אז ראיתי את דיוויד בGood אתמול.

זה קצת מצחיק, כשהודיעו שהוא עושה את המחזה ב2020 אמרתי שאין סיכוי שאני טסה לראות את זה, ואז דחו אותו ל2021, ואז ל2022, ובהתחלה התעלמתי כי עדיין הייתי נחושה בדעתי לא לראות את זה, ואז איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יהיה בסדר והתלהבתי להזמין כרטיסים לשתי הצגות (למה אני מטומטמת למה), וכל השבוע התחילה לי מין תחושת לחץ כזאת כשהתקרבנו לזה יותר ויותר והבנתי שזה עוד שניה קורה וזה פאקינג אמיתי.

אני כל כך גרועה בלהתמודד עם דברים.

אתמול התחלתי להרגיש את הפחד בבוקר, אבל ל׳ הגיעה והיינו ביחד קצת והיה כיף, ואז חזרתי הביתה וממש הרגשתי את הפחד. ללכת לרכבת מהבית עוד היה יחסית קל (יחסית, הייתי מבועתת אבל זה עדיין לא היה full blown panic), כי עדיין הייתי באמצע המכתב שהתחלתי לכתוב לו (רעיון של ק׳, היא מדהימה), אבל לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת השניה כדי להגיע לPiccadilly Circus כבר ממש הכניס אותי לפאניקה. למזלי הייתי במספיק התקפי פאניקה בחיים שלי כדי לדעת שזה שאני לא מצליחה לנשום וקשה לי ללכת ואני מרגישה כאילו אני עוד שניה מקיאה (מה? לא אכלתי כלום מהצהריים) זה בכלל התקף פאניקה. זה לא עשה את זה קל יותר, אבל היי, לפחות ידעתי מה אני עוברת.

ואז הגעתי לתיאטרון וראיתי את זה, ראיתי את הפנים שלו ואני יודעת שזה לא הוא, לא באמת, ואני גם יודעת שהוא עושה את זה כדי שאנשים יזכרו, כדי שזה לא יקרה שוב, אבל... אלה עדיין הפנים שלו. ופשוט התחלתי לבכות. עמדתי שם עשר דקות בערך עד של׳ הגיעה (לעזאזל איתי והלחץ שלי להגיע מוקדם לכל מקום), ופשוט בכיתי.

אני כמעט אף פעם לא מדברת על הקשר של המשפחה שלנו לזה, אבל... זה שם. הייתי מודעת לזה מאז שהייתי ילדה קטנה. אני אשכרה זוכרת את עצמי ביסודי מסתכלת על כל הילדים שרצו וצחקו והיו פשוט ילדים ביום השואה וחושבת לעצמי ״איך אתם יכולים להיות ככה? אתם לא יודעים מה אנחנו מנסים לזכור היום?״. לא הכרתי את כל הסיפור, אבל הבנתי מספיק בשביל להרגיש את זה. ואז כמה שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא משנה וזה לא קשור אליי. ובצבא זה עלה שוב כי הייתי צריכה להכין משהו במקום שהייתי מוצבת בו אז (איזה בזבוז של זמן היה השירות שלי במקום ההוא), אבל כבר חשבתי שאני בוגרת ומסוגלת להתמודד עם זה כי הוא עדיין היה בראש שלי והרגשתי שאני יציבה. ואחרי כבר היו דברים אחרים להתמודד איתם.

והנה דיוויד, הבנאדם הזה שהוא כזאת קרן שמש מדהימה בחיים שלי... משחק את הצד השני.

חשבתי ששני דאבלים של וויסקי (לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פשוט לגמתי אותו ככה, אני אוהבת ליהנות מהריח ומהטעם) בפחות משעה יעזרו טיפה להקהות את הכל, אבל מסתבר שזה לא בדיוק עובד ככה. גם כן הגנים האלה.

זה עוד יקח לי זמן באמת לפענח את כל מה שאני מרגישה, אני חושבת, אבל... רוב המחזה לא היה גרוע כמו שחשבתי שהוא יהיה. פשוט החלקים הגרועים היו הרבה יותר גרועים משחשבתי שהם יהיו. לא כי לא דמיינתי שזה יגיע לזה, אלא כי זה דיוויד. והוא עושה את זה מכל הסיבות הנכונות, ואני יודעת את זה, ואני כל כך גאה בו שהוא עושה את זה, אבל עדיין כשיושבים שם מולו (ועוד היו לנו כרטיסים לשורה הראשונה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי)... קשה לא לחשוב על זה שאלה הפנים שלו, וזה הקול שלו, ולפעמים זאת אפילו שפת הגוף שלו. ולראות אותו עם המדים (אלוהים, רציתי להקיא. ל׳ אמרה אחרי זה שזה היה הרגע הראשון שזה באמת הרגיש כאילו דיוויד נעלם לגמרי, כאילו כבר אין שום דבר ממנו על הבמה, כי החליפה שהוא לבש יכלה להיות ממיליון תפקידים אחרים אבל זה לא, והיא לגמרי צדקה) או מדבר עם המפלצת הזאת אייכמן, לשמוע חלק מהדברים שהדמות שלו אומרת, לראות את ההצדעה... זה פשוט היה יותר מדי. אני ישבתי שם ובכיתי. זה בערך כל מה שהייתי מסוגלת לעשות. בכיתי בערך לאורך כל ההפסקה, ואז לאורך כל הכמה סצינות האחרונות. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי להתחיל לבכות בסוף החלק הראשון, אבל לא יכולתי לעצור. זה פשוט כאב יותר מדי.

הדבר היחיד שהיה טוב בכל הסיפור הזה היה ללכת אחרי ההצגה לStage Door. לראות אותו שוב חוזר לעצמו. הוא היה כזה... דיוויד. מתוק ועדין ומנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהקשיב לכמה שיותר אנשים ו... פשוט הוא עצמו. זה היה כל כך טוב לראות את זה. לשמוע אותו מדבר עם אנשים. יש לו דרך לגרום להכל להיראות טוב יותר, אפילו ברגעים הכי גרועים. אני לא יודעת איך, אבל הוא עושה את זה. תודה לאל שהוא קיים. 3>

עדיין יש לי הרבה על מה לחשוב והרבה לפענח, כי היו שם רגעים שממש גרמו לי לרצות לקפוץ מאיזה גג, אבל... אני מניחה שזה ששרדתי את זה זה משהו. ולראות את דיוויד שוב בתור דיוויד... זה עזר. מאוד. לא יודעת, אני חושבת שבסוף בעיקר הרגשתי הקלה, אבל זה עובד עכשיו רק אם אני לא חושבת על כל הרגעים באמצע שרציתי לברוח. אין לי מושג איך זה יילך מחר... אני מקווה שזה לא יהיה גרוע יותר. אולי אני אצליח לנתק את זה שזה דיוויד מכל הסיפור. הלוואי. אני רק שמחה שאני לא צריכה ושלא הייתי צריכה לעבור את זה לבד... אני לא חושבת שהייתי מצליחה, אבל אני יודעת שלא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי הולכת לראות אותו כשהוא מופיע כשאני כבר גרה בלונדון. המוח שלי כזה דפוק לפעמים. 🙃

*כאמור כתבתי לדיוויד משהו ברכבת ואז חשבתי לעצמי שזה גרוע (אני עדיין חושבת שזה גרוע) אבל נתתי לל׳ לקרוא בתיאטרון בזמן שהלכתי להביא עוד וויסקי, והיא איכשהו הצליחה לשכנע אותי לתת לו את זה. התחרטתי על זה בשניה שעשיתי את זה (הוא נראה כל כך מופתע כשנתתי לו את זה, ״זה בשבילי?״ הוא כזה מיוחד 🥺❤️), ואני עדיין חושבת שזה היה (1) גרוע, (2) לחלוטין לא קוהרנטי, (3) ugggggghhhhh, אבל גם ל׳ וגם ק׳ התעקשו שזה היה טוב, אז... לא יודעת, אני מקווה שזה היה טוב. תודה לאל שהוא לא יזכור אותי.

התחלתי לכתוב פוסט, לא מכתב אלייך, ואז קפץ לי משהו שאמרת לי לראש, ו... הנה אני עכשיו שוכבת במיטה בצד השני של העולם וכותבת לך. מה עוד חדש אני מניחה.

אני פשוט לא באמת יודעת איך אני מרגישה, או איך לפענח את כל היומיים האלה, או... שום דבר בעצם. וכשאני לא יודעת מה אני מרגישה הדבר הראשון שעובר לי בראש זה... לדבר איתך. עדיין. כנראה תמיד. 

הסתובבתי למטה במין תערוכה של פרופס שיש שם, ויש להם שם מלא דברים מהסרט, וחשבתי לעצמי, אלמלא הסרט הזה לא הייתי מי שאני. יש סיכוי שבכלל לא הייתי בחיים (או שהייתי באיזה מחלקה סגורה או משהו). זה לא מטורף? אף פעם לא סיפרתי לך את זה. שאלתי אותך אם ראית את הסדרה, והראית לך תמונות מכנסים וסיפרתי לך על כנסים, אבל אף פעם לא סיפרתי לך עד כמה עמוק הקשר שלי ליקום הזה. או למה רדפתי אחרי כנסים. או כמה אני צריכה את העולמות האחרים האלה.

זה היה אמור להיות כיף. רוב הזמן זה גם באמת היה כיף. חשבתי לעצמי קודם שאחד החלקים הכי טובים היום היה לדבר עם ד׳ מרחוק (לא, אני משקרת, חשבתי לעצמי שזה היה החלק הכי כיף ביום), ואז כמעט שמעתי אותך אומר לי, ״את שומעת את עצמך?״ כמו בגדנ״ע באותו בוקר. ואתה יודע מה, אתה צודק, אני באמת מתמקדת בשלילי כי דווקא היו דברים ממש טובים היום, אבל... ככה הכל מרגיש כרגע, אתה יודע? אולי זה כי אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים טובים. לא יודעת. אולי זה שוב החוסר ביטחון המיותר הזה. אולי זה הכל.

(זה לא מטורף איך שמצאתי את הביטחון שלי בעבודה, ואפילו בקופרטינו הייתי בטוחה בעצמי והכל, ועכשיו כשאני פה שוב, אני מרגישה כאילו יש לי אפס ביטחון עצמי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שוב? זה כאילו... כאילו ששום דבר לא השתנה. אולי ככה זה עובד פשוט, ברגע שאני חוזרת למקום שהייתי פה אני עוברת רגרסיה. כבר ראיתי את זה פעם האמת, ועכשיו אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל זה בוודאות קרה לי כבר.)

אני פשוט... נראה לי שיש לי יותר מדי שאלות ואני בטוחה שיש לי הרבה יותר מדי תחושות ורגשות ומחשבות, ושום דבר לא נראה הגיוני בשום צורה שהיא. והנה אם היית פה היית אומרת שאני אובר-דרמטית שוב, אבל זה נכון. אני באמת מרגישה כאילו שאני לא יודעת מי אני, ובטח שאין לי מושג איך ליישב את מי שאני היום עם מי שהייתי בפעם האחרונה שהייתי פה. אני לא יודעת איך להתמודד עם משהו ממה שקרה בכנס הזה עד עכשיו. זוכר שאמרתי לך שעדיף בלי רגשות? צדקת ואני עדיין חושבת שעדיף עם, לא בגלל זה אני אומרת את זה. אבל אני יודעת למה חשבתי ככה אז. כי כשהכל כל כך קרוב ומרגישים הכל בכזאת עוצמה והאפס אנד דאונס כאלה קיצוניים... כן, יש נקודות שכבר עדיף לא להרגיש כלום.

זה פשוט משהו בכנס הזה אני מניחה.

זה לא אמור להיות. אבל איכשהו היה לי מזל השנה (טוב לפני שלוש שנים, תודה קורונה) או משהו ועליתי בכמה הגרלות ואני לא יכולה לעשות את הדבר שלי של לנסות להיטמע ברקע. ואני דווקא טובה בזה. אבל הפעם אני לא יכולה. והדבר הכי גרוע הוא שיש כמה אנשים שזוכרים אותי, וזה... מחזיר חזרה את הכל. כי אתה יודע מה אני עושה ברגע שמישהו שם לב אליי, קשה לי להתמודד עם זה. אני צריכה אנשים. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא עובד.

זה לא שהכל היה נוראי (״אז תפסיקי לדבר ככה״ בסדר בסדר). היו רגעים נהדרים היום. הייתי שעתיים מאחורי הקלעים (הגרלה מספר 2) ולמרות שהתחיל טיפה awkward כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, דווקא המשיך ממש כיף. והיו כמה פאנלים מצחיקים. וגם אתמול בסך הכל רוב היום היה כיף, נהניתי מהארוחות ומהפאנלים והכל. הכל היה סבבה עד שראיתי אנשים שהכירו אותי ו... ברור שלשם הראש שלי הלך. אתה יודע איך אני. והאמת שכרגע אפילו הרגעים הטובים האלה מרגישים כמו יותר מדי. אני יודעת שאני צריכה לעבד את זה והכל, אבל זה פשוט מרגיש כאילו זה הרבה, הרבה יותר מדי. ואני מותשת.

אוף, אני לא יודעת איך לצאת מזה. באמת. חוץ מלמחוק את הזיכרון של כולם, אבל אני די בטוחה שזה לא אפשרי. אני לא יודעת. אני מאוכזבת מהתמונות של היום ושל אתמול (של אתמול היו נוראיות, ובטח גם התמונות מהאקווריום נוראיות), ואני לא מצליחה לצאת מהheadspace הזה של ״ראו אותי אז אני צריכה אותם הלפ״ למרות שחשבתי אני מתמודדת עם זה טוב יותר בעבודה, ואני עייפה והרגשתי הרבה יותר מדי בשביל יום אחד. ואם אני מכניסה גם את אתמול למיקס... אין לי מושג איך אני עדיין שפויה. ״שפויה״ זאת כנראה לא המילה הנכונה, אבל הבנת למה אני מתכוונת.

לעזאזל עם התלותיות הזאת ולעזאזל עם אנשים שרואים אותי ולעזאזל עם הכל. הלוואי שהיה פה וויסקי נורמלי. הייתי נותנת הכל בשביל סינגל מאלט טוב כרגע. הכל בשביל להוציא אותי מהראש שלי. (אם ד׳ היה פה הוא היה שואל מה קרה ודואג שאני אשתה משהו מוצלח, שזה בערך הקומבינציה הכי טובה. הנה, איך זה יכול להיות שסיפרתי לו את הדברים שסיפרתי לו באותו יום רביעי, ולפחות חלק מזה אני יודע שהוא זוכר, והייתי קצת חסרת בטחון אבל חזרנו לשגרה והכל בסדר, אבל פה אני קופצת מדברים הרבה, הרבה יותר קטנים? כאילו, כן, עוד יש לי רגעים של ״אני צריכה אותו איפה הוא״ איתו, אבל זה לא ברמה הזאת של ״אומייגאד הוא בקושי דיבר איתי הבוקר הוא בטח כועס עליי הכל גרוע הלוואי שהייתי מתה״. אם כי אנחנו כמעט תמיד מדברים בבוקר אז לא יודעת. אוף. בא לי הביתה. לא יודעת לאיזה מהבתים שלי אני מתכוונת).

אוף הלוואי שהיית פה. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע.

אני אנסה לרדת לראות מה קורה בהמשך הערב, ואז נראה לי שאני אלך לישון. התעוררתי מאוחר היום ועדיין אני מרגישה מותשת. כנראה תשישות רגשית או משהו.

מתגעגעת x

אן. 

לא הייתי פה כבר... הרבה זמן, האמת. חודשיים. הכל ושום דבר קרה. הכל נהיה כל כך הרבה יותר טוב בעבודה, ולא באמת היה לי זמן לכלום כי אני מנסה להתקדם עם האפליקציה שלי, ומפה לשם... לא באמת כתבתי. למרות שממש רציתי. קרו מספיק דברים שיגרמו לי לרצות. אפילו לא כתבתי אחרי כל מה שאמרתי לד׳ ביום רביעי ההוא שהלכנו לחגוג. מטורף משהו.

אבל הנה שוב אני בכנס וכותבת.

חיכיתי לגייטקון הזה בערך ארבע שנים. היה אמור להיות ב2020 (טייק 1), ואז קורונה, ואז נדחה ל2021 (טייק 2), ועדיין קורונה, ועכשיו 2022 (ועדיין קורונה אבל כולם מתנהגים כאילו לא), ובזמן הזה... טוב, אלה ארבע שנים, אבל זה מרגיש כאילו זה חלק מחיים של מישהו אחר. ולא רק בגלל הקורונה. האמת שהקורונה זה עוד חלק פצפון בכל זה.

פחדתי בשבועות לפני הכנס. באמת. כי ידעתי שאני אחרת. זה כמו להסתכל אחורה על דברים מהתיכון, פעם לפני שהוא ריסק לי את הלב ואת החיים, כשעוד הייתי ילדה שנותנת לכולם ולכל דבר כינויים וכל זה. הייתי יותר דומה למי שאני היום ב2018, אבל זה לפני ק׳. לפני שמי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי הלכה (ואלוהים זה עדיין כואב). לפני שעברתי דירה למדינה אחרת והייתי תקועה עם עצמי בדירה קטנה במשך ארבעה חודשים. לפני שהגעתי למקום שבו אני עובדת, והכרתי חברים וקלטתי שהאמת שאני דווקא די טובה במה שאני עושה. לפני... הכל האמת.

אז פחדתי. פחדתי שזה לא יהיה בשבילי, שאני כבר לא הבנאדם הזה יותר. פחדתי.

וכשהגעתי לפה, כשנחתתי בוונקובר ויצאתי מהמטוס לשדה התעופה המוכר והאהוב, כשהגעתי למלון... זה היה כמו לחזור הביתה. והיתה לי מין תחושה כזאת של, ממה לעזאזל פחדתי בכלל. זה הבית.

אז הסתובבתי קצת בעיקר והלכתי שוב למקומות מוכרים (וטיפה לחדשים) ואספתי את המק החדש שלי והיום התחיל הכנס והתחיל ממש סבבה. היה כיף בארוחת בוקר ונכנסנו לאולם והיה את הסרטון של ההתחלה כמו תמיד שגרם לי כמעט להתחיל לבכות כי אלוהים כמה שהתגעגעתי לזה, ו... זה היה מושלם, באמת.

הבנתי הרבה על עצמי בארבע השנים האחרונות. יתרון של כל הגיהינום שעברתי, אני מניחה. וגם של הדברים הטובים, האמת. למדתי הרבה. הבנתי משהו על כמה חסרת ביטחון אני, כמה אני מפחדת מלהיות קיימת, כל זה. הבנתי למה תמיד הרגשתי כל כך שייכת כשטיילתי או כשהגעתי לכנסים ואף אחד לא הכיר אותי. (״לונדון זה הבית״ *עוברת ללונדון* ״אני רוצה חזרה הביתה אני ישראלית״. טוב אולי לא הדוגמה הכי מוצלחת כי אני חצי-חצי עמוק בפנים אבל ככה זה אצלי.)

אבל זאת לא היתה בעיה פה בבוקר, כי בתכלס לא ראיתי אף אחד שאני מכירה וזה היה לגמרי סבבה. סתם הרשיתי לעצמי ליהנות. להיות אני. הדבר הזה שאני בדרך כלל מרשה לעצמי להיות רק כשאני אנונימית. (מהבחינה הזאת זה די מדהים בעבודה כי הנה אנשים שמכירים אותי ואני בכל זאת מרשה לעצמי להיות אני איתם. מטורף.)

ואז ראיתי פרצופים מוכרים לפני הphoto op שלי, ו... מפה לשם הכל חזר.

נזכרתי מה היה ב2018, בשני הכנסים שנסעתי אליהם. פתאום אנשים שעקבתי אחריהם ידעו מי אני. ואני... לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. חוסר ביטחון מטורף. The boy who was rejected and all that (אמרתי את זה לד׳ ברביעי כהסבר למה אני כל כך אוהבת את לוציפר ועד עכשיו אני לא מאמינה שבאמת אמרתי את זה). הם הסתכלו למקום אחר ופתאום זה הרגיש כאילו לא רואים אותי. אלה היו שני כנסים של ups and downs כאלה מטורפים שחשבתי שאני משתגעת. שחשבתי שאולי זה כבר לא המקום שלי.

קל לי להגיד את כל זה היום ברטרוספקט. (הוא אומר שאני כבר טובה היום בלנתח את מה שאני מרגישה ואת מה שקורה תוך כדי שזה קורה, אבל לא יודעת. אני מניחה שיש בזה משהו.) קל לי מאוד אפילו. קצת מצאתי את המקום שלי, אני מניחה, אז קל לי להבין יותר (ואז ד׳ נעלם ואני שוב מרגישה חסרת ביטחון). אבל אז... זה הרגיש כאילו אני לא יודעת מי אני יותר.

היום זה לא רק מרגיש ככה, אני יודעת שאין לי מושג מי אני יותר.

לא, סתם, זה היה סרקסטי, אבל... כן, אני כבר לא אותה ילדה יותר. במובנים מסוימים לפחות. אני מבינה יותר, ואני הרבה יותר טובה בלהפריד את המציאות ממה שאני מרגישה, ואני בדרך כלל יודעת מתי משהו דפוק ומתי זה פשוט מרגיש ככה כי חוסר ביטחון / חוסר אמונה בסיסי בזה שמישהו ירצה לדבר איתי / אני מצפה שכולם ישכחו אותי / אני מקווה(?) שכולם ישכחו אותי. אולי הוא צודק ובאמת אני טובה יותר בזה. לא יודעת.

וכשראיתי אותם הבוקר... זה הרגיש כאילו חזרתי לספירלה. והנה אני תוהה האם בכלל להגיד משהו, או ללכת ולהתרחק ולנסות לא לחשוב על זה (כמה שאני גרועה בזה). והלפ שמישהו יוציא אותי מהראש שלי. (ד׳ אמר באותו יום רביעי שמעניין איך זה להיות בראש שלי, וזה היה כזה, לא, תאמין לי, אתה ממש לא רוצה לראות את זה.)

ומפה לשם אני יושבת בלובי כבר איזה שעתיים עם המק ומנסה להתעסק במשהו אחר. הורדתי את התמונות שצילמתי בינתיים (אלוהים זה נוראי), וקצת עברתי עליהן, ואז חזרתי לפה, כי זה מה שאני עושה כשיש לי יותר מדי בראש ואין לי מושג איך להוציא את זה. זה המקום הבטוח שלי. יותר מהטוויטר ויותר מכל מקום אחר.

והאמת? אני לא באמת יודעת מי אני כרגע. אני לא באמת יודעת איך לגשר על הפער הזה בין מי שהייתי לפני ארבע שנים למי שאני היום. אני לא באמת יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. אני לא יודעת איך זה להיות אני יותר, כי אין לי באמת שמץ של מושג מה זה ״אני״. זה כאילו כרגע בעיקר יש שברים, ואין לי מושג איך דברים אמורים להתחבר. קצת כמו התמונה של הדיוידי של המלט של דיוויד. שברים של מראה וחתיכות של מי שאני.

הלוואי שידעתי איך זה אמור להסתדר. אין לי מושג איך להתחיל בכלל.

(בזמן שישבתי פה וכתבתי את זה דיוויד בלו עבר פה ואמר היי ושעבר המון זמן, אלוהים הוא זוכר אותי, פאניקה והתרגשות, ואז גם מי שראיתי בבוקר זיהתה אותי ואמרה שאנחנו חייבות להדביק פערים אז אני מניחה שדברים בסדר, אבל... זה לא משנה את העובדה שאין לי באמת מושג מי אני או איך משהו ממי שאני היום מתחבר למי שהייתי. אני קצת מתגעגעת לעבודה. הלוואי שד׳ או א׳ היו פה והייתי יכולה לדבר איתם על זה.)

אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל, אז זה פשוט הולך להיות stream of consciousness. כנראה שזה לא יהיה ברור לאף אחד מלבדי, אבל לא באמת אכפת לי.

ב13 במאי גיליתי שעליתי בהגרלה. לא יודעת מה היה הסיכוי שלי, אבל זכיתי. והשנה זה אפילו נהדר יותר, כי זה גם בחינם וגם באפל פארק. וזה אמנם קצת יקר בשביל טיול לשלושה ימים, אבל היי, לפחות זה לא 1600$ רק לכניסה לכנס.

עם כמה שהספר הזה חשוב לי, ועם כמה שאני אוהבת את העבודה שלי, לגלות את זה היה... אחד הימים הכי מלהיבים בחיים שלי. יותר מאשר שניהם. ספרתי לאחור עד היום המטורף הזה. באמת שאפילו לא אכפת לי שטסתי חצי עולם בשביל שלושה ימים (זאת בכל מקרה לא הפעם הראשונה, אז ¯\_(ツ)_/¯ ). אני הולכת לפאקינג אפל פארק. זה היה הדבר היחיד ששינה משהו.

במיוחד עכשיו כשביליתי את רוב מאי בלקרוא את הביוגרפיה של סטיב ג׳ובס. הרגשתי עוד יותר קרובה לאפל. יותר מתמיד האמת.

הכניסה לארה״ב בשישי בערב היתה מלחיצה, אבל מילא. עברנו את זה. הגעתי לסן חוזה. עכשיו רק לעלות על האוטובוס לקופרטינו והכל יהיה בסדר. אה כן משום מה זה נראה לנו הגיוני לשים את הקו הזה באותה התחנה בשני הכיוונים שהוא נוסע בהם, אז נכון שהתלהבת שהאוטובוס הגיע מוקדם? בעצם זה בכלל האוטובוס לכיוון השני. ארבעים דקות של טיול רק בשביל לחזור למקום שממנו התחלתי. בכל זמן אחר זה היה הרפתקה, אבל אחרי 20+ שעות של מסע וכשאני בג׳טלג פסיכי... כן, זה היה סיוט.

לא משנה. הצלחתי להגיע. הגעתי לחדר. אני עייפה כל כך שאני קורסת על המיטה והולכת לישון. התכוונתי לעשות דברים בשבת, אבל זה לא בדיוק קורה, כי ברור שאני בג׳טלג ולא ישנתי כמו שצריך. לא משנה. ידעתי שאני לא מגיעה לפה בשביל לטייל. זה ממש מבאס, אבל אין יותר מדי מה לעשות בנוגע לזה. לפחות בראשון יש את הearly registration והdeveloper center open house. מרגש בטירוף. זה שווה את הכל.

ההליכה לApple Park Visitor Center היתה כל כך יפה. ברצינות. רבע שעה הליכה מהמלון (בחרתי טוב), וכל הדרך בניינים של אפל ומלא מלא עצים. עצים, צמחים, פרחים, הכל. כל כך הרבה טבע. כל כך שלו. פשוט מושלם.

כולם כל כך התלהבו. הייתי כל כך מאושרת וכל כך התלהבתי, ואני יודעת איך זה, לפעמים זה נראה לאנשים קצת מוזר, אבל... לא פה. ברצינות. כל החבר׳ה של אפל עודדו את זה. היו כמה שהתלהבו מההתלהבות שלנו XD זה פשוט היה... מושלם. עמדנו בתור בVisitor Center ואז באו לקחת אותנו לקבל תגים ולעשות את הסיור בDeveloper Center החדש. בין לבין גם הביאו לנו קפה חינם ומאפים (דונאט עם מרנג לימון או משהו, החלטתי לנסות וזה היה ממש טעים). ואז כמובן באו לקחת אותנו, והיה צריך מהר מהר לסיים לאכול, אבל הקרם על ובתוך הדונאט ממש נשפך החוצה, ומפה לשם ממש הייתי צריכה כמה מפיות. אופס. למי אכפת, זה היה טעים.

לא הצלחתי להפסיק לחייך. לקחו אותנו לסיבוב בDeveloper Center החדש והראו לנו מלא מהחדרים (שכולם קרויים על שם גרסאות של macOS, זה מושלם). ראינו גם את האודיטוריום החדש - Big Sur. הכל היה כל כך יפה, וכל כך אפל, ו... בכנות, בכיף הייתי טסה חצי עולם שוב רק בשביל להשתמש במקום. (העליתי טיפה תמונות פה ופה, אני אעלה בבית גם למקום זמין יותר). הייתי בהיי. הכל היה כל כך יפה, ואיכשהו בדיוק מה שהייתי רוצה בזמן הפיתוח. מושלם פשוט.

אחרי הסיור חזרתי לVisitor Center. קניתי חולצה (קניתי עוד שתיים היום), עשיתי את הסיור AR שלהם באפל פארק (פשוט מהמם. כל כך אמיתי וכל כך מגניב ונותן באמת לראות כמה שיותר מהפארק... מהמם) ואז הכרחתי את עצמי ללכת כדי שאני לא אשאר שם לנצח (כשאמרתי להם את זה החבר׳ה שם אמרו לי ש״זה בסדר, גם לנו זה קורה״). הלכתי לראות את Infinite Loop, המקום הקודם של אפל (שעדיין בשימוש), וקניתי עוד חולצות בapple store שם, והסתובבתי שם איזה שעתיים. שוב, הכל היה כלכך יפה, כל כך ירוק ושלו ושקט (זה שהיה יום ראשון ואף אחד לא היה שם בטח עזר). פשוט מהמם. היה תענוג להיות שם (אפילו שהתחיל לטפטף פתאום. מה הקטע קליפורניה).

אתמול אחרי הסיור בDeveloper Center והביקור בVisitor Center יצא לי לדבר עם אחד החבר׳ה של אפל שאמר לי שכדאי לי להגיע מוקדם, כדי שאני אוכל לתפוס מקום מקדימה. קיבלתי. היום אמור היה להתחיל בשמונה (ההרשמה הרגילה בשבע), אז כיוונתי שעון מעורר לשש וחצי כדי להגיע מוקדם. בסוף התעוררתי בחמש ומשהו, אז יצא לי להגיע אפילו מוקדם יותר משהתכוונתי. מה שלחלוטין היה שווה את זה, כי הצלחתי לתפוס מקום בשורה הראשונה לkeynote (ומאוד התלהבתי מזה). אכלנו משהו לארוחת בוקר (קרואסון, אבל מי בכלל היה רעב, במיוחד כי הם חילקו מאפים בתור שוב והפאי דובדבנים היה ממש טעים), שתינו קפה (נדמה לי ששתיתי שתי כוסות היום אבל למי אכפת, התעוררתי מוקדם ואני עדיין בג׳טלג), וחיכינו לkeynote. בין לבין צילמתי מלא (יש לי, I kid you not, כמעט 400 תמונות רק מהרגע שנכנסתי לאפל פארק ועד שיצאתי). זה היה פשוט... מושלם. (שוב החבר׳ה של אפל התלהבו מההתלהבות שלי, זה היה מצחיק.)

זה נשמע קצת fangirly, וזה כנראה גם זה (היי, אני גאה בזה), אבל... זה יותר מזה. כשהסתכלתי על הפארק, הציטוט הזה התנגן לי בראש (וגם פורסם אחרי זה). זה מהרגע שבו ויינאנד ורורק נפגשים בפעם הראשונה, ו-ויינאנד אומר לו, ״הבניינים שלך בולטים בתכונה אחת — תחושת שמחה. לא שמחה שלֵווה, שמחה תובענית, קשה. כזאת שנוטעת באדם תחושת הישג על היכולת להרגיש כך. האדם מסתכל וחושב: אני אדם טוב יותר אם אני מסוגל להרגיש כך.״ (עמ׳ 424). הוא פשוט היה נכון. הכל היה יפיפה, אבל זה היה יותר מזה. זה היה... המהות של אפל. המהות של האדם היוצר. יכולתי להרגיש את סטיב ג׳ובס וג׳וני איב בכל מילימטר של המקום הזה. זה כאילו... אני לא חושבת שיש איך לתאר את זה במילים, אבל זה באמת הרגיש נכון. אפשר היה להרגיש את כל הזמן והמאמץ שהושקעו בליצור את המקום המושלם, את העובדה שחשבו על כל פרט במקום הזה, את העובדה שהכל נעשה בכוונה ומסיבה מסוימת. ובשבילי... זה היה כמו להגיע הביתה. הרגשתי את החיבור בנשמה שלי. אני אפילו לא מנסה להיות פואטית; באמת הרגשתי את זה. הנה הבית.

היה ממש מרגש ומלהיב כשטים וקרייג עלו על הבמה באמת בשביל להתחיל את הkeynote. הם אמנם היו שם רק לאיזה שתי דקות, אבל זה היה ממש מגניב שהם היו שם (עוד תמונות). ולהיות בשורה הראשונה כדי לראות אותם? אדיר. ברצינות. היו מלא דברים מגניבים בkeynote, אבל באמת שהדבר הכי מגניב היה להיות שם, על הדשא באפל פארק, ולראות את הכל על המסך הענק שסידרו לנו שם, מחוץ לCaffè Macs. ולהיות מוקפת במפתחים שהריעו וצחקו והגיבו לאורך הkeynote? וואו. פשוט כיף. יותר משאני יכולה להסביר. אלה היו שעתיים פשוט מטורפות ונהניתי מכל דקה.

ארוחת צהריים בCaffè Macs (חלום שמתגשם), ואז חזרתי להסתכל מסביב שוב. הסתובבתי בחצר הפנימית קצת (בחלק שלה שהרשו לנו להגיע אליו, שזה בערך החלק שקשור לCaffè Macs), ראיתי את הקשת (שנבנתה בכלל ב2019 לקראת הפתיחה החגיגית של הפארק והיתה אמורה להיות זמנית אבל הם החליטו להשאיר אותה), צילמתי עוד, התלהבתי ממש מהכל, ואז פחות או יותר רצתי בחזרה החוצה לPlatforms State of the Union. בשלב הזה השמש כבר הפכה את הכל לדי חם (טוב, די חם בשבילי, כי אני רגילה ל30+ מעלות בארץ; לחלק מהאנשים זה היה יותר מדי) אז היה יחסית ריק בחוץ (היו עוד מושבים בתוך הקפה). אבל האמת שאני לא חושבת שיש משהו שיכול היה להזיז אותי משם, גם אם היו 30+ מעלות וכל זה. נראה לי שטיפה נשרפתי (זה מה שקורה אחרי כמעט שנתיים בלונדון אה) אבל לא באמת אכפת לי. בתכלס גם ככה מחר אני טסה חזרה ללונדון, אז תוך יומיים בטח הכל יעלם וזה לא שאני אחשף לשמש יותר מדי.

אחרי שזה נגמר הלכנו לחלק כנראה הכי מעניין של היום: Apple Park Tours. כל אחד יכול היה לבחור סיור אחד מתוך שלושה, ואני כלכך אוהבת טבע וכל זה שלקחתי את הApple Park Hills Tour. היה... יפיפה. באמת. אני כל כך אוהבת להסתובב בטבע, ובאמת שהלוואי שהיה לנו פארק או משהו ליד העבודה, זה כל כך חסר לי. ללכת בנוף הזה שסטיב ג׳ובס דרש שיהיה כי הוא רצה שזה יהיה פארק, ולא סתם בניין של עבודה... זה היה מושלם. הרגשתי את השלווה הזאת שתמיד יש לי בטבע, רק באמצע הקמפוס של אחת מהחברות הכי גדולות בעולם. קצת מטורף לחשוב על זה, האמת. אבל זה בדיוק מה שזה היה. רגוע, ושלו, ואיכשהו מבודד לחלוטין, ומלא ציפורים ומה שלא יהיה, ופורח, ופשוט... מהמם. והיה מגניב ללמוד קצת על ההיסטוריה של התכנון של המקום, ולשמוע על סטיב ג׳ובס והתוכניות שלו לפארק, וללמוד על איך שהמקום בנוי על אנרגיה מתחדשת ועל האוויר שהוא לחלוטין מבחוץ ובלי מזגנים ועל הדרך שבה הם מגנים על הפארק מרעידות אדמה. זה פשוט מרגיש כמו המקום האידיאלי לעבוד בו. בשבילי לפחות. להסתובב בטבע תמיד מרגיע אותי. להיות מסוגלת לעשות את זה בעבודה... נשמע מושלם.

הקטע היחיד שקצת העציב אותי היה כשדיברו על סטיב ג׳ובס וראינו את הSteve Jobs Theatre (מרחוק). אחד המדריכים של הטיול אמר משהו על זה שהבניין הוא סמל לאפל, שזה בדיוק מה שג׳ובס רצה ליצור, חברה שתישאר ותמשיך לחדש, ואפל היא product company, והיא עדיין פה והיא כאן להישאר. זה קצת עשה אותי עצובה, כי... זה לא לגמרי נכון, נכון? השעון הוא הצלחה מסחררת, וברור שהצ׳יפים החדשים של אפל מדהימים בכל קנה מידה אפשרי, אבל במובנים מסוימים זאת לא אותה החברה שלפני קצת יותר מעשור הובילה את העולם, נכון? איפה המוצר החדש שיגדיר מחדש עוד דבר שלא ידענו שאנחנו צריכים שיגדירו אותו מחדש אבל אלוהים זה בדיוק מה שהיה חסר פה? חלק ממה שקורה בשנים האחרונות מרגיש קצת כאילו אפל מנסה להדביק את העולם, ולא להפך. אמזון והספיקרים שלה, ואז גוגל מוציאה את שלה - אה סבבה אז אפל גם תוציא ספיקרים (שבאופן טבעי לא ממש הצליחו כי סירי לא באמת מגיעה ליכולות של אלקסה/גוגל). אנדרואיד מאפשר לעשות דברים? אוקיי בואו גם נעשה את זה. זה פשוט... לא נכון. לא אפל. אני לגמרי מסכימה שאפל פארק הוא אפל, הוא מה שאפל היא in its core והוא מה שאפל אמורה להיות. אבל זה לא בדיוק המקום שבו אנחנו היום, נכון? וזה עושה אותי עצובה. אני מתגעגעת לסטיב ג׳ובס. לא הכרתי אותו, אבל אני מתגעגעת אליו. נראה לי שהיינו יכולים להסתדר ממש טוב. (אמרתי את זה לו לפני כמה שבועות, והוא אמר שבטח היינו צועקים אחד על השנייה, וכזה, כן, בטוח היינו רבים, כי ככה זה פרפקציוניסטים עקשנים והרבה יותר מדי חכמים, אבל בתכלס היינו מסתדרים טוב. שני אנשים מבריקים, פרפקציוניסטים, קצת control freaks, שאוהבים גם את ההומני וגם את הריאלי, סופר יצירתיים ושמאמינים בליצור מוצר מדהים וללכת בדרך שלהם. אה כן וזה שאני עושה את ה״בלתי האפשרי״ באופן קבוע כבר יותר מעשור בטח גם היה עוזר.)

אחרי הסיור היה קצת Meet the Teams, שבתכלס זה מינגלינג עם חבר׳ה של אפל, רק שלי אין כל כך מושג איפה להתחיל בדברים האלה, אז טיפה לקח לי זמן להיכנס לזה. יצא שרוב הזמן דיברתי עם אותו בנאדם, והיה ממש מעניין (וכלכך הסכמנו לגבי מלא דברים, שזה תמיד כיף). היו קצת צחוקים וכאלה, ולמדתי קצת דברים, ופתאום קלטתי עוד דברים שאני אצטרך לעשות... בקיצור, כן, היה אדיר. 

הApple Design Awards היה נחמד (תמיד כיף לחגוג מפתחים טובים), והיה כיף לראות את ההתלהבות של כולם מזה. השמש גם טיפה התחילה להירגע בשלב הזה, מה שהיה עוד יותר נחמד. בקיצור, ראינו את הטקס, היו כמה בדיחות משעשעות, והיה ממש נחמד. ואז... הגיע הזמן ללכת. וזה פשוט שבר לי את הלב.

לאורך כל היום הייתי בכזה היי. זה לא מפתיע בכלל. אני אוהבת את אפל כלכך. לא הבנתי את זה עד החודש שעבר, כשקראתי את הביוגרפיה, אבל אני מסוגלת להרגיש את ההשקעה של אנשים כמו (וכולל) ג׳ובס ואיב. זה קצת כמו הציטוט ממעין, נכון? תחושת שמחה. אפשר להרגיש את האדם היוצר בדברים של אפל. כשאני מחזיקה אייפוד טאץ׳ (קניתי שניים מהר לפני שהם נעלמים) או אייפון או אייפד... אני מרגישה את זה. זה מוכר. זה נכון. באופן טבעי הרגשתי את זה גם באפל פארק. הכל היה פשוט... מושלם. ואני יודעת שיש בעיות - אני בטוחה בזה - אבל את התחושה הזאת של ״זה נכון״ קשה (אולי באמת בלתי אפשרי) להרוס. אני מרגישה את זה עם הדברים של אפל. ובגלל זה אני אוהבת את אפל כלכך. גם כי המערכת כל כך פשוטה ובנויה בדיוק למה שאני צריכה, אבל גם כי אני מרגישה את זה. זה כמו לקרוא את מעין. ״הנה, אנשים שרואים את העולם כמוני. הם בנו את זה בדיוק בשבילי, כי הם בנו את זה בשביל עצמם״. זה גרם לי להרגיש בבית. כאילו מצאתי את המקום שאני שייכת אליו.

הכל היה כל כך מלהיב ומרגש. באמת. אפילו לא אכפת לי שנשרפתי (בפעם הראשונה בחיים שלי?), ואפילו לא אכפת לי שאני מותשת, ולא אכפת לי מכלום. היה יפיפה ומלהיב ופשוט כיף. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. כולם כל כך התלהבו (או שהתלהבו מההתלהבות שלי XD). דיברתי עם כל כך הרבה אנשים ואפילו לא היה לי אכפת. זה באמת הרגיש כמו להגיע הביתה.

ואז היינו צריכים ללכת, וזה פשוט... כאב.

חלק מהחבר׳ה של אפל שליוו אותנו איכשהו הצליחו לגרום לי לחייך. וכן, ה״you are appreciated here at California״ כשדיברתי עם מישהו בדרך החוצה היה פשוט... וול, אני אני, אז זה היה בדיוק הדבר שאני הכי צריכה לשמוע (כרגיל). זה עדיין מעלה דמעות בעיניים שלי, חמש שעות אחרי. הרגשתי מיוחדת. הרגשתי שייכת. כאילו אני במקום הנכון. ולדעת שאני לא סתם בלתי נראית כמו שאני תמיד, לדעת שהנה, כן, רואים אותי ועוד בפאקינג אפל... זה היה מדהים. בצורה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר.

זה היה אחד הימים (וקצת) הכי מיוחדים בחיים שלי. באמת. יצאתי משם כל כך overwhelmed, וחשבתי שעד עכשיו זה טיפה ירגע ואני אוכל לכתוב משהו נורמלי, אבל ניראלי שלחזור להכל רק העלה את כל הרגשות שוב. אין לי כלכך מושג מה אני מרגישה. Overwhelmed זה כנראה תיאור מושלם. הייתי כלכך שמחה היום. בהיי ממש. אבל זה יותר מזה. הרגשתי בבית. הכל הרגיש כל כך נכון. כאב לי ללכת, והייתי עצובה כשדיברו על מה אפל אמורה להיות ועל סטיב ג׳ובס, אבל... רוב היום היה לי טוב. התלהבתי, וזה היה לחלוטין בסדר (אפילו יותר מזה, התלהבו מההתלהבות שלי). היה כל כך יפה, והרגשתי בבית, והייתי... כמעט מאושרת. רק מלהסתובב שם, ולספוג את האווירה ואת המקום ואת הכל. הרגשתי כאילו אני בנאדם טוב יותר, כי אני יכולה להרגיש את זה (טוב נו עכשיו אני רק מעתיקה מילים של איין ראנד, אבל זה באמת תיאור מושלם). וזה שיצא לי להיות בין האנשים שזכו לראות את זה בפעם הראשונה, להגיע לשם בפעם הראשונה, זה שבכלל יצא לי סופסוף להגיע לWWDC ועוד לראשון בפאקינג אפל פארק... אני כלכך אסירת תודה על זה. ואני כלכך שמחה שזה קרה. באמת. זה פשוט הרגיש כמו חלום. כל היום הזה (חוץ מהרגע שאיבדתי את אחת הסיכות שלי >: זה היה ממש מבאס). ואני יכולה להמשיך לכתוב על זה, באמת שכן, אבל... אני לא באמת אצליח לתאר את התחושה הזאת. My heart was so full. זה אולי התיאור הכי מדויק. כי הכל הרגיש נכון ומדהים ומושלם, ובדרך כלל אני לא משתמשת במילה הזאת כי שום דבר לא מושלם, אבל זה היה. באמת. והלוואי שיכולתי לתפוס מישהו מהאנשים שאחראים על זה לשיחה, רק כדי להגיד להם, תודה על היום המדהים הזה. כי באמת שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי יום כזה מדהים.

אני בטוחה שיש לי עוד מה לכתוב, אבל אני כותבת את זה כבר שעתיים, ובכנות, אני עוד שניה נרדמת. אז לבינתיים אני אעזוב את זה בזה. אני בטח אכתוב עוד מחר. כל מה שאני יודעת זה שזה היה אחד הימים הכי מדהימים בחיים שלי, וזה לחלוטין היה שווה את המסע המטורף (שאני הולכת לעשות שוב מחר... יאי) ואת הלחץ הכלכלי ואת הכל. באמת. זה היה מושלם.

תודה, אפל ♥