פעם לא מזמן, לפני חמש או שש שנים, חשבתי שאמון הוא דבר מוחלט. חשבתי שכשיש אמון בין שני אנשים, אז אין להם ספקות. בכלל. אפילו כתבתי מתישהו בתקופה ההיא על רגע של קנאה מצד דמות אחת שגורם לדמות השנייה להרגיש שהיא לא יכולה לסמוך על הראשונה כי ברור שהראונה לא סומכת על השנייה.

אני חושבת שהיה בי חלק, אפילו אז, שחשב שזה מגוחך לחלוטין. לפחות ככה זה נראה ממה שכתבתי אז:

"What I'm trying to say is…" He moved her head slightly and she opened her eyes, looking straight into his, "I think we both took it a bit too far. There can't be anything such as complete, one-hundred percent trust, because it's natural to feel jealousy and such. And these events don't make our relationship any less real or any less trustful."

ובכל זאת, אני לא חושבת שבאמת הבנתי את זה עד עכשיו.

זה נכון שאמון הוא דבר שביר. זה נכון שאמון דורש זה משהו שמרוויחים, לא מקבלים, וזה נכון שאמון דורש עבודה. Constantly. זה לא משהו שנותנים פעם אחת וזהו, זה ככה לתמיד. זה דורש כנות וקבלה ואכפתיות לאורך זמן. וכמו מערכות יחסים, אמון זה דבר שהוא תמיד מורכב.

אבל זה לא אומר שאין ספקות או תהיות.

זה העניין. ספקות ותהיות הם דברים בריאים, כי הם קשורים לגבולות. "האם אפשר לסמוך על הבנאדם הזה והזה עם זה וזה?" "האם הבנאדם הזה והזה יקבל את החלק הזה שלי?" "האם אפשר להיות עד כדי כך כנים?" הן שאלות חיוניות. כי לא משנה כמה אתה אוהב מישהו, כמה אתה מוכן לקבל, יש גבולות לכל מערכת יחסים. לפעמים זה עניין של כמה חווים בזמן מאוד קצר, ולפעמים זה עניין של מה חווים, ולפעמים זה אפילו לא קשור אלייך, אלא לבנאדם השני - אבל תמיד יש גבולות. תמיד.

וככה זה צריך להיות.

ועם גבולות באות שאלות. תהיות. כמה אפשר להראות לבנאדם השני וכמה אפשר להאמין למה שהבנאדם השני אומר, ובאיזה נקודות עדיף לקחת צעד אחד אחורה ולקחת את מה שהשני אומר with a grain of salt, כי מה לעשות, גם לבנאדם השני יש בעיות והוא לא תמיד מטפל בהן. ובסופו של דבר זה העניין במערכת יחסים - לקבל את זה שיש איזשהו מרחק בינך לבין הבאדם השני ושמדי פעם יעלו שאלות. כי זאת הדרך היחידה לחיות. בלי גבולות, הכל פשוט כואב יותר מדי.

אני מודה שהגזמתי בתגובה שלי. לקפוץ מ"היא שוב עושה את זה אחרי שהיא הבטיחה שהיא לא תעשה את זה" ל"אני לא יכולה להאמין למה שהיא אומרת"... זה היה מוגזם. זאת היתה קפיצה מטורפת. אין בכלל ספק בנוגע לזה. ואני מבינה למה זה פגע בה. באמת שאני מבינה.

אבל הנה העניין. השאלות האלה הן חיוניות. היא לא בטוחה אם היא יכולה לסמוך עליי כי "את לא מאמינה לי". ואני מאמינה. באמת שכן. ואמרתי לה, אני מוכנה להראות לה את זה באיזו דרך שזה צריך. ואני אומרת שנסתדר כל עוד אנחנו מדברות, ואני גם באמת מאמינה בזה. אבל עדיין, יש לי ספקות.

וברור שיש לי ספקות. אני לא בטוחה שהיא מסוגלת להתמודד איתי. עם כולי. הבנתי את זה אתמול, אבל היום כשדיברתי איתו זה נהיה אפילו יותר ברור, כי היא אמרה שהיא לא צריכה לסבול מזה שהוא פגע בי ככה, ומצד אחד היא צודקת - פה הוא קטע אותי ואמר שהיא לא - אבל מצד שני, כולנו בסופו של דבר התוצרים של העבר שלנו. ולקבל מישהו כמו שהוא זה אומר לקבל גם את הפצעים. את הבעיות. את כל מה שאתה יודע שבכלל לא קשור אלייך אבל עדיין יוצא עלייך.

ואני תוהה כמה אני יכולה להיפתח. כמה אני יכולה לדבר. כמה אני יכולה לחשוף.

ובתכלס? זה דבר טוב. זה חיוני. כי צריך איזשהן הגנות. חייבים משהו, כי אחרת כל דבר קטן כואב בצורה מטורפת (hence התגובה שלי אז, שכאמור היתה קפיצה רצינית אבל כשכל דבר קטן משפיע עד כדי כך, לא באמת יכולתי לעשות שום דבר אחר). חייבים גבולות.

איך הוא אמר לי היום? מערכת היחסים היחידה שאין בה גבולות היא מערכת היחסים בין הורים לילדים, וגם זה רק עד גיל מסוים. וזה בסדר, כי ככה זה צריך להיות. בסופו של דבר, שאלות מגינות עלינו. ובמערכת יחסים בוגרת צריך את ההגנה הזאת. כי עושים דברים ופוגעים אחד בשני ומתקרבים ומתרחקים וזה טבעי. והדרך היחידה לשרוד את זה היא עם הגנות.

אז בסופו של דבר, ספקות לא פוגעים באמון. הם מה שמאפשר לנו לתת אמון. עד גבול מסוים לפחות.

Quite the insight, מסתבר.

אין מה להגיד.

אתמול בערב, כשהלכתי לישון אחרי שהתפרסמו תוצאות המדגם, הייתי מאוכזבת. הייתי מאוכזבת כי בוז'י וביבי היו בשיוויון. הייתי מאוכזבת כי כמו שזה נראה, עוד היה לביבי סיכוי לקבל את המנדט מהנשיא לנסות להקים ממשלה. מצד שני, עוד היתה לי תקווה - גם אם פחות חזקה מהתקווה שהיתה לי ערב קודם לכן - שבוז'י יקבל את המנדט והמחנ"צ יהיו אלו שיקימו את הקואליציה - יחד עם מתמודדים ראויים אחרים, ובעיקר - בלי נתניהו.

היום בבוקר, כשקמתי בעשר כדי לנסוע לבסיס, ראיתי את התוצאות הכמעט-סופיות וכל התקווה שהיתה לי נעלמה. הדבר היחיד שהצלחתי להסכים איתו היה הטור ב"הארץ" שקראתי, שאמר שאין ברירה - חייבים להחליף את האזרחים. כי אין מה לעשות, זה הפתרון היחיד לסיוט האבסורדי הזה שמתרחש כאן.

למה זה אבסורד? כי בשנים האחרונות, מלבד דבר טוב או שניים שהוא עשה, העיסוק היחיד של ראש הממשלה היקר שלנו היה לדאוג לעצמו ולכיסא שלו. לכיסא הנוח, למשכורת, לרכב והנהג הצמוד, ובעיקר לבזבוז המטורף של הכסף שלנו בלי לתת לזה שום תמורה. אם זה בלקנות נרות ריחניים לבית שלו, אם זה בלתת לאנשים משרדים לא קיימים - או יותר גרוע, "שר בלי תיק" - כדי שישבו איתו בקואליציה, ואם זה בלשחרר מחבלים כשהיו לי בחירות אחרות, הרבה פחות הרסניות. לא, נכון, האחרון לא קשור למצב הכלכלי - רק לרצון שלו לשמור על הכיסא.

אבל עשרים וארבע שעות של טרור במסרונים, בטלוויזיה ובפגישות אישיות, וחלק נכבד מעם ישראל שכח את כל זה.

כי זה מפחיד. זה מאוד מפחיד שתהיה ממשלה שמאלנית ובוז'י יחזיר שטחים ויחתום על הסכמים. זה לא משנה שמלבד רבין, כל ראשי הממשלות שעשו את זה היו ימניים - אם זה בגין (הסכם השלום עם מצרים), אם זה שרון (החזרת יהודה ושומרון ועזה) ואם זה נתניהו עצמו (החזרת חברון). זה מאוד מפחיד שתהיה ממשלה שמאלנית ובוז'י ישחרר מחבלים תמורת הסכם שלום. זה לא משנה שמי ששחרר מחבלים כדי לחדש את המו"מ עם הפלסטינים היה נתניהו, למרות שהיו לו בחירות אחרות - שבניגוד לזו, היו הפיכות (כמו לעצור את הבניה בהתנחלויות). זה מאוד מפחיד שהממשלה השמאלנית תוביל אותנו לאבדון ותביא להרס של מדינת ישראל - אבל זה שממשלה ימנית בראשות ביבי כבר עושה את זה בשנים האחרונות, זה לא מפחיד.

וזה, זה האבסורד האמיתי.

כי אחרי שאנשים פה יצאו החוצה לרחוב, גרו באוהלים באמצע ת"א, עשו מהפך מטורף כמעט בבחירות הקודמות כדי לנסות להביא שינוי והפגינו מול משכן הכנסת כדי למנוע שחרור מחבלים מיותר, הם חוזרים בחזרה לביבי. אותו ביבי שגרם לכל הדברים האלה מלכתחילה. אותו ביבי שמחמיר את היחסים שלנו עם ארה"ב בכל יום שעובר. אותו ביבי שלא אכפת לו מכל אחד ואחת מאיתנו בשיט. אותו נתניהו.

ועכשיו זה יימשך ככה עוד שנתיים, שלוש, ושוב נצא לעוד בחירות מיותרות.

כל הכבוד, אזרחי ישראל. כנראה שאנחנו באמת ראויים לזה.

ביזיון. זאת הדרך היחידה לתאר את התגובות של אנשים במדינה הזאת לירי הצעיר הערבי ע״י השוטר.

העובדה שהתקשורת מצדיקה את הדעות לפיהן השוטר הוא רוצח או מחבל (תלוי את מי שואלים) וצריך לעצור אותו לפי חוקי מדינת ישראל, העובדה ששרים וחברי כנסת מתבטאים נגדו בגלוי, העובדה שאזרחים קוראים לאסור אותו או אפילו להרוג אותו - כל אלה מצביעים על משהו בסיסי ומהותי במדינה שלנו, בדמוקרטיה שלנו, שפגוע בצורה מוחלטת. כי אותם האנשים שעושים את כל הדברים האלה - הם אנטי-דמוקרטיים בעליל, כי למרות שהדמוקרטיה נשענת קודם כל על חירות ושוויון, אף אחד מהמרכיבים האלו לא יכול להתקיים בלי הגנה על חיי אדם. 

אז עזבו לרגע את העובדה שהתקשורת מעזה להביע דעה בגלוי (באמצעות ניסוח החדשות וכיוון השאלות, כמו שנעשה לפני רגעים ספורים בגל״צ). עזבו לרגע את העובדה שחברי כנסת ישראליים בוחרים לא לגבות את המשטרה שלנו אלא להראות לכל האויבים שלנו שאנחנו מפוצלים ושבורים כמו שלא היינו מעולם. עזבו את זה שמאפשרים בכלל למגזר הערבי להתנהג בצביעות הזאת לפיה הם מגנים את השוטר שהגן על עצמו אבל תומכים בצעיר שניסה בגלוי לרצוח אותו ואת השוטרים שאיתו מלכתחילה. עזבו את כל אלה לרגע. מדובר פה במשהו הרבה יותר בסיסי. 

נוהל פתיחה באש של חיילי צה״ל אומר בצורה ברורה שאם חייל חש שהוא, חייל אחר או אזרח נמצאים בסכנת חיים ברורה ומידית (או לחלופין, אם האדם שמתקדם אליהם מחזיק נשק ולא עוצר), מותר לו לפתוח באש על מנת להרוג - בלי אזהרות, התראות או ניסיונות הידברות. נוהל פתיחה באש של המשטרה אמנם שונה במעט - אבל גם הוא מציין שאם שוטר חש שהוא או האנשים שאיתו נמצאים בסכנת חיים מידית, מותר לו לפתוח באש על מנת להרוג. למה? על מנת להגן על חייו או על החיים של האנשים שאיתו. 

אני לא יודעת איך חושבים חלק מהאנשים במדינה שלנו, אבל אותי לימדו שכשמישהו רץ לעברי עם סכין, במטרה ברורה להרוג אותי - זאת סכנת חיים מידית. 

ובדיוק בגלל שהזכות לחיים, ביטחון ושלמות הגוף היא הזכות הכי בסיסית בדמוקרטיה, אם הייתי במצב הזה, הייתי פותחת באש בלי למצמץ. 

כי נכון שזכותו לרוץ שם וזכותו לחיות וזכותו להרבה דברים, אבל לאף אדם במדינה דמוקרטית אין זכות לפגוע באחרים. וכשאדם כזה קם ומנסה להרוג, זכותו של המותקף לחיים, ביטחון ושלמות הגוף קודמת לזו של המתקיף, במיוחד אם המותקף הוא חלק מכוחות הביטחון. 

ולכן - ישר כוח. וכל הכבוד למפכ״ל, לראש הממשלה ולכל אותם אנשים שתומכים בו. 

"ישראל היא מדינת עולם רביעי. זה זן ייחודי של מדינות: כאלה שהן בפועל מדינות עולם שלישי, אבל חושבות שהן עולם ראשון." (מיוחס לאלכס גלעדי)

בהקשר לציטוט הזה אפשר לדבר על הרבה דברים: על הכלכלה, על הבריאות, על הממשל והשלטון, על האלימות, אבל אפשר גם להעיר על זכויות האדם ועל החינוך. לציטוט הזה, שהופיע בסוף השבוע במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, אפשר לקשר גם אירוע שהתרחש בתחילת השבוע וגרם למחאה רצינית, הן של מורים והן של אזרחים אחרים: סיפור אדם ורטה.

אני אפתח בזה שאני לא יודעת מה באמת קרה שם. אם להאמין לו, הוא הביע את דעותיו והתלמידה הציקה לו לאורך כל השנה. אם להאמין לה, היא הביעה את דעותיה והוא לעג לזה. לפי המחאה של התלמידים שלו, קל להאמין שהאמת קרובה יותר למה שהוא מספר מאשר למה שהיא מספרת, אבל רק התלמידים שהיו בכיתה באותו השיעור יודעים מה באמת קרה שם. אבל האמת היא שלאור התבטאויות מנהל רשת אורט ונציגת הרשת, האמת של האירוע המסוים הזה הופכת לחסרת משמעות לחלוטין.

לדבריו, ורטה ניהל בכיתה דיון על המשמעות של הביטוי "הכי מוסרי בעולם". מה זה אומר על האדם או הגוף שעליו מדברים? מה זה אומר שנוגע למעשים שלו? האם אנחנו מתעלמים מהמעשים שלו, או שאנחנו משנים את הקביעה הזאת בהתאם למעשים? לדעתו, וגם לדעתי, אין שום בעיה בדיונים על הדברים שמתרחשים סביבנו, גם אם מדובר בנושאים מסוכנים למורים. "ראוי שהתלמידים יראו שיש לי התייחסות למה שקורה בעולם," הוא אומר. אם מטרת מערכת החינוך היתה להעביר חומר, מה שלא רחוק מהמציאות היום, הייתי מסכימה שזה לא ראוי לדבר על דברים מחוץ לחומר הלימודים. אבל בישראל שבה התפקיד של מערכת החינוך הוא לחנך, לדון, לנסות להבין מה קורה ואיך התלמידים מרגישים בנוגע לזה ולתת להם חומר למחשבה, הדיונים הללו וההתייחסויות לחיים שמחוץ לבית הספר לא פחות חשובים מחומר הלימוד, ואפילו יותר.

התגובה של רשת אורט מעניינת במיוחד. מצד אחד, הרשת מכריזה שהם מעודדים ביטוי עצמי והבעת דעות של המורים, כל עוד מדובר בדיון. מצד שני, בשימוע של ורטה ניתן לראות בדיוק את ההפך: "אתה מבין שהדעות שהצגת קיצוניות מדי?" שואלים אותו בהנהלה, אחרי שאמר שלדעתו צה"ל עושה דברים לא מוסריים (קביעה שהיא בהכרח נכונה בהתחשב בעובדה שמדובר בצבא). "אתה לוקח לעצמך סמכות לתת פרשנות למשהו שלא לך הסמכות לזה ... לתלמידים אין את הכלים לשפוט, משמע אתה עושה מניפולציה."

אבל אם חושבים על זה, התפקיד של מערכת החינוך הוא לא לתת לתלמידים את הכלים לשפוט? התפקיד של מערכת החינוך הוא לא להקנות לתלמידים כלים לבחון את הדעות שלהם ושל סביבתם, לבדוק את אמיתות העובדות שהם מקבלים ולנסות להבין מה באמת הם חושבים ובמה הם תומכים? בני נוער בתיכון, אנשים שבעוד רגע מתגייסים לצה"ל, לא אמורים לדעת לשפוט ולנהל דיון אמיתי בכיתה? ולמה לתלמידים מותר להביע את הדעות שלהם, אבל למורים אסור, אם הן מנוגדות לממשל הימני שלנו או לזה של בית הספר שבו הם נמצאים? מי החליט שאין לו סמכות לשפוט את צה"ל, כשבעצם כולנו עושים את זה, וגם הם בהנהלת אורט, בזה שהם מדגישים עד כמה צה"ל נהדר?

כי אני אמנם תומכת בצה"ל, ואמנם ביליתי את תקופת "עמוד ענן" בוויכוחים עם מישהי שתמכה בחמאס, אבל צה"ל אכן עושה מעשים לא מוסריים. אין אדם שמעולם לא עשה מעשים לא מוסריים, ובטח ובטח שאין צבא שמעולם לא ביצע מעשים לא מוסריים. יכול להיות שצה"ל מוסרי יותר מצבאות אחרים, ואני בהחלט מסכימה שיש ניסיון להפוך את צה"ל לצבא שהמוסר הוא אחד הדברים החשובים בו, אבל זה לא הופך אותו ל"הכי מוסרי בעולם", וזה לא הופך כל מעשה שהוא עושה למוסרי. מצד שני, גם הקביעה שחלק מהמעשים של צה"ל לא מוסריים לא אומרת שצריך להימנע מלהתגייס אליו, שהמטרה של ורטה היא לעודד השתמטות או בכלל, שהאמירה הזאת פוליטית באיזושהי צורה. "אם אמירה כזאת [שפוגעים בזכויות אדם] נחשבת אמירה פוליטית," אומר ורטה, ואני מסכימה, "המצב חמור".

כי זכויות האדם הן הזכויות הכי חשובות שיש. ומתוקף היותנו מדינה דמוקרטית, התפקיד שלנו הוא לוודא שאנשים מקבלים את הזכויות שמגיעות להן. לפעמים יש התנגשות עם זכויות אחרות, אבל תמיד יש פתרון שבכל זאת יספק את כל הצדדים (וזה, דרך אגב, התפקיד של מערכת המשפט). והעובדה שפוגעים בזכויות האדם, ובהקשר הזה במיוחד בחופש הביטוי, של ורטה ושל המורים בכלל, מראה שאנחנו לא שונים מכל מדינת עולם שלישי עם משטר דיקטטורי, שבה מעלימים את האנשים שמתנגדים לשלטון. אז פה לא מדובר בהעלמה, מדובר בפיטורים ובניסיון השתקה, לפחות מצד הרשת ומצד משרד החינוך, אבל זה לא פחות גרוע. כי המשמעות של זה היא עדיין שחופש הביטוי פה מוגבל למי שהדעות שלו מתאימות לשל ממשלת הימין.

אבל העיקר, "אנחנו מדינת עולם ראשון".

למי שמעוניין- הקלטה של עיקרי הדברים שנאמרו בשימוע (הארץ).

שני קטעים נוספים שאני ממליצה לקרוא: מהארץ ופוסט של Journeyman.