בהלוך צחקנו די הרבה ובחזור היינו די עייפים והיה חושך באוטובוס אז כזה עצמנו עיניים קצת. זאת הפעם הראשונה שאני נוסעת באוטובוס בינעירוני, אז זה היה די מגניב. והגענו לתחנה המרכזית בירושלים ונזכרתי ביומולדת של ה-BFF לפני שלוש שנים.

הגענו לשם קצת לפני הזמן, אספנו את הכרטיסים ועוד היה לנו מלא זמן אז ישבנו על הדשא ליד הכניסה. בחוץ הדשא היה די יבש, אבל עדיין היה נחמד לשבת. לקראת ארבע התחיל התור בכניסה (וכהרגלנו בקודש, הוא נראה יותר כמו קבוצה של אנשים שנדחפים פנימה מאשר תור. את איטליה נגד אירופה ראיתם?), אז בהתחלה נשארנו לשבת בחוץ, אבל בסופו של דבר הבנו שאם אנחנו רוצים לא להידרס, כנראה כדאי שנצטרף לתור. אני חושבת שנכנסנו בערך בארבע ועשרים.

כמובן, הדבר הראשון שעשינו היה לקנות מים. אחרי זה הסתובבנו קצת והסתכלנו על כמה אוהלים באזור המיידי שלנו ואז חזרנו לראות את היד הענקית שמועכת מכוניות (הייתי הורגת בשביל דבר כזהP:), כי זה בדיוק היה אמור להתחיל. מה שהיה מגניב היה שהיד פעלה באמצעות חיבור היד של המשתמש - זה לא היה סתם ג'ויסטיק או משהו כזה. הוא הסריט חלק מהמעיכה :)

אחרי זה הלכנו ליער הטכנולוגי של אינטל (או וואטאבר), שבייסיקלי היה פרסומת ענקית לאינטל, אבל הצלחנו להיכנס כשהתור עוד היה יחסית קצר, אז זה גם היה משהו. בזמן שחיכינו תהינו אם היד יכולה לזרוק מכוניות ולתפוס אנשים (ואז מחזיקים טיפה חזק מדי... אופס) XD

בזה של אינטל היו די הרבה סרטונים, אבל מה שבאמת היה נחמד זה הרחפן שלהם, שטס לפי תנועות יד של הבנאדם. יש להם מצלמה מיוחדת (Intel RealSense, הם קוראים לזה), ובייסיקלי מגדירים לתוכנה מה לעשות לפי כל תנועה של המשתמש. דיברתי עם אחד המתנדבים שם - הוא אמר שאת עיקר התכנות עושים על הרחפן (או כל דבר אחר שרוצים), ומה שצריך במחשב זה רק ההגדרות של מה לעשות. מה שכן, הוא התרסק לעתים די קרובות והוא עבד על וייפיי, אז הוא נתקע יותר מפעם אחת (way to go Intel). חיכינו בתור שם איזה שמונה שעות בשביל זה אבל זה היה מגניב.

אצל אינטל היו גם כל מיני הדגמות של טכנולוגיות שלהם, כמו ה-RealSense במשחקים (שהמתנדב אמר שיש בחינם באתר שלהם, רק צריך לקנות את המצלמה המיוחדת), ואיך שזה תפס תנועות פנים (כמו ה-Character Animator של אדובי), או הכנסה של דמות האדם למשחק, או הדגמה של משחק שקורה במציאות דרך הטלפון (כמו פוקימון גו, בייסיקלי). היו שם גם מכוניות קטנות כאלה שפעלו על Intel Edison, אבל מעבר למעבד החכם הן נראו בדיוק כמו המכוניות-צעצוע-על-שלט שהיו לנו כילדים (והן גם לא כל כך עבדו. יחסית לאחת החברות המובילות בעולם, האוהל שלהם לא היה משהו). רוב הטכנולוגיות היו כאלה שכבר ראינו.

אחרי זה הלכנו לאכול. היה יקר בטירוף (45 שקל להמבורגר וצ'יפס!) אבל היה טעים. ישבנו על הדשא וצחקנו ואכלנו, והיה ממש נחמד. שלחתי ל-BFF תמונה של איפה שאני וכזה "נחש איפה אני", אז הראיתי לו והוא שאל עליו אז סיפרתי לו איך נפגשנו והכל. בשלב הזה (סביבות שש) התחילה רוח מטורפת והתחיל להיות ממש קר. באתי עם חולצה קצרה אז הוא שאל אם לא קר לי ואם אני בסדר והכל3>

בהתחלה אמרנו שנשרוד (הוא שאל אם אני רוצה שנקפוץ לחברים שלו לקחת לי משהו ארוך לשים, כי הוא בא עם ארוך דק ואמרתי שאני אשרוד), אבל בסוף הוא ביקש מחבר שלו להביא לנו משהו חם ללבוש, כי שנינו לא היינו מוכנים לקור הזה. בחיי שהרגיש כמו איזה עשר מעלות.

הסתובבנו קצת (קצת הלכנו לאיבודXD) ועצרנו לראות את המרוץ של הרחפנים מהצד השני. היינו שם במשך שלושה סיבובים - איכשהו בשלושתם הם התרסקו. אחרי זה חזרנו שוב עם החבר שלו (וחבר שלוXD), ושוב הם התרסקו ברגע שהגענו. הגענו למסקנה שכנראה אנחנו הורסים להםXD

מה שכן, הם טסו במהירות פסיכית וזה היה ממש מגניב לראות את זה. היה עוד יותר מגניב לשמוע שהטייסים ראו מה שהרחפנים ראו דרך המשקפיים שהיו להם. המצלמה על הרחפן הקרינה וידיאו בזמן אמת למשקפיים שלהם, והם הטיסו את הרחפנים ככה, ולא מלראות אותם. כאילו הם ישבו שם. מגניב מגניב מגניב.

כשהתקדמנו ראינו פתאום את הטארדיס באמצע העצים! זה היה מצחיק. אני כזה סופר מתלהבת והוא צוחק מכמה שאני ילדה בת חמש. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יצלם אותי ליד הטארדיס והוא צילם איזה שמונה עשרה תמונותXD

אחרי זה הלכנו קצת ל-VR. היה תור מטורף באוהל של VrGoogles אז הלכנו לאחד האלה האחרים, הקטנים יותר. היה שם אחד עם חרב אז התלהבנו מזה והחלטנו להישאר. בערך אז החבר שלו הגיע אז כזה כבר נשארנו כולנו ביחד. הפעילות עצמה לא היתה מוצלחת - האנימציה היתה די פשוטה והסנכרון של החרב עם המשקפיים לא היה מוצלח (היא כל הזמן זזה בכיוונים לא נכונים ויצאה מטווח הראייה), אבל זה היה נחמד וצחקנו על זה לא מעט.

אחרי זה כזה חזרנו להסתובב. כאמור, חזרנו למסלול מירוצים אבל הרחפנים התרסקו שוב. הלכנו לשמוע חלק מהשאלות והתשובות של השניים עם הידיים הביוניות (שלה היתה כל כך הרבה יותר מוצלחת). צילמתי את הטארדיס (כי אני חייבת, והתייאשתי כשאף אחד מלבדו לא הכיר את ד"ה). הסתכלנו בעוד כל מיני דוכנים, ואני לא ממש זוכרת יותר מדי ממה שהיה שם, כי בינינו, זה היה נחמד אבל לא הרבה יותר. חזרנו לראות מה נשאר מהמכונית המרוסקת וראינו אותם מקפלים את היד לאריזה. זה היה קצת מוזר, כן.

הם הודיעו שבשמונה וחצי יהיה המופע של הברקים, אז התחלנו ללכת לשם. בדרך עברנו ליד כל המדפסות תלת-מימד והדוכנים של ה-Merch של הגיקפיקניק, ואז הגענו חזרה ל-VR וזה היה כזה, "איך בכלל הגענו לפה פעם קודמת בלי לעבור דרך כל אלה?" (חוש הניווט המצוין שלוXD)

המופע של הברקים התחיל טיפה באיחור אבל היה ממש מגניב. הם דיברו ברוסית אז הוא תרגם לי חלק (את הדברים המעניינים ;-)). במהלך המופע מישהו נכנס פנימה (עם חליפת הגנה) וממש שיחק עם הברקים, והברקים גם הופיעו בקצב של כל מיני שירים שהם שמו (The Final Countdown!), וזה פשוט היה יפיפה. גם פה הוא הסריט חלק :)

בשלב הזה מצאנו את החבר שלו (והחבר שלו) שוב, אז דיברנו איתם קצת ואז נפרדנו. הם חזרו הביתה ואנחנו הלכנו להסתובב עוד קצת. היינו במתחם של החלל וראינו את הסרט על התחרות של גוגל (שהיה בעיקר טריילר לתחרות עצמה, אבל היה נחמד). הם הציגו כל מיני עיצובים מגניבים של חלליות ובין היתר גם את SpaceIL (ווהו!), וזה קצת גרם לנו להרגיש שנולדנו בתקופה הלא נכונה (בעוד כמה עשרות שנים, כשהילדים יריבו לאיזה כוכב לטוס לחופשה המשפחתית וכאלה, זה יהיה מגניב). אבל באמת היה נחמד.

זהו, אחרי זה (בערך בתשע וחצי) חזרנו. האוטובוס לתחנה המרכזית היה כל כך איטי שבסוף ירדנו בתחנה הראשונה אחרי שעלינו והלכנו את השאר ברגל. בסוף גם מצאנו את הדרך לאוטובוס שהיינו צריכים ובסביבות עשר וחצי כבר היינו על האוטובוס חזרה. הגענו לת"א באיזה אחת עשרה וחצי, ולמרות שבהתחלה אמרתי לאמא שאני אסע באוטובוס הביתה מת"א (כי האוטובוס מוריד אותי ממש ליד הבית), האוטובוס היה אמור להגיע אחרי הרכבת ובסוף החלטתי שאני אסע איתו ברכבת (הוא רצה לקנות לי כרטיס(3>) אבל הוצאתי את החוגר ואמרתי שלפחות נחסוך את זה). צחקנו איזה חצי מהדרך ובסוף הסכמנו שבפעם הבאה הולכים על מקום פחות קר וקצת יותר קרובXD

וזהו, אחרי זה הלכתי את הדרך מהתחנה ברגל (לבד, ואמא כמעט התחרפנה כשהיא שמעה), אבל הגעתי הביתה בשלום באיזה שתיים עשרה וחצי, ישבתי קצת עם אחותי (חופש פסח... שונאת את כל מי שבחופש) והלכתי לישון באחת בלילה.

ולסיכום, היה נהדר3> (פחות האירוע עצמו, בעיקר החברה)

כמו שאתמול היה. ♥

האמת שהייתי די בלחץ מאתמול. לא יודעת למה. אני מניחה שיש לזה קשר לעובדה שלא נפגשנו כבר בערך תשעה חודשים (כמה דברים השתנו מאז...) וגם לזה שאני ממש ממש מחבבת אותו ואני נורא רוצה לשמור על הקשר הזה. אין מה לעשות, לא קורה לי הרבה שאני מתחברת לאנשים מהר, וכשזה קורה אני לא רוצה לאבד את זה.

אבל זה היה מושלם. באמת שכן.

ראינו את זוטופיה (או זוטרופוליס, בגרסה העברית), ויש לי מלא מה להגיד על הסרט הזה, אבל כמו בפעם הקודמת, זה יחכה לפוסט אחר (לא כתבתי בסוף על טומורולנד, נכון? אופס). אני כן אגיד שזה סרט מקסים, שהזדהיתי עם ניק ועם ג'ודי (במובנים מסוימים; אני מעריצה את הארנבת הזאת על הכוח הנפשי שלה), ושהוא בא בדיוק בתקופה שהוא הכי רלוונטי. עם כל מה שקורה בעולם, הסרט הזה מציג בדיוק את הכיוון שאליו אנחנו הולכים ושאליו אסור לנו ללכת בשום פנים ואופן - לשלול קבוצות שלמות בגלל המיעוט הרועש.

אבל זה כבר סיפור אחר.

אין ספק שזה אחד הסרטים הכי טובים שדיסני הוציאו בשנים האחרונות.

ואני לא יודעת. אני תמיד מפחדת להסיק מסקנות, תמיד מפחדת לחשוב שאולי מישהו שאני מחבבת מחבב אותי בחזרה - למרות שכבר פעמיים האינסטינקטים שלי הוכיחו את עצמם - אבל אני מרשה לעצמי קצת לקוות. הוא (אני צריכה למצוא לו כינוי קצת יותר מוצלח) אומר שזה מפחיד אותי בגלל ההיסטוריה שלי עם קשרים ושעצם העובדה שאני עדיין מקווה זה משהו מדהים (והוא די צודק), אבל אם להודות באמת, זה לא תמיד מספיק.

והוא כזה ג'נטלמן, והיה לנו כל כך כיף ביחד. סתם ישבנו וצחקנו אחרי הסרט ודיברנו על כל מיני דברים ופשוט היה מדהים. ובלי קשר למה שאולי יכול לקרות או יקרה או וואטאבר, אני לא רואה את עצמי מוותרת על הקשר הזה, בשום מחיר שבעולם. יש לי כל כך מעט אנשים שאני מתחברת אליהם - אני לא מוכנה לוותר על אף אחד.

Friends will be friends, right? (;