אני מניחה שכל המדינה יודעת מה היה אתמול בערב בפארק הירקון (כמה שאני שונאת את המקום הזה), אז אני לא אכביר במילים. במקום זה אני אספר כמה מדהים היה ערב (וכמה קרובות היינו אחותי ואני לג'ון עם החיוך המתוק הזה שלו).

בהכירנו את התענוג שבנסיעות לפארק הירקון וחזרה כשיש שם הופעות ענק, החלטנו להמר ולהירשם להסעה של Bluestone Event. מה אני אגיד? התרשמתי - לפחות מהחלק שהם תפעלו. האוטובוסים יצאו בזמן (על הדקה; זה היה מדהים), הם היו מלאים אבל לא דחוסים, הנסיעה היתה חלקה והגענו לאזור הפארק עוד לפני שבע. כשהגענו לא נתנו לנו לרדת מהאוטובוס עד שחילקו לנו כרטיסי חזור לרכבת (ששם היו פאקים מפה ועד להודעה חדשה, אבל את אף אחד זה לא מפתיע כי זאת רכבת ישראל), חילקו לנו סטיקלייטים והסבירו לנו מתי ואיך להגיע. ארגון מדהים - באמת ולחלוטין.

אז הלכנו לפארק.

Halfway there #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 8:51am PDT

והלכנו, והלכנו, והלכנו...

עד שבסופו של דבר הגענו!

If you're gonna do it, do it in style #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 9:08am PDT

בדקו את הכרטיסים שלנו בערך שמונה עשרה מיליון פעם, ועשו שמונה בידוקים בטחוניים (אם כבר מדברים על פרנויות...) אבל בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לגולדן רינג. הקטע המדהים היה ללכת בגולדן רינג ולהסתכל על העומס הפסיכי של האנשים בצד של הכרטיסים הרגילים. כן, זה היה מאוד מאוד נחמד. אין ספק שאם היו לנו כרטיסים רגילים היינו מגיעים הרבה הרבה יותר מוקדם.

הופעת החימום היתה מיותרת. כל כך מיותרת. לא יודעת מי היו האנשים האלה, אבל אני חושבת שהמוזיקה שלהם היא אחד הדברים הכי גרועים ששמעתי מאז החתולים הדרוסים של ג'ימי הנדריקס. לא חושבת שיש מישהו שמסוגל לעקוף את החתולים הדרוסים שלו. בכל אופן, היה מאוד משעשע לרדת על כל דבר שני שהם אמרו, שרו וכו'. ("את צוחקת וצורחת" "כן, כי אתה לא מפסיק לשיר" *אחותי נשפכת מצחוק*)

ואז, רבע שעה לפני הזמן... 

ITS ON #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 10:43am PDT

ובון ז'ובי היו על הבמה!

אל תשאלו מה היה הסט ליסט, כי מעבר לכמה שירים אני לא באמת זוכרת את השמות או את הסדר של כולם. ממה שאני כן זוכרת (לא לפי הסדר, אוביוסלי):

That's What The Water Made Me

You Give Love A Bad Name (אחד הראשונים)

We Got It Goin' On

Bad Medicine

We Don't Run

"The fight song for Tel Aviv: We Don't Run!" #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 11:27am PDT

ואם לצטט את ג'ון, "החלק השני: It's My Life!"

Have A Nice Day

Who Says You Can't Go Home (שהוקדש לדיוויד בריאן היהודי לאור הגעתו לישראל3>)

Who says you can't go home? #bonjovilive #israel @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 12:01pm PDT

Someday I'll Be Saturday Night (אקוסטי ומהמם3>)

Lost Highway

Keep the Faith

Wanted Dead or Alive

"Are there any Cowboys in Israel?!" #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 11:47am PDT

Livin' On A Prayer (בהדרן)

I'll Sleep When I'm Dead

We Weren't Born to Follow

Whole Lot of Leavin

You Were Born to Be My Baby

In These Arms (גם בהדרן)

Runaway (בילינו במכונת הזמן של ג'ון, זה היה כיף P:)

Raise Your Hands (שג'ון הראה לנו איך להרים את הידייםXD)

בקיצור, היה ממש ממש מדהים. באמת שכן. לג'ון היה כזה חיוך של "אני לא מאמין שאתם כל כך אוהבים אותנו" וזה היה מקסים. הוא רץ והסתובב על הבמה, לבוש בחולצה ארוכה (!!!) ומכנסי עור (!!!) כאילו לא היו שמונה מאות מעלות ושלושת אלפים אחוזי לחות בחוץ. להדרן הוא כבר חזר עם גופייה (אמרתי לאחותי שכולם הבינו לא נכון - זה לא היה הדרן, הוא פשוט הלך להחליף חולצה!). הוא עשה לנו חימומים לאורך שלושת רבעי מההופעה (מה שהיה ממש מקסים וממש כיף3>), ובאמת שהיה מדהים. הם היו כאלה נהדרים!

ג'ון ממש הסתובב לאורך כל הבמה - עד הקצוות ממש - ככה שלמרות שלא היינו בדיוק מול הבמה, הוא היה ממש מולנו כמה פעמים. והוא חייך והתלהב והיה פשוט כזה מקסים! הוא שאל אם אנחנו יודעים למה הוא בא לישראל...

"I wanna hear the Israelis scream" And we wanna scream for ya! #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 11:09am PDT

במקרה אחר הוא הסתובב במהלך סולו גיטרה והחליט להיות מגבר לגיטרה, ובמקרה אחר הוא סתם השתמש במיקרופון שלו כדי להגביר את הגיטרה, מה שהיה ממש מצחיק.

Who needs an amp when you've got Jon Bon Jovi? #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:37pm PDT

As said, amps are overrated. #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:38pm PDT

זה מדהים כמה הם היו אנרגטיים וכמה הם התלהבו. מיליון חיוכים, המון תשוקה לתת את ההופעה הכי טובה שיש ולשמח את המעריצים הישראלים. מרגיז אותי מה שכתבו בעיתון היום בבוקר - שמעריצים לא זיהו את השירים - כי זה חרטוט. כל מעריץ אמיתי שהיה בהופעה שר כמעט את כל השירים, בניגוד לאלה שפשוט שומעים אותם ברדיו מדי פעם והחליטו שהם מעריצים.

בני אדם עלובים.

אבל היי, היה ממש מדהים! למרות הסיגריות, למרות היצורים הדו-רגליים המגעילים סביבנו, למרות זה שכמות ה-merch היתה עלובה לכיוון פטתית, היה ממש ממש מדהים. ההופעה עצמה היתה שווה הכל, ואין לי מספיק מילים חמות להגיד עליה או על הלהקה המדהימה הזאת. הם לחלוטין שיתפו אותנו בהופעה, עד לרמה שבאחד השירים אנחנו שרנו חצי מהשיר וג'ון עשה לנו קולות רקע XD

Guess who's actually singing 😉 #hintweare #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 11:46am PDT

הם ניגנו ביחד והיו קרובים אחד לשני הרבה, ד"א. כל הזמן הסתובבו אחד ליד השני, בעיקר ג'ון אבל לא רק.

We can play guitar... 🎸🎸 #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:34pm PDT

בקיצור, היה מושלם! בהחלט שווה כל אגורה.

End picture #bonjovilive @bonjovi

A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:43pm PDT

הבלגנים התחילו כשנגמרה ההופעה, כצפוי. דוכני האוכל (המעטים גם הם) כמעט קרסו מהעומס, ואחרי שביקשנו מים שמונה פעמים ולא קיבלנו ויתרנו וקנינו בדרך לרכבת (מה שבדיעבד בכל מקרה היה חכם יותר, בהתחשב בהפרשי המחירים). מבחינת אנשי Bluestone Events הכל עבד חלק (בדקו את הכרטיסים במהירות ונתנו לנו להיכנס, כיוונו אותנו לרציפים הרלוונטיים והכל), אבל ברגע שזה הגיע לרכבת ישראל... טוב, כולנו מכירים את התחבורה הציבורית הישראלית.

אני חושבת שחיכינו בסביבות השעה (כל התמונות עם חותמות הזמן המאוחרות מהזמן שחיכינו) על הרכבת לפני שהם החליטו שהגיע הזמן לזוז. כמות הפעמים שהכרוז המטומטם הזה (שיש לו מזל שהוא יצא משם בחיים) אמר את אותם הדברים הוציאה אותנו מדעתנו - את כולנו. היו להם פאקים, הם לא ידעו בכלל לאן הם נוסעים ובאיזה תחנות הם עוצרים (סתומים), אחרי השעה שבילינו בת"א-אוניברסיטה בילינו עוד איזה עשרים דקות בסבידור מרכז (בשלב הזה התחלנו לדבר על לגנוב רכבת - כמה קשה זה יכול להיות? אחותי הציעה לשים Waze והם התלהבו ואמרו שזה רעיון מצוין: "המשך ישר. המשך ישר. המשך ישר. עצור." XD) ואז סופסוף התחלנו להתקדם (אחרי שהם החליטו לאן הרכבת נוסעת). היו לנו הרבה פחות תחנות מהרגיל (זה הקו הרגיל שלי כשאני חוזרת מהבסיס כל יום, אז אני מכירה אותו בע"פ), ובכל זאת נסענו לאט יותר. באיילון חצי מטר מאיתנו נסעו על 110+ קמ"ש ואנחנו היינו על 55. יש.

מה שכן, צחקנו עם אנשים נחמדים אז מילא.

*מה זה "הקרון הצפוני של הרכבת", בשם אלוהים? הם כל פעם אומרים את זה וזה מוציא אותי מדעתי. למה נראה לכם שאנשים יודעים איפה הקרון הצפוני ואיפה הדרומי?! אחותי אמרה שצריכים לחלק לאנשים מצפנים כשהם קונים כרטיס וכולנו נשפכנו מצחוק.

בסופו של דבר, למרות שההופעה נגמרה בסביבות אחת עשרה, הגענו הביתה באחת וחצי (תודה לך, רכבת ישראל), אבל מילא. היתה הופעה מדהימה. 3>

היה אדיר.

הגענו בחמש לפארק. עדיין היתה חניה ובקושי היו אנשים (היה ממש ריק בהשוואה למה שהיה אחר כך), והרבה מהאנשים שכבר הגיעו סתם ישבו בצל מול הקופות. זאת היתה הליכה של חמש-עשר דקות מהקופות לשערים לשערים 2-6 (היו שערים לפני השערים עצמם... היה קצת הזוי, אבל מצד שני זאת היתה הדרך היחידה לווסת באמת את ההמון, אני מניחה), אבל זה היה נחמד. היתה כזאת התרגשות באוויר... כוורת מופיעים!

השערים היו אמורים להיפתח בחמש, אבל הם נפתחו לקראת חמש וחצי (צפוי). היו כמה שערים לפני שערים 2-6, אז כולם מיד התחילו לרוץ קדימה לקראת השערים, כל אחד לשער שלו. היה קצת בלגן, אבל לא היה צפוף ובטח שלא היה נורא. המעבר בשערים היה מהיר, ודי מהר כבר היינו ליד כל הדוכנים שהיו בפנים. זה היה מדהים - האזור היה כל כך גדול, ומצד אחד זה נראה יותר מדי אבל מצד שני זה נראה לא מספיק בשביל שכולם יכנסו.

קנינו מים (13 שקל בקבוק! הזוי.) וקצת אוכל, ואז הלכנו לשבת. ישבנו ממש קרוב לבמה (לא קרוב מספיק בשביל המצלמה של הטלפון, אבל קרוב מספיק בשביל לראות את הפנים שלהם כשהם עלו).

אחרי שש וחצי התחילו הופעות החימום. הראשונה היתה נחמדה, השנייה היתה מיותרת (איזה בנאדם שחושב שהוא זמר אבל רק עשה כאב ראש).

ישבנו עד בערך שמונה. אז התחילו להראות על המסך כל מיני הודעות כמו "תחממו את הגרון" ו"הי יו יה, אני שואל". הקהל ממש התלהב. חיכינו עוד איזה חצי שעה (מה שהיה קצת מייאש), שבה כולם התלהבו מהמצלמות (נו, באמת...), ואז כוורת עלו לבמה!

זה היה כל כך נהדר. הם התחילו עם "בכל זאת הגענו למרות הכל", ואז המשיכו לכל כך הרבה שירים שאני לא זוכרת את כולם. הם סיפרו מסיפורי פוגי (היה "ספר" על הבמה שהיה כתוב עליו "סיפורי פוגי". זה היה משעשע. הוא סיפר, ותוך כדי הקהל סיפר, ותוך כדי היתה הצגה של הסיפורים על הבמה. הם השתמשו בשלושה מסכי ענק מאחוריהם כדי להקרין דברים כמו ים, או ענק הולך, או מכולת, או נוסחאות במתמטיקה, תלוי בשיר/סיפור.

זה היה פשוט יפיפה.

היו הדרנים - "יו יה", "נתתי לה חיי" ו"היה נחמד".

ובגדול זהו. זהו מבחינת ההופעה, כן? החוויה עצמה... היתה מדהימה. גדלתי על כוורת מאז שאני זוכרת את עצמי, ולראות אותם בהופעה חיה, כנראה שההופעה החיה האחרונה שלהם... זה היה מדהים. גם אם היינו צריכים להצטופף בפארק עם 50 אלף איש, מה שהיה נורא... זה היה שווה את זה.

ברור, היה מעניין לראות גם את הטוב ואת הרע באנשים. מצד אחד היו אנשים שדחפו אותנו ודרכו עלינו ובכלל לא היה להם אכפת ואנשים שלא שמו עלינו בכלל (איך אני שונאת את הטיפוסים האלה), ומצד שני כשלאמא היה קצת קשה היתה שם מישהי מקסימה שניסתה לעזור. אז עדיין יש אנשים טובים, מסתבר.

הבמה. זה עוד בחמש וחצי, כשלא היה שם אף אחד.

חמישים אלף איש או מה?

הרגע הראשון של ההופעה.

קטע אקראי. יש לי עוד תמונות, אבל עם הטלפון זה הכי טוב שהצלחתי להוציא.

שיר המחירון.

השיר האחרון.

אז אין הרבה חוויות, היינו שם רק לכמה דקות. למי שמעולם לא היה- יש רחבה בחוץ עם במה ודוכני מכירות, ובפנים יש עוד כמה דוכנים עם פוסטרי ענק של הביטלס. מוכרים כל מיני דברים, קשור לרוק, לא קשור לרוק, ביטלס ולא ביטלס. יש שם המון, וכצפוי, כדי לצאת עם שלל טוב צריך לקחת משכנתא. 

א-ב-ל, אני מרוצה ממה שקניתי. למרות שהייתי רוצה גם חולצה, אבל מילא.

THE BEATLES!

ובחוץ, Yellow Submarine בכבודה ובעצמה! וכמובן ש- All you need is LOVE! 

יצאתי מכל הסיפור עם חמישה מפרטים חדשים של הביטלס, שרשרת עם מפרט (עכשיו יש לי שתיים!) ושני צמידים של הביטלס, אחד בשחור ואחד בלבן. מצטרף לצמיד שלי של Sanctuary for Kids מ-AT6 ולצמיד מד"א. D:

אן.

היום אמור היה להיות יום ההולדת ה-70 של ג'ון לנון.

קצת מידע על לנון-

ג'ון ווינסטון אונו לנון נולד בליברפול שבאנגליה ב- 9 באוקטובר 1940. אמו של ג'ון לא יכלה לטפל בו, ולכן הוא הועבר לדודתו כבר בגיל צעיר. הוא המשיך לשמור על קשר עם אמו, כמובן, ואף קיבל ממנה את הגיטרה הראשונה שלה. הסיפור האהוב עליו היה "אליס בארץ הפלאות".

ג'ון הקים את להקת החוצבים כשהיה בן 16. הוא קיבל ללהקה את פול מקרטני, ג'ורג' האריסון (בתחילה כנגן מחליף, אך לאחר מכן כגיטריסט המוביל) ואת רינגו סטאר (ריצ'ארד סטארקי). לאחר שהם לא הצליחו הם שינו את שם הלהקה ל"ביטלס" (משלוש סיבות, סיפור ארוך). אמו של ג'ון מתה, וכך יצא שהוא איבד אותה בפעם השניה. הדבר קירב בינו לבין פול מקרטני, שגם הוא איבד את אמו.

הביטלס התפרסמו ופעלו במשך כעשור. כמו כן, היתה הביטלמניה, שהיתה הטירוף אחרי הביטלס, בין השנים 1963-1967. לאחר שהם חזרו מהודו בשנת 1967 היה זה ג'ון שהחל לקחת סמים ראשון, במטרה לראות כיצד זה ישפיע על עבודתו. בביטלס היה זה ג'ון שכתב את מרבית השירים, והקרדיט על השירים ניתן כמעט תמיד לו ולפול.

בשנת 1962 נישא ג'ון לסינתיה פאוול, חברת נעוריו. לשניים נולד בן, ג'וליאן לנון, כשנה לאחר מכן. עם זאת, השניים נפרדו בשנת 1968 וזמן קצר לאחר מכן ג'ון נישא ליוקו אונו, שליוותה אותו מאז- גם על הבמה ובאולפני ההקלטות.

לאחר פירוק הביטלס (שלמרות מה שנראה היה כן זעזע אותו) ג'ון החל בקריירה עצמאית. הוא היה פעיל שלום, והתבטא בחריפות כנגד המלחמות - והממשל שיזם אותן. מרבית השירים שהוציא בין 1970 ל-1973 לא היו הצלחה, מלבד הדיסק "Imagine", שהצליח. כמו כן, ג'ון הפיק את האלבום "Pussy Cats" עבור חברו הארי נילסון. למרות זאת, בעקבות מעורבותו הרבה של לנון באלבום, אנשים מתייחסים לזה כאל אלבום משותף של השניים.

לנון הוציא עוד שני אלבומים ולאחר מכן פרש לגידול הבן שלו ושל יוקו אונו, שון.

בשנת 1980 לנון יצר את האלבום "פנטזיה כפולה" יחד עם אשתו, יוקו אונו. זמן קצר לאחר מכן (ב-8 בדצמבר 1980) ג'ון נרצח על ידי מרק צ'פמן בחמש יריות אקדח. עד שהגיעו לבית החולים כבר נקבע שהוא מת. שם הרחוב בו גר שונה זמנית ל- "Strawberry Fields", על שם השיר "Strawberry Fields Forever".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ג'ון לנון.

קודם כל, אבידה ענקית. אבידה ענקית, ולא רק לעולם המוזיקה. לכל העולם.

הוא עשה דברים מדהימים, (אולי בעיקר מוזיקה, אבל אני לא חושבת שרק מוזיקה), ואני מאמינה שהוא באמת שינה דברים. גם אם הוא לא שינה הרבה מבחינת המלחמות שהתרחשו, הוא כן שינה דברים אצל אנשים, ואני חושבת שזה באמת מה שמשנה (גם אם הראשון הוא שימושי יותר, מבחינה מסוימת...).

הוא היה אומן מדהים, אחד הטובים שאי פעם שמעתי (וכן, הביטלס זאת הלהקה האהובה עליי), והוא עשה מוזיקה מדהימה שחלק ממנה אף אחד לא הצליח לעשות עד עכשיו. נכון, הוא לא בדיוק היה האדם המושלם (תגזימו קצת), אבל הוא היה יצירתי, והעז לנסות (מה שרוב האנשים שאני מכירה לא מעזים לעשות היום), והיה לו אכפת ממה שקורה.

והוא האמין בדברים, והמשיך להאמין בהם עד הסוף, לא משנה מה קרה/היה קורה. לא משנה מה היה יוצא מדברים שהוא עשה, הוא עשה אותם (גם אם כמה מהם היו ממש מטופשים), ועשה את כל מה שהוא ראה שהוא יכול לעשות בשביל דברים שהיה לו אכפת מהם, דברים שהוא רצה לשנות.

כמו כן, המוזיקה היתה מה ששינה לו. הוא עשה המון בשביל ליצור את המוזיקה שהוא רוצה ליצור, בשביל לתת לה את המשמעות שאותה הוא התכוון לתת לה. הוא לא עשה את מה שהוא עשה בשביל הכסף, אלא בשביל המוזיקה (אם כי בטח היו כמה יתרונות בקטע של הכסף והפרסום...), והוא אמר את הדברים בהם הוא מאמין.

היה לו חוש הומור, בנוגע לזה אין ספק. חוש הומור... אין ספק שזה דבר חשוב, לא?

ניתוח ארוך למדי בהתחשב בעובדה שלצערי בכלל לא הכרתי אותו.

ובכל זאת, זה ג'ון לנון מבחינתי. כן, אני לא מסכימה עם חלק מהדברים שהוא עשה או אמר ("טובים יותר מישו", הפרידה מסינתיה בשביל יוקו אונו ובכלל יוקו אונו, הפירוק של הביטלס, ממ, מה עוד? יש, אין ספק, אני פשוט לא זוכרת כרגע), וכן, הוא לא בדיוק היה האדם האידיאלי, אבל הוא כן עשה את מה שהוא האמין בו (רואים) וכן עשה את המוזיקה שהוא אוהב ורוצה לעשות, ולעזאזל עם המבקרים (פחות או יותר).

וקודם כל, אלה הדברים שבזכותם הוא הכי ראוי להיות אותו האדם שכולנו מעריצים ומצטערים שלא נמצא כאן בשביל לחגוג את יום הולדתו השבעים. ואני חושבת שג'ון לנון עשה הרבה יותר משזה נראה כשרק מסתכלים על קורות החיים שלו או על הערך בוויקיפדיה או משהו, כי זה יותר מדיסקים וכמה סרטים וספרים. זה הרבה יותר מזה.

אני לא יודעת, אולי זה מתאים יותר לשמיני בדצמבר. אולי. שניהם פשוט די הולכים לי יחד, כשמדובר בלנון.

אז... מזלטוב.

והלוואי שהוא עדיין היה כאן.

כמו כן, אני עושה מרתון ביטלס & לנון, לפי הסדר של הדיסקים. אני אמנם רק באמצע With the Beatles, כי שמעתי את Please Please Me פעמיים, אבל עדיין. (לפי הסדר, כלומר- Please Please Me, With the Beatles, A Hard Day's Night, Beatlesfor Sale, Help!, Rubber Soul, Revolver, Sgt. Pepper's Lonley Hearts Club Band, Magical Mystery Tour, Thw White Album, Yellow Submarine, Abbey Road, Let it Be ואז הדיסקים של לנון). כולם- הצטרפו!

ללנון. לכבוד יום ההולדת... ולזכרו.

אן.

[וואו, מעל שעתיים לכתוב את הפוסט. יפה, יפה].