אז זה לקח VPN על ישראל וספארי (שזה לא דבר רע, גם ככה רוב העבודה שלי היא עם ספארי, יש יתרונות למק. בכל מקרה לא באמת אהבתי את זה שהייתי צריכה להיכנס לישרא דרך כרום) אבל סופסוף הצלחתי לחזור לפה.

לפני רבע שעה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. עכשיו אין לי כל כך מושג. כל מה שאני יודעת זה שאני מותשת ושאני רוצה הביתה.

אבל לא הייתי פה הרבה זמן (הרבה יותר מדי) ולמרות ששתיתי קצת הערב עדיין יש בי איזה חלק הגיוני שאומר שאולי הגיע הזמן להתחיל אשכרה לעבד את כל מה שקרה בשנה הזאת מהגיהינום (aka 2023). לא שיש לי מושג איפה להתחיל. או איך לכתוב. אני כבר לא באמת יודעת לכתוב עכשיו, לא אחרי ה7 באוקטובר.

יש לי ספר שמחכה לטיוטה שניה ואני לא מתקדמת עם זה בשיט. מי בכלל יודע איך להיות יצירתי כרגע.

הכל התרסק בעבודה. הגשתי את ההתפטרות שלי אבל אין לי מושג מה יקרה הלאה. לא יודעת אם אכפת לי אפילו. הכל סוג של התחיל עם כל הסיפור בכריסמס שעבר, וא׳ שסירב להתנצל על זה שהוא פגע בי, ואז ביוני ד׳ אמר שהוא עובר לחו״ל ואופס הכל נהרס שם. אנחנו עדיין מדברים ודי קרובים אבל אני יודעת לאן זה הולך, אה?

ל׳ החליטה ללכת ואפילו לא להגיד שום דבר כי אמרתי שאני מרגישה שהיא מתרחקת ממני והיא החליטה שאני תוקפת אותה. שידור חוזר של הסיפור עם ק׳ ב2019. כל זה התחיל בפברואר, אמרתי לה שאני מפחדת באפריל, היא שלחה לי הודעה בחזרה של ״איך את מעזה לזרוק לי את זה בפנים״ ומאז נעלמה. הייתי צריכה למצוא אותה בפאקינג GO Fest כדי לקבל תשובה וגם זאת אפילו לא היתה תשובה אמיתית. פאקינג בולשיט.

ד׳ עבר לאירלנד בסוף אוגוסט. הבנאדם היחיד שהיה לי איזשהו קשר משמעותי איתו (כי כמובן שעם א׳ אני בקושי מדברת ופאקינג ביליתי חודשים בלנסות להבין מה המרחק הנכון ממנו). אני יודעת לאן זה הולך. זה לא באמת מחזיק מעמד אחרי שמפסיקים לעבוד ביחד, במיוחד כשלא גרים קרוב. Been there, done that.

לא׳ יש סרטן. סופני. לא ברור כרגע כמה זמן יש. הוא די מתחמק ממני כבר איזה שלושה-ארבעה חודשים, לא יודעת למה. חשבתי כבר שאני עוד יחסית בסדר עם זה ש״אה כן עוד מישהו שחשבתי שאני קרובה אליו אבל פוגע בי והולך״ אבל היום הוא היה ואז יצאנו לשתות וקצת הבנתי שאני מתגעגעת אליו. לא שאני יודעת לאן זה הולך (אם בכלל). לא יודעת. אני רק יודעת שלא באמת בא לי להמשיך לרדוף אחרי אנשים, בזבזתי מספיק זמן עם ק׳ ועם ל׳.

[ק׳ ביקשה עזרה עם משהו לפני כמה שבועות, מה לעזאזל]

הייתי בבית ב7 באוקטובר (למזלנו אנחנו קרובים לת״א אז עיקר הסכנה היו טילים, אבל רק להיות שם ולשמוע את החדשות שזורמות פנימה היה קשה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה האנשים שהיו שם עברו). התכוונו ללכת ל״אנו״ (המוזיאון). Needless to say, זה לא קרה. ההורים די הכריחו אותי לחזור ללונדון ביום שאחרי ואני שונאת את עצמי מאז. אני רוצה הביתה. גם כי העיר הזאת אנטישמית לחלוטין, אבל בעיקר כי הבית זה הבית. התחלתי להשתתף בקבוצת צ׳אט של נשים יהודיות... זה גם משהו אני מניחה. אונליין המקומות הבטוחים היחידים הם אזורים יהודיים. בכל השאר תמיד יש את הפחד של התמודדות עם אנטישמיות. מישהי אמרה אתמול משהו על זה שאנחנו בחרנו את הממשלה הזאת ורוב הישראלים תומכים בה והיה לי רגע של meltdown של ״אתן פאקינג רציניות?״ מסוג הדברים שציפיתי להם מלא-יהודים אבל לא מיהודים. וול. הייתי צריכה כבר לדעת שזה עובד ככה.

אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה.

לא שאני יכולה לעשות משהו כדי לעזור, לא שיש לי משהו לעשות בכלל (חשבתי שאם אני אחזור אולי אני אוכל לחזור למד״א אבל אני לא חושבת שזה אפשרי בכלל), אבל אני רוצה הביתה. אני רוצה להיות עם המשפחה ועם האנשים שלי. אף פעם לא באמת התכוונתי לעזוב את הארץ לתמיד, ומהרגע שעברתי לפה הרגשתי את החוסר, אבל עכשיו זה כבר בלתי נסבל. הביקור של דצמבר (חנוכה) בוטל כי לא הצלחתי למצוא טיסה נורמלית שלא עולה פי שלוש מטיסה רגילה. בדיעבד הייתי צריכה פשוט לשלם את זה וזהו. לא שזה עוזר לי כרגע.

עוד 41 ימים (39 אם אני אצליח להקדים את הטיסה) אני חוזרת הביתה עוד 41 ימים עוד 41 ימים עוד 41 ימים. לפחות זה.

אה כן והתפטרתי ואין לי שום עבודה בדרך או שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי או איך אני הולכת לשלם חשבונות. היה לי ריאיון עם מישהו שדי ברור שהוא אנטישמי כי הוא ניסה נואשות להתחמק מלומר את המילה ״ישראל״. וול. Go fuck yourself. למה בכלל אתה מבזבז לי את הזמן עם הבולשיט הזה?

לפחות קניתי Switch סופסוף אני מניחה. שיחקתי את כל המשחקים של פוקימון שיש בסוויץ׳ (מלבד Let's Go Eevee) ושבוע שעבר סיימתי (או יותר נכון סיימתי את הקרב האחרון, עדיין חסרים לי 16 מקדשים) את Breath of the Wild. אני לא גיימרית מי יודע מה אבל ניראלי שיש לי יותר מאלף שעות על הסוויץ׳ כרגע. מסוף מאי. לא באמת מפתיע עם כל מה שקרה אני מניחה. (חישוב מהיר של הזמנים בפרופיל שלי אומר שיש לי לפחות 1440 שעות. לפחות 60 יום. מתוך 10 חודשים שיש לי את הסוויץ׳. וואו.)

אני פשוט עייפה. מהכל.

וזה לא עוזר שאני חולמת עליו כמעט בלי הפסקה. Clearly המוח שלי שאומר שאני צריכה אותו.

[מנסה נואשות לא לבכות כי גם ככה אני מיובשת ומחר יש לי ריאיון ואני עוד צריכה לסיים לערוך את קורות החיים שלי]

טוב להוציא לפחות חלק מזה אני מניחה. אולי מחר אני גם אצלי באמת להוציא משהו החוצה במקום להמשיך להרגיש כאילו אני 10 שניות מלהתרסק. אני מנסה להיצמד לכעס כי לפחות זה קל יותר ויש הרבה על מה לכעוס (כמו מה שקורה בבית והאידיוט בעבודה שפאקינג הופך את החיים שלי לסיוט כבר כמה חודשים). אני צריכה להיות חזקה יותר. הבעיה היחידה היא שאין לי כוח יותר. אני פאקינג רוצה הביתה.

לפחות לכתוב פה זה משהו. תודה לאל שמצאתי את הדרך להיכנס לבלוג שלי שוב. עבר הרבה יותר מדי זמן.

אז ראיתי את דיוויד בGood אתמול.

זה קצת מצחיק, כשהודיעו שהוא עושה את המחזה ב2020 אמרתי שאין סיכוי שאני טסה לראות את זה, ואז דחו אותו ל2021, ואז ל2022, ובהתחלה התעלמתי כי עדיין הייתי נחושה בדעתי לא לראות את זה, ואז איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יהיה בסדר והתלהבתי להזמין כרטיסים לשתי הצגות (למה אני מטומטמת למה), וכל השבוע התחילה לי מין תחושת לחץ כזאת כשהתקרבנו לזה יותר ויותר והבנתי שזה עוד שניה קורה וזה פאקינג אמיתי.

אני כל כך גרועה בלהתמודד עם דברים.

אתמול התחלתי להרגיש את הפחד בבוקר, אבל ל׳ הגיעה והיינו ביחד קצת והיה כיף, ואז חזרתי הביתה וממש הרגשתי את הפחד. ללכת לרכבת מהבית עוד היה יחסית קל (יחסית, הייתי מבועתת אבל זה עדיין לא היה full blown panic), כי עדיין הייתי באמצע המכתב שהתחלתי לכתוב לו (רעיון של ק׳, היא מדהימה), אבל לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת השניה כדי להגיע לPiccadilly Circus כבר ממש הכניס אותי לפאניקה. למזלי הייתי במספיק התקפי פאניקה בחיים שלי כדי לדעת שזה שאני לא מצליחה לנשום וקשה לי ללכת ואני מרגישה כאילו אני עוד שניה מקיאה (מה? לא אכלתי כלום מהצהריים) זה בכלל התקף פאניקה. זה לא עשה את זה קל יותר, אבל היי, לפחות ידעתי מה אני עוברת.

ואז הגעתי לתיאטרון וראיתי את זה, ראיתי את הפנים שלו ואני יודעת שזה לא הוא, לא באמת, ואני גם יודעת שהוא עושה את זה כדי שאנשים יזכרו, כדי שזה לא יקרה שוב, אבל... אלה עדיין הפנים שלו. ופשוט התחלתי לבכות. עמדתי שם עשר דקות בערך עד של׳ הגיעה (לעזאזל איתי והלחץ שלי להגיע מוקדם לכל מקום), ופשוט בכיתי.

אני כמעט אף פעם לא מדברת על הקשר של המשפחה שלנו לזה, אבל... זה שם. הייתי מודעת לזה מאז שהייתי ילדה קטנה. אני אשכרה זוכרת את עצמי ביסודי מסתכלת על כל הילדים שרצו וצחקו והיו פשוט ילדים ביום השואה וחושבת לעצמי ״איך אתם יכולים להיות ככה? אתם לא יודעים מה אנחנו מנסים לזכור היום?״. לא הכרתי את כל הסיפור, אבל הבנתי מספיק בשביל להרגיש את זה. ואז כמה שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא משנה וזה לא קשור אליי. ובצבא זה עלה שוב כי הייתי צריכה להכין משהו במקום שהייתי מוצבת בו אז (איזה בזבוז של זמן היה השירות שלי במקום ההוא), אבל כבר חשבתי שאני בוגרת ומסוגלת להתמודד עם זה כי הוא עדיין היה בראש שלי והרגשתי שאני יציבה. ואחרי כבר היו דברים אחרים להתמודד איתם.

והנה דיוויד, הבנאדם הזה שהוא כזאת קרן שמש מדהימה בחיים שלי... משחק את הצד השני.

חשבתי ששני דאבלים של וויסקי (לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פשוט לגמתי אותו ככה, אני אוהבת ליהנות מהריח ומהטעם) בפחות משעה יעזרו טיפה להקהות את הכל, אבל מסתבר שזה לא בדיוק עובד ככה. גם כן הגנים האלה.

זה עוד יקח לי זמן באמת לפענח את כל מה שאני מרגישה, אני חושבת, אבל... רוב המחזה לא היה גרוע כמו שחשבתי שהוא יהיה. פשוט החלקים הגרועים היו הרבה יותר גרועים משחשבתי שהם יהיו. לא כי לא דמיינתי שזה יגיע לזה, אלא כי זה דיוויד. והוא עושה את זה מכל הסיבות הנכונות, ואני יודעת את זה, ואני כל כך גאה בו שהוא עושה את זה, אבל עדיין כשיושבים שם מולו (ועוד היו לנו כרטיסים לשורה הראשונה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי)... קשה לא לחשוב על זה שאלה הפנים שלו, וזה הקול שלו, ולפעמים זאת אפילו שפת הגוף שלו. ולראות אותו עם המדים (אלוהים, רציתי להקיא. ל׳ אמרה אחרי זה שזה היה הרגע הראשון שזה באמת הרגיש כאילו דיוויד נעלם לגמרי, כאילו כבר אין שום דבר ממנו על הבמה, כי החליפה שהוא לבש יכלה להיות ממיליון תפקידים אחרים אבל זה לא, והיא לגמרי צדקה) או מדבר עם המפלצת הזאת אייכמן, לשמוע חלק מהדברים שהדמות שלו אומרת, לראות את ההצדעה... זה פשוט היה יותר מדי. אני ישבתי שם ובכיתי. זה בערך כל מה שהייתי מסוגלת לעשות. בכיתי בערך לאורך כל ההפסקה, ואז לאורך כל הכמה סצינות האחרונות. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי להתחיל לבכות בסוף החלק הראשון, אבל לא יכולתי לעצור. זה פשוט כאב יותר מדי.

הדבר היחיד שהיה טוב בכל הסיפור הזה היה ללכת אחרי ההצגה לStage Door. לראות אותו שוב חוזר לעצמו. הוא היה כזה... דיוויד. מתוק ועדין ומנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהקשיב לכמה שיותר אנשים ו... פשוט הוא עצמו. זה היה כל כך טוב לראות את זה. לשמוע אותו מדבר עם אנשים. יש לו דרך לגרום להכל להיראות טוב יותר, אפילו ברגעים הכי גרועים. אני לא יודעת איך, אבל הוא עושה את זה. תודה לאל שהוא קיים. 3>

עדיין יש לי הרבה על מה לחשוב והרבה לפענח, כי היו שם רגעים שממש גרמו לי לרצות לקפוץ מאיזה גג, אבל... אני מניחה שזה ששרדתי את זה זה משהו. ולראות את דיוויד שוב בתור דיוויד... זה עזר. מאוד. לא יודעת, אני חושבת שבסוף בעיקר הרגשתי הקלה, אבל זה עובד עכשיו רק אם אני לא חושבת על כל הרגעים באמצע שרציתי לברוח. אין לי מושג איך זה יילך מחר... אני מקווה שזה לא יהיה גרוע יותר. אולי אני אצליח לנתק את זה שזה דיוויד מכל הסיפור. הלוואי. אני רק שמחה שאני לא צריכה ושלא הייתי צריכה לעבור את זה לבד... אני לא חושבת שהייתי מצליחה, אבל אני יודעת שלא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי הולכת לראות אותו כשהוא מופיע כשאני כבר גרה בלונדון. המוח שלי כזה דפוק לפעמים. 🙃

*כאמור כתבתי לדיוויד משהו ברכבת ואז חשבתי לעצמי שזה גרוע (אני עדיין חושבת שזה גרוע) אבל נתתי לל׳ לקרוא בתיאטרון בזמן שהלכתי להביא עוד וויסקי, והיא איכשהו הצליחה לשכנע אותי לתת לו את זה. התחרטתי על זה בשניה שעשיתי את זה (הוא נראה כל כך מופתע כשנתתי לו את זה, ״זה בשבילי?״ הוא כזה מיוחד 🥺❤️), ואני עדיין חושבת שזה היה (1) גרוע, (2) לחלוטין לא קוהרנטי, (3) ugggggghhhhh, אבל גם ל׳ וגם ק׳ התעקשו שזה היה טוב, אז... לא יודעת, אני מקווה שזה היה טוב. תודה לאל שהוא לא יזכור אותי.

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מאז שעברתי שאני לא לגמרי שמחה לחזור.

זה מוזר, כשהזמנתי את הטיסה הזאת ממש רציתי שזה יקרה. אפילו חשבתי להישאר יותר משלושה שבועות, למרות שגם זה זה ארוך. עד סוף החגים. עד כדי כך רציתי להיות פה.

אבל מלבד כמה רגעים של ״טוב להיות בבית״, מאז שנחתתי אתמול אחה״צ בעיקר בא לי לחזור הביתה. לא, האמת שזה שקר, בעיקר בא לי לחזור הביתה מאז שהגעתי להית׳רו אתמול.

לא יודעת, אולי זה בגלל שלא באמת הספקתי להיות בבית, ואולי זה פשוט מאותה הסיבה שהתגעגעתי כשהייתי בוונקובר, אבל... אני מתגעגעת. בא לי לחזור לעבודה. למשרד, בעיקר. לחברים שלי.

אוף. לפעמים נראה לי שלא משנה איפה אני אהיה, תמיד אני אתגעגע למקום אחר. אפילו שזה קרה הרבה פחות בחודשים האחרונים, אז אולי זה לא לגמרי נכון. אולי כן. לא יודעת. אפשר שהכל יחזור להיות פשוט שוב?

התחלתי לכתוב פוסט, לא מכתב אלייך, ואז קפץ לי משהו שאמרת לי לראש, ו... הנה אני עכשיו שוכבת במיטה בצד השני של העולם וכותבת לך. מה עוד חדש אני מניחה.

אני פשוט לא באמת יודעת איך אני מרגישה, או איך לפענח את כל היומיים האלה, או... שום דבר בעצם. וכשאני לא יודעת מה אני מרגישה הדבר הראשון שעובר לי בראש זה... לדבר איתך. עדיין. כנראה תמיד. 

הסתובבתי למטה במין תערוכה של פרופס שיש שם, ויש להם שם מלא דברים מהסרט, וחשבתי לעצמי, אלמלא הסרט הזה לא הייתי מי שאני. יש סיכוי שבכלל לא הייתי בחיים (או שהייתי באיזה מחלקה סגורה או משהו). זה לא מטורף? אף פעם לא סיפרתי לך את זה. שאלתי אותך אם ראית את הסדרה, והראית לך תמונות מכנסים וסיפרתי לך על כנסים, אבל אף פעם לא סיפרתי לך עד כמה עמוק הקשר שלי ליקום הזה. או למה רדפתי אחרי כנסים. או כמה אני צריכה את העולמות האחרים האלה.

זה היה אמור להיות כיף. רוב הזמן זה גם באמת היה כיף. חשבתי לעצמי קודם שאחד החלקים הכי טובים היום היה לדבר עם ד׳ מרחוק (לא, אני משקרת, חשבתי לעצמי שזה היה החלק הכי כיף ביום), ואז כמעט שמעתי אותך אומר לי, ״את שומעת את עצמך?״ כמו בגדנ״ע באותו בוקר. ואתה יודע מה, אתה צודק, אני באמת מתמקדת בשלילי כי דווקא היו דברים ממש טובים היום, אבל... ככה הכל מרגיש כרגע, אתה יודע? אולי זה כי אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים טובים. לא יודעת. אולי זה שוב החוסר ביטחון המיותר הזה. אולי זה הכל.

(זה לא מטורף איך שמצאתי את הביטחון שלי בעבודה, ואפילו בקופרטינו הייתי בטוחה בעצמי והכל, ועכשיו כשאני פה שוב, אני מרגישה כאילו יש לי אפס ביטחון עצמי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שוב? זה כאילו... כאילו ששום דבר לא השתנה. אולי ככה זה עובד פשוט, ברגע שאני חוזרת למקום שהייתי פה אני עוברת רגרסיה. כבר ראיתי את זה פעם האמת, ועכשיו אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל זה בוודאות קרה לי כבר.)

אני פשוט... נראה לי שיש לי יותר מדי שאלות ואני בטוחה שיש לי הרבה יותר מדי תחושות ורגשות ומחשבות, ושום דבר לא נראה הגיוני בשום צורה שהיא. והנה אם היית פה היית אומרת שאני אובר-דרמטית שוב, אבל זה נכון. אני באמת מרגישה כאילו שאני לא יודעת מי אני, ובטח שאין לי מושג איך ליישב את מי שאני היום עם מי שהייתי בפעם האחרונה שהייתי פה. אני לא יודעת איך להתמודד עם משהו ממה שקרה בכנס הזה עד עכשיו. זוכר שאמרתי לך שעדיף בלי רגשות? צדקת ואני עדיין חושבת שעדיף עם, לא בגלל זה אני אומרת את זה. אבל אני יודעת למה חשבתי ככה אז. כי כשהכל כל כך קרוב ומרגישים הכל בכזאת עוצמה והאפס אנד דאונס כאלה קיצוניים... כן, יש נקודות שכבר עדיף לא להרגיש כלום.

זה פשוט משהו בכנס הזה אני מניחה.

זה לא אמור להיות. אבל איכשהו היה לי מזל השנה (טוב לפני שלוש שנים, תודה קורונה) או משהו ועליתי בכמה הגרלות ואני לא יכולה לעשות את הדבר שלי של לנסות להיטמע ברקע. ואני דווקא טובה בזה. אבל הפעם אני לא יכולה. והדבר הכי גרוע הוא שיש כמה אנשים שזוכרים אותי, וזה... מחזיר חזרה את הכל. כי אתה יודע מה אני עושה ברגע שמישהו שם לב אליי, קשה לי להתמודד עם זה. אני צריכה אנשים. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא עובד.

זה לא שהכל היה נוראי (״אז תפסיקי לדבר ככה״ בסדר בסדר). היו רגעים נהדרים היום. הייתי שעתיים מאחורי הקלעים (הגרלה מספר 2) ולמרות שהתחיל טיפה awkward כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, דווקא המשיך ממש כיף. והיו כמה פאנלים מצחיקים. וגם אתמול בסך הכל רוב היום היה כיף, נהניתי מהארוחות ומהפאנלים והכל. הכל היה סבבה עד שראיתי אנשים שהכירו אותי ו... ברור שלשם הראש שלי הלך. אתה יודע איך אני. והאמת שכרגע אפילו הרגעים הטובים האלה מרגישים כמו יותר מדי. אני יודעת שאני צריכה לעבד את זה והכל, אבל זה פשוט מרגיש כאילו זה הרבה, הרבה יותר מדי. ואני מותשת.

אוף, אני לא יודעת איך לצאת מזה. באמת. חוץ מלמחוק את הזיכרון של כולם, אבל אני די בטוחה שזה לא אפשרי. אני לא יודעת. אני מאוכזבת מהתמונות של היום ושל אתמול (של אתמול היו נוראיות, ובטח גם התמונות מהאקווריום נוראיות), ואני לא מצליחה לצאת מהheadspace הזה של ״ראו אותי אז אני צריכה אותם הלפ״ למרות שחשבתי אני מתמודדת עם זה טוב יותר בעבודה, ואני עייפה והרגשתי הרבה יותר מדי בשביל יום אחד. ואם אני מכניסה גם את אתמול למיקס... אין לי מושג איך אני עדיין שפויה. ״שפויה״ זאת כנראה לא המילה הנכונה, אבל הבנת למה אני מתכוונת.

לעזאזל עם התלותיות הזאת ולעזאזל עם אנשים שרואים אותי ולעזאזל עם הכל. הלוואי שהיה פה וויסקי נורמלי. הייתי נותנת הכל בשביל סינגל מאלט טוב כרגע. הכל בשביל להוציא אותי מהראש שלי. (אם ד׳ היה פה הוא היה שואל מה קרה ודואג שאני אשתה משהו מוצלח, שזה בערך הקומבינציה הכי טובה. הנה, איך זה יכול להיות שסיפרתי לו את הדברים שסיפרתי לו באותו יום רביעי, ולפחות חלק מזה אני יודע שהוא זוכר, והייתי קצת חסרת בטחון אבל חזרנו לשגרה והכל בסדר, אבל פה אני קופצת מדברים הרבה, הרבה יותר קטנים? כאילו, כן, עוד יש לי רגעים של ״אני צריכה אותו איפה הוא״ איתו, אבל זה לא ברמה הזאת של ״אומייגאד הוא בקושי דיבר איתי הבוקר הוא בטח כועס עליי הכל גרוע הלוואי שהייתי מתה״. אם כי אנחנו כמעט תמיד מדברים בבוקר אז לא יודעת. אוף. בא לי הביתה. לא יודעת לאיזה מהבתים שלי אני מתכוונת).

אוף הלוואי שהיית פה. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע.

אני אנסה לרדת לראות מה קורה בהמשך הערב, ואז נראה לי שאני אלך לישון. התעוררתי מאוחר היום ועדיין אני מרגישה מותשת. כנראה תשישות רגשית או משהו.

מתגעגעת x

אן.