אני מנסה להיות סלחנית כלפי עצמי, אבל זה מתחיל להיות קשה כשאני קובעת גבולות ומפרה אותם פחות מיום אחרי שקבעתי אותם.
אני יודעת שאני במצב קשה כרגע. אני יודעת שיש לי אותו על הראש, וגם את מה שקרה ביום שני (שהוביל לזה שאני חושבת עליו שוב, תודה רבה), וזה שהיא חזרה זה כאילו ״בואו נראה כמה סכינים אפשר לתקוע לה בלב לפני שהיא תישבר״. כל אחד מהדברים האלה לבד היה קשה מספיק, אבל עכשיו הכל ביחד... כן, לא פלא שחצי יום אתמול שכבתי במיטה ובכיתי.
אבל מה הפואנטה בלכתוב את כל מה שכתבתי, בלקבוע את הגבולות שקבעתי, אם אני גם ככה לא מסוגלת לעמוד בזה?
12:20
התחלתי לכתוב את זה לפני חצי שעה. ואז הלכתי לחפש את הפוסט של וונט על גבולות. וישבתי וקראתי אותו. וחשבתי.
אני מכירה את ההרגשה הזאת, שאני לא מכבדת את הגבולות של עצמי או של אחרים. בפעם הראשונה שקראתי את הפוסט, כשהוא פורסם ב-2018 או מתי שזה לא היה, חשבתי לעצמי, הלוואי שהייתי יודעת איך לעשות את זה. זה משהו שאני יודעת שאני צריכה ללמוד ולהשתפר בו, אבל הלוואי שהיה לי את זה מאז ומתמיד, שהייתי מבינה את זה הרבה קודם.
קצת מעציב אותי שעבר כל כך הרבה זמן, וזה עדיין מרגיש מאוד... רחוק.
למדתי דברים בשנה האחרונה. למדתי שלא מגיע לי שיתייחסו אליי כמו שהתייחסו אליי. למדתי שיש לי זכות לרגשות משלי. שיש לי זכות להביע את הרגשות האלה. למדתי שיש לי זכות - ואולי אפילו חובה, למרות שאני לא בטוחה שאני מאמינה בזה עדיין - לשים את עצמי במקום ראשון לפעמים.
אבל עדיין לא למדתי גבולות. לא כמו שצריך.
וישבתי לקרוא את הפוסט שוב, וחשבתי לעצמי, מה הפלא שקשה לי עכשיו לשמור על גבולות, כשאני כל כך לא רוצה להיות בתוך עצמי? כשביליתי את כל היום אתמול בלברוח מהכאב של עצמי, מהמחשבות, מהזכרונות? מה הפלא שקשה לי לשמור על גבולות עכשיו, כשגם הכוס (המטאפורית) שלי ריקה - כי זה מה שקורה כשתמיד עסוקים בלמלא את הכוסות של כולם - וגם החלל הפנימי שלי מרגיש כל כך לא בטוח?
איך וונט אמר? ״Growing up, I spent a lot of time anywhere else. Anywhere but within my own boundaries. Why? Like I said, boundaries were being crossed. It didn't feel safe in my space. So I'd leave. Mentally check out. Emotionally absent myself. Come back when sh-t had settled. Then clean up the mess. It was like going to the movies and returning home to find your house has been burglarized. Also, like I said, I was busy checking in with you. Crossing your boundaries. And his. And hers. And theirs. To see how you/he/she/they were feeling. To make sure I was safe.״
אני מכירה את זה. ביליתי כל כך הרבה מהחיים שלי בלהיות שם בשביל כולם. להיות מה שכולם צריכים. זאת הדרך היחידה שבה יכולתי לחיות. ואיכשהו זה לא השתנה. אולי בגלל שמאז שהוא הלך, להיות בתוך עצמי היה כמו למות. אולי בגלל שאני עדיין לא מאמינה שמגיע לי שלמישהו יהיה אכפת ממני. אולי בגלל ששום דבר בחיים שלי לא היה יציב, או בטוח, או מכיל. זה היה היופי בלכתוב. זה היה המקום הבטוח. המקום היחיד שיכולתי להיות בו אני.
אבל העניין הוא כזה. זה לא באמת לחיות. גם להכיל את כולם זה לא באמת לחיות. זה סוג אחר של חוסר-קיום, אבל זה עדיין חוסר-קיום. ומה שאני מבינה היום - מה שהבנתי אתמול כשכתבתי את הדבר המאוד-ארוך הזה בטוויטר - זה שאני כן רוצה לחיות. אני אפילו אולי קצת מתגעגעת ללחיות. לשיחות עם אנשים. לעבודה. ללצאת מהבית (את זה למדתי בעקבות הסגר, האמת). שבוע שעבר הבנתי שאולי אפילו התגעגעתי לקבוצה כשהיא בפורמט החיים האמיתיים ולא בזום. זה הרגיש טוב, לחיות.
והנה מה שעוד הבנתי אתמול כשכתבתי את מה שכתבתי: אם אני רוצה לחיות, אני חייבת גבולות. חייבת. אני חייבת להחזיק את אן פה, איתי, בתוך אן, מודעת לאן, לרגשות שלה, למחשבות שלה, לתחושות שלה. לא עם הבנאדם שיושב מולי. לא עם הבנאדם שאני מסתמסת איתו. איתי. אני חייבת להבהיר מה אני מוכנה לקבל ומה אני לא. מה אני מוכנה לתת, ומה אני לא.
ואחרי שישבתי וקראתי שוב את הפוסט הזה הבנתי גם שזה תהליך. שה״אני מנסה להיות סבלנית כלפי עצמי, אבל זה מתחיל להיות קשה״ זאת הבעיה. שזה לא יקרה ביום אחד, או ביומיים, או בעשרה, במיוחד לא כשגם ככה כואב לי ואני מרגישה תחת מתקפה. ואני לא יכולה להוסיף למתקפה הזאת בלהיות מאוכזבת מעצמי / כועסת על עצמי כי אני לא מצליחה לעמוד במשהו מורכב כל כך שקבעתי אתמול. אחרי עשרים שנה שבהן עשיתי בדיוק את ההפך, עצם העובדה שהצבתי גבולות היא כבר ניצחון קטן. היא התקדמות בכיוון הנכון. כרגע, אפילו לזכור שיש לי גבולות, שיש דברים שאני לא מוכנה לסבול, זה ניצחון קטן. אפילו להגיד שאני עומדת מאחורי מה שאמרתי אתמול - שאני מבינה שזה פוגע אבל זאת האמת שלי כרגע - זה ניצחון קטן.
אז אולי להתפרק ממשהו שהיא אומרת או לחשוף בפניה משהו - חלקיק קטן ממני - שאמרתי שאני כבר לא אחשוף... אולי זה בדיוק ההפך מהתקדמות. אבל זה תהליך. ויש ימים שהוא יהיה קשה יותר. וזה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה מפורקת לפני שעה ועכשיו אני חושבת על כל זה בהיגיון, זה שלפני שעה בכיתי ועכשיו - אפילו שאני עונה לה - אני מגוננת על עצמי יותר... אולי זה גם ניצחון קטן, וכל מה שאני מסוגלת לו כרגע, עם כל שאר הכאב שלי.
“Yes, you did. I need more than that, Ratha. I need your help.”
He could almost see her closing down inside, becoming remote. “There is nothing I can do,” she said. “If Thistle can't overcome this …”
“She can't. Not alone. Not with me either. She needs you.”
“Why? I can't do anything for her. She doesn't need a mother. She's responsible for herself.”
“I want you to face your part in her life,” Thakur snapped. “Who is the Dreambiter, Ratha?”
Again she looked away, and when she looked back, her green eyes were blazing. “Don't blame that on me, herding teacher. That thing isn't me. It's part of her sickness. She dreamed it up. Why, I don't know. But she made it.”
“Yes, she made it,” Thakur said, his voice steady. “It looks like you.”
Ratha flinched. “I bit her when she was a cub. I know I did. I was impatient. I wanted her to talk, to be like other Named cubs. I couldn't accept that she wasn't. I can't go back and undo everything.” He heard her voice start to tremble. “It is all in the past. You can't change the past.”
“For Thistle it is not the past. Ratha, I am not trying to blame you. I am only saying that both of you created the Dreambiter. It will take both of you to put it to rest.”
-Ratha's Challenge / Clare Bell (pp. 102-103).
Maybe together we can heal from this. Maybe we can make things better. Maybe the Dreambiter - at least this Dreambiter - can be put to rest. Maybe.
יש משהו פואטי בעובדה ש-Chasing Happiness יצא היום, בדיוק במקביל לכל השיחות שלנו ובמיוחד השיחה היום.
הדוקומנטרי עצמו היה נהדר (למרות שהרבה מההיסטוריה כבר ידעתי), אבל דווקא מה שנגע בי היום היה הקשר בין האחים והדרך שהם פתחו דברים ובאמת דיברו בכנות. ועם כל מה שקרה לאחרונה - כל הספקות, כל הבעיות, כל הדרמה - זה מרגיש קצת כאילו הוא משלים את התובנה שהיתה לי בשישי בערב. No more going backwards, you said? Well, here's the way forward.
דיברנו היום. באמת דיברנו. היינו בטלפון כמעט שעתיים ופשוט פתחנו דברים. הרשיתי לעצמי. הרשיתי לעצמי להיפתח ולהיות כנה ואני חושבת שבסופו של דבר זה היה לטובה. כי גם אם אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות הבנאדם שהיא חושבת שאני, אני לפחות יודעת שאני רוצה לנסות. ושאני מוכנה לנסות לסמוך. ויש בזה משהו - אני שונאת את זה כשאני בתוך משהו רגשי, אבל העובדה שאני מסוגלת באמצע כל הבלגן הרגשי שאין לי שום שליטה עליו גם להסתכל מהצד ולהבין דברים... זאת התקדמות. זה מעצבן כשאני באמצע משהו, אבל בסופו של דבר, אני מניחה שזאת באמת התקדמות.
אני מניחה שבסופו של דבר זה הכל מגיע לbaby steps. אני לא חושבת שאני מסוגלת להרפות, או לא לראות רמזים בכל דבר קטן, או לא לפחד (אני מבועתת אבל same shit), או לא לנסות לברוח כל פעם כשמשהו קורה כי זה מנגנון הגנה, או אפילו לגמרי להפסיק עם הבולשיט הפסיבי-אגרסיבי הזה שאני שונאת (אבל היי זה כל מה שלמדתי בבית). עדיין לא. אבל עכשיו כשאני מודעת לדברים, אולי... אולי זה מספיק בשביל התחלה. ואם נמשיך לעבוד על זה, אז אולי נצליח לעבור גם את המכשולים האלה, עם כמה זה מרגיש בלתי אפשרי מפחיד כרגע.
כי אני מניחה שבסופו של דבר, יש קשרים שהם חשובים מדי בשביל לתת לדברים להיכנס באמצע שלהם. וזה, אגב, נכון גם לאחותי. יש לנו את הבעיות שלנו אבל הזמן הזה בנפרד עושה לנו טוב. קצת כמו לג'ונאס. ואם הם הצליחו להגיע מהמקום שזה מרגיש כמו בגידה חזרה ללהיות חברים הכי טובים, אולי גם אנחנו יכולות. אולי, אם מדברים בכנות ושני הצדדים משתדלים, אפשר לעבור כמעט הכל ביחד.
כל מה שאני יודעת עכשיו זה שאני רוצה למצוא את הדרך שזה יעבוד. ואני יודעת שדברים עוד מסובכים וקשה לי ועוד יהיו בעיות, אבל... אני באמת מאמינה בזה. היא כמו אחות בשבילי. ואני לא מוכנה לוותר על זה. ואולי, כמו האחים, פשוט הייתי צריכה קצת פרופורציות. שתינו היינו צריכות.
זה מצחיק, בנוגע לאחותי אני קצת ויתרתי כשגרתי בלונדון, אבל עכשיו אני שוב חושבת, אולי בעצם עדיין אפשר להתקדם לאנשהו. דברים שונים. הם לפחות מרגישים שונים. אני לא יודעת מה השתנה, אבל... דברים שונים. אולי אם נשב ונדבר על הכל - כמו האחים, וכמו שעשינו היום לפני שראיתי את הדוקומנטרי - עוד נוכל לצאת מכל ההתנהגויות הרגילות שלנו ולבנות משהו שהוא אשכרה בריא. היא תמיד תהיה אחותי הקטנה, אבל אולי אפשר להגיע למקום שבו שתינו בוגרות.
זה עובד עם ק', ונכון שאין בינינו את אותה כמות של משקעים, אבל כל הבלגן הזה שהיה לאחרונה היה בסגנון הדרמות שקרו בינינו, ובכל זאת אני חושבת שאנחנו מצליחות לעבור את זה. אבל רק כי אנחנו מדברות. אז אולי אם אחותי ואני נשב ונדבר באמת אפשר יהיה להתקדם הלאה כמו שצריך. לשם שינוי, אני מקווה.
אין ספק שChasing Happiness זה הכותרת המתאימה גם לפוסט הזה.
Originally posted on tumblr (kissofgallifrey.tumblr.com).
Days like today are probably the days I need you the most.
I haven't known Depression as long as you have. For me, it was the anxiety that broke out first. Nightmares, ever since I was a child. The conscious fears followed later, when I became old enough to understand how things work around me. But Depression has always been there, in the background, watching. Waiting.
Eight years ago today it happened. A moment woven so deep into my soul that I can still see it when I close my eyes. What I was wearing. Where I was standing. What I was thinking. I didn't understand it at the time, but I know now that that moment triggered my first major depressive episode. That's what that bastard, Depression, has been waiting for all these years.
I've been fighting it ever since. Some days more successfully than others. I started planning my suicide more times than I can count. Most days, I was alive, but not living. You called it survival mode. It's almost scary how accurate a name it is. But I didn't realise that, not until pretty recently.
When I found your Facebook page almost three years ago, I was in a very different place than I am now. Looking back, it feels almost naive. There was so much I was yet to realise about who I am, about my life and the people around me. It took months and months, but I came to see those things. Slowly, and with a lot of help.
But that's not why I'm writing this.
When I found your page (a little under) three years ago, I knew one thing: Depression is a liar. But I had no idea how to fight it. I had no idea how to shut it up when it tells me I'm alone, or that nobody cares about me, or that I can't have a better life. I had to idea how to let all those emotions and thoughts out in any sort of a coherent way. I didn't think it was possible.
The first post I read was probably A Good Talking To. To date, it's still one of my favourites. There's a good chance it is because it does all of the above.
Most of what I know about fighting this monster, I learned from you. From this beautiful little community you created. From your posts, your notes, your answers, your care chronicles. A lot of my belief in my ability to fight it comes from you. Even while your page was offline, in the worst times, I went back to your posts, to remind myself that things can be better. That it is possible to fight it. That Depression is a liar, and it's not to be trusted.
Days like today, I wonder what you'd have done. I wonder what you'd have said if I told you how hard today is for me. I wonder what advice you'd have to offer. I imagine you'd have said this is a good place to start. It is. It's not the only place to start on your page, but it's a start. A Good Talking To, which I mentioned earlier, is another start.
Days like today, I go back to your page and reread my favourite posts (probably in the thousandth time). Pick up your words of wisdom. Remind myself of the tools you gave me for this fight. Show myself - reading your experiences, browsing through the comments - that I'm not alone. A lot of people are in the same place. And it's okay. It's something we can talk about. It's something we should talk about, especially in times like this.
And I feel hope. Even if just a tiny bit. A tiny glimmer. It's so easy to extinguish. It's barely even there. But it is.
So I tell myself it's okay. Some days are harder than others. Some days brings back painful memories. Some days require more efforts fighting Depression. But that's okay. It doesn't make me useless, or weak, or stupid, or incapable. Even though that's what Depression tells me.
But I know now that Depression is a liar. Those voices in my head, stacking up the black coins in that vault*, they're liars, too. They're the result of years of emotional abuse. They're liars, and there are ways to fight them, even in the worst days. Even if it's just by speaking life. Or practicing self-care. Or rereading your words to remind myself that it's okay, and it's a fight worth fighting, and that I can do it.
So days like today, I'm grateful that you're here. That you shared those thoughts and emotions with us. That you started this beautiful community. That luck brought me to you. I don't have many of them, but your voice is one of those that stack up the gold coins*. It's one of those voices that speak life. And I'm grateful for it.
Thank you. For the inspiration, for the hope, for the tools you gave me. For everything you taught me. (And it's good to have you back.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm