הבנתי איפה טעיתי.

התחלתי את ׳מעיין׳ שוב. לא יודעת למה. היה לי מין דחף כזה אתמול. והפעם לא כיפור, אז אני מנסה להתעסק בדברים אחרים ולהכריח את עצמי לקחת את זה לאט הפעם. כמו בפעם הראשונה. זה לא קל. האמת שזה בערך הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כרגע. אני אמורה להיות בעבודה, אבל לא באמת אכפת לי מספיק בשביל להתמקד בזה. אז הלכתי לקרוא קצת.

ויש לי הרבה מחשבות ושאלות בנוגע לאיפה שזה פוגש אותי, במיוחד כי עכשיו אני לא תלמידה ששונאת את המערכת שהיא נמצאת בה / מישהי שיושבת בבית ובכלל לא שייכת לשום מקום. עכשיו אני חלק מחברה, ומה לעשות, אני לא קובעת מה קורה, ולפעמים אני עושה דברים שאני שונאת. ולא רק זה, אני הרי חושבת על המשתמשים. זה חלק מהעבודה שלי כמפתחת, נכון? וזה לא קצת נוגד את המחשבה הזאת של ״האנשים לא משנים, רק זה שהפרויקט אמיתי לעצמו משנה״?

שניה, לפני שתתחיל להתווכח איתי, אני יודעת שהמציאות היא לא black and white כמו בספר. ״עם כל הכבוד לכל המיוחדים, אף אחד לא מת ועשה אותם אלוהים״, נכון? אתה אמרת לי את זה אז, כשהסוף של החלק הראשון הכעיס אותי. וצדקת אז. אתה עדיין צודק. באחד הכרכים של ׳מבוא לפסיכולוגיה׳ (נדמה לי, זה נטו מזיכרון) יש איזושהי הערה (קצת יותר מזה, אבל אני לא יודעת איך לקרוא לזה. בועת טקסט?) על זה שבני אדם הם ״החיה החברתית״. וזה נכון. מה לעשות, אנחנו צריכים חברה. חצי שנה של להיות לבד עם עצמי באותו חדר הוכיחה לי שכן, גם אני כזאת. ועם כמה שאני מעריצה את הסירוב של רורק להתפשר, זה לא משהו שיכול להצליח בחיים האמיתיים. לפעמים צריך להתפשר. לפעמים זה אפילו רעיון טוב. הרי ׳מעיין׳ הוא אידיאל, נכון? הוא לא משהו שמישהו יכול להגיע אליו בשלמות. (On a side note, הבנתי את זה גם אז, אחרי שדיברנו על זה. בגלל זה כשחשבתי על ׳האדם האידיאלי׳, זה לא היה רורק. זה היית אתה. אתה, שידעת איך להיות אתה ולהיות נאמן לעצמך, אבל גם איפה להתפשר ולעשות מה שצריך ופשוט להיות שייך. אני בטוחה שגם כתבתי את זה פה אז.)

ובכל מקרה, הדבר החשוב יותר הוא ללכת עם האמת שלך. להיות מי שאתה, לא מי שאומרים לך שכדאי לך להיות / מי שנראה לך שיאהבו (אוי פיטר). ואת זה... אני עדיין מנסה לעשות. גם בעבודה. אני מתווכחת כשצריך ואומרת את דעתי ואין סיכוי שבעולם שאני אתפשר על האיכות של העבודה שלי / של הפרויקטים שבאחריותי (וכן זה היה סיוט בחודש האחרון, אבל פאק איט, אני לא מכניסה קוד גרוע לפרויקט שלי. אין סיכוי). והפרויקטים האישיים שלי? אני לא בונה אותם בשביל אף אחד. אני בונה אותם בשביל עצמי. אמרתי את זה עוד מההתחלה, בנוגע לשניהם. אני בונה את מה שרציתי שיהיה לי. וזה בדיוק הרעיון של ״אני לא אבנה כדי להשיג לקוחות, אני אשיג לקוחות כדי לבנות״, לא?

אניוואיי זה בכלל לא מה שרציתי להגיד לך, אבל האמת שזה מעבר לא רע בכלל לשם. מה שרציתי להגיד זה שהבנתי איפה טעיתי בכתיבה.

רוב המחשבות שלמעלה הן מחשבות שהיו לי אתמול, וטיפה היום כשהמשכתי לקרוא. אבל משהו שקראתי היום הבהיר פתאום את הכל. אני לא זוכרת מה זה היה, כי המשכתי לקרוא עוד קצת, אבל היה משהו. אולי זה היה כשקמרון ניסה לשכנע את רורק לעזוב ולהיכנע להם, לבנות את מה שאנשים רוצים, לא את מה שהוא רוצה. אולי זה היה הקטע הזה, מהפרק שאחרי (או זה שאחריו, לא משנה):

״״זה מוזר, האוורד. באביב הבא ימלאו שלוש שנים לעבודתך במשרד. נדמה שאתה נמצא איתנו הרבה יותר מזה, נכון? האם לימדתי אותך משהו? הרשה לי לענות במקומך: לימדתי אותך המון וגם לא-כלום. אף אחד לא יכול ללמד אותך, לא במהות. מה שאתה עושה הוא שלך, לא שלי, אני רק יכול ללמד אותך לעשות את זה טוב יותר. אני רק יכול לתת לך את האמצעים, אבל המטרה — היא רק שלך.״״ (פרק 5)

אני לא יודעת. זה גם לא באמת משנה. אבל משהו בארבעת (נדמה לי) הפרקים שקראתי היום הזכיר לי שהסיפור הזה... הוא שלי. ניסיתי כל כך למצוא דרך להסביר את השיחות שלנו בצורה שהן יראו הגיוניות, בצורה שהן יהיו ברורות, בצורה שהן לא יהיו מוגזמות לאנשים שהם לא אנחנו, שמסתכלים על החברה מבחוץ ורואים את כל הפגמים שלה. ובזה הוצאתי את כל האמת מתוך הסיפור הזה. לא כתבתי עלינו. לא כתבתי את מה שרציתי לכתוב, את מה שאני צריכה לכתוב. כתבתי את מה שחשבתי שיהיה הגיוני לקוראים.

וזאת טעות שאני אף פעם לא עושה. לא בכתיבה שלי. אני יכולה לבנות פיצ׳רים שאני חושבת שהם גרועים אבל לקוחות ביקשו, זה כן. אבל לכתוב מה שאנשים צריכים/רוצים/מצפים/וכו׳? לא. אין סיכוי. כל דבר שכתבתי אי פעם - אפילו פאנפיקים, שחלקם היו ממש גרועים כשאני מסתכלת עליהם היום, שבע מאות שנה מאוחר יותר - נכתב ממני. כי אני רציתי את זה. או, בבערך עשור האחרון, כי הייתי צריכה את זה, כי הרגשתי מלא דברים שפשוט הייתי חייבת להוציא החוצה. בגלל זה גם התעלמתי כשאנשים אמרו לי ש״את זה כדאי להמשיך״ או ״חסר פה הסיום״ (שתי הערות נכונות בהקשרים הספציפיים שלהן, אבל הייתי צריכה להגיע לזה לבד). כי אני כותבת בשבילי. אני כותבת את מה שאני מאמינה, את מה שאני חושבת, את מה שאני מרגישה. לא את מה שאנשים אחרים חושבים. בגלל זה גם יש כל כך הרבה סיפורים ופאנפיקים שאני רוצה לחזור אליהם מתישהו אבל לא נגעתי בהם כבר שנים, כי אין לי את הדרייב לכתוב אותם (לפני שתגיד משהו על זה, המקרה של ארין טיפה שונה, אני מאוד רוצה לחזור אליה אבל בסופו של דבר המסע שלה מאוד ספציפי ואני עוד לא בנקודה שאני יכולה לכתוב אותו בצורה שאני אאמין לזה). אני נהנית מהתגובות החיוביות, מאוד אפילו. אבל אני לא כותבת בשבילן. אני לא כותבת בשביל אנשים אחרים.

אז למה עשיתי את זה בסיפור בערך הכי חשוב והכי משמעותי שאני אכתוב כנראה כל החיים שלי?

האינטואיציה שלי אומרת שזה קשור לסיבה שזה לקח לי כל כך הרבה זמן. שזה קשור לסיבה שלא הצלחתי לכתוב שום דבר אחר במקביל. שזה קשור לסיבה שכששאלו אותי למה אני רוצה לכתוב את זה, אחת הסיבות שנתתי היתה ״כדי לעזור לאנשים אחרים כמוני״. שזה בולשיט, ושום דבר שאני כותבת ככה בחיים לא יהיה טוב, כי זה שאני שופכת את הרגשות שלי לכתיבה זה בדיוק מה שהופך אותי לכותבת טובה. וזאת גם הסיבה שהשיחות ההן שכתבתי מציקות לי כבר איזה חודשיים, כי הן לא מרגישות אמיתיות בשום צורה. כי הן לא. לא אצלי בראש.

וכאמור, אני חושבת שאני יודעת למה עשיתי את כל זה. כי זה כואב מדי. כי זה קשה מדי. אפילו עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי, עדיין כואב לי להסתכל אחורה ולהיזכר. כי אני עדיין מרגישה את הכאב הזה בגלל שנטשת אותי. כי אני עדיין זוכרת שאמרת שאתה שם בשבילי, ואת איך שהאמנתי לך כשאמרת לי דברים טובים על עצמי. כי אני עדיין מתגעגעת. והמשמעות של לכתוב את הסיפור הזה מתוך הרגשות שלי היא לחזור לשם, וזה קשה לי. קשה לי לא לחשוב על איך שדברים נגמרו, אפילו כשאני קוראת מיילים מהתקופה שהכל היה בסדר, בשניה שאני מחליטה לתת לעצמי להרגיש את זה. ואני לא נותנת לעצמי להרגיש את זה הרבה. רוב הזמן כשכתבתי לך פה/כשקראתי דברים ישנים בחודשים האחרונים לא הרשיתי לעצמי ללכת לשם. התמקדתי ברגעים הטובים (והיו הרבה כאלה). לא נתתי לעצמי לכתוב את זה מהסיבה האמיתית שאני צריכה לכתוב את זה: כי אני חייבת להוציא את הכאב הזה. כי אני חייבת להבין מה לעזאזל היה שם. ובגלל זה כשסיימתי לא באמת הרגשתי לא את זה ולא את זה. כי לא באמת הרשיתי לעצמי לכתוב את זה.

אין ספק שקל יותר לכתוב בשביל אנשים אחרים, אה? אולי יש אנשים שמסוגלים לכתוב ככה. נשמע לי מטורף, אבל אולי. אבל אני לא מסוגלת. מה הפלא שזה לא עבד לי בכלל. זה כנראה היה מפתיע יותר אם זה היה עובד.

אבל לפחות הבנתי את הטעות שלי, אני מניחה. ועכשיו אני יודעת איך לתקן את השיחות האלה. בתיאוריה לפחות. נראה לי שפשוט הגיע הזמן להגיד ״פאק איט, אני כותבת מה שאני צריכה״. למחוק את השיחות ההן ולהתחיל כל אחת מהן מההתחלה. מה אתה אומר?

אן.

נ״ב: אחרי שעתיים של לכתוב את המכתב הזה, כנראה הגיע הזמן לחזור לעבודה. נו שיהיה. איזה כיף שעוד מעט סופ״ש. אולי בשני יהיה לי כוח לעבודה שלי שוב 🤷🏻‍♀️

אז שוב קראתי את אנדר.

׳המשחק׳, אנדר זה תמיד ׳המשחק׳, הצל זה פשוט ׳הצל׳ (ואותו עוד אין לי בדיגיטלי כי קיוויתי שיהיו מבצעים אבל עם אופוס זה קשה ונראה לי שאני אוותר ואקנה אותו במחיר מלא ודי מגוחך. יש להם מחירים טובים בחנות הדיגיטלית שלהם, אבל הם לא שולחים לקינדל, וזה לגמרי דיל ברייקר בשבילי. אוף מתי כבר כל ההוצאות בארץ ישלחו לקינדל? מתי כבר אמזון יתמכו בעברית כמו שצריך?).

אניוואי.

אז שוב קראתי את אנדר. לא התכוונתי לקרוא אותו שוב עכשיו, כי אני גם ככה באיחור מטורף עם הדראפט הראשון וזה לא נראה מעודד כרגע, אבל הייתי צריכה איזה רעיון בשביל הספר ואז היתה לי הברקה להכניס את אנדר (עוד משהו שמגיע מהמציאות, למרות שזה היה כבר בי״ב. לא זכרתי שקראת אותו בתחילת השנה; איכשהו חשבתי שזה היה במאי, כשדיברנו על הצל, אבל המכתב שמצאתי הבוקר אומר אחרת). אז חיפשתי משהו בערך באמצע הספר שלשום, ומשם היה קשה למנוע מעצמי לקרוא מההתחלה, כי אני באמת אוהבת את הספר הזה. (זה היה קל יותר עם רע״ד, כי גם ככה לא זכרתי כמעט שום דבר שקרה בארבעת הספרים שלפני, אבל אנדר הוא הראשון, אז הפטנט לא כל כך עבד. אני עדיין רוצה לקרוא את כולם כמו שצריך לפני דראפט שני כדי שזה יהיה אמין יותר, אבל כרגע...)

ואני יודעת שתמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל אתמול it really hit me: אנחנו אותו הדבר מבחינות מסוימות.

לא רק ברמת ה״מבריקים ולא שייכים״ ולא רק ברמת ה״כל כך רגישים ולא רוצים לפגוע באנשים״, אלא גם ברמת ה״יודעים עכשיו שאף אחד אף פעם לא יבוא להציל אותם״.

אתה מבין, לא הבנתי את זה אז. חשבתי שהבנתי את זה, אבל לא הבנתי את זה. חשבתי שכבר הייתי צינית לגמרי וידעתי איך העולם עובד (הייתי צינית במובנים מסוימים, ואין ספק שידעתי איך העולם עובד, זה לא השתנה), חשבתי שכבר איבדתי לגמרי את האמון בבני אדם ושאני יודעת שאני יכולה לסמוך רק על עצמי (חה). לא הבנתי שבמציאות הייתי (ואני עדיין) ילדה שממש, אבל ממש רוצה שמישהו יציל אותה. חשבתי שאני כבר אחרי הקרב עם בונזו.

ואז אתה הגעת והצלת אותי.

אם היית קורא את זה - או שהייתי אומרת לך את זה - היית נד בראש שלך ואומר לי שאתה לא הצלת אותי, אתה רק איששת את נקודת המבט שלי ונתת לי כלים להציל את עצמי. כמה פעמים אמרת לי את זה? אבל זה לא נכון. זאת אומרת, זה נכון שאת השינויים המחשבתיים וזה אני עשיתי, ואת כל זה כנראה לא הייתי יכולה לעשות בלעדייך, אבל לא לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהצלת אותי. לא הפעם.

זה קצת כמו שאמרתי לו אתמול, בעצם. אמרתי לו שאני מתגעגעת אלייך, והוא שאל אם אני חושבת שאני מתגעגעת אלייך או לתחושה שראו אותי, וחשבתי לרגע והבנתי שאני מתגעגעת אלייך. למר ג׳ שראה אותי, וידע מיד מה אני חושבת, גם בלי שאמרתי משהו, וניהל איתי שיחות של שעות בחמש דקות כי שנינו הבנו למה אנחנו מתכוונים ולאן אנחנו הולכים עם המשפטים שלנו אז אפילו לא היינו צריכים להגיד חלק מהם. למר ג׳ שתמיד היה לו חיוך בשבילי, ששם לב אליי גם כשחשבתי שהוא מנסה להתעלם ממני (שעה עכשיו חיפשתי את המכתב שכתבתי לך את זה ובסוף מסתבר שבכלל לא פרסמתי אותו), שדיבר איתי כאילו אנחנו שווים ולא כאילו אנחנו מורה ותלמידה בבית ספר. למר ג׳ שזיהה מתי אני צריכה אותו, ואיך, ומה אני צריכה שהוא יגיד, וידע בדיוק איך לדבר איתי - בכנות, בלי לנסות לעדן את המציאות, אבל עדיין תוך הקשבה והתייחסות למה שאני אומרת. (קטע חלקית קשור, כשפיתחתי את הספר, באיזשהו שלב - אני לא זוכרת איפה זה היה ואני לא מוצאת את זה עכשיו - כתבתי משהו על זה שזה שונה עבור הדמות ״שלי״, כי בפעם הראשונה היא מרגישה שמישהו באמת מתייחס לחששות שלה, ולא סתם נותן לה את התשובות הרגילות של ״את בסדר, די כבר״, ואני זוכרת שכתבתי בסוגריים, ״ברור, כי הוא באמת מקשיב לה״. זה תיאור די מדויק, לא?)

וזאת היתה הדרך שבה הצלת אותי. לא הפילוסופיה, והפסיכולוגיה, והעקרונות, ומעין, וכל הדברים האלה שדיברנו עליהם כל הזמן. זה מה שחשבתי אז. וברור שבלי כל הדברים האלה לא הייתי מי שאני היום, ואני לא חושבת שבלעדייך הייתי מגיעה אליהם או אל התובנות שהיו לי אז (והיום), לפחות לא בשנים האלה (אולי עוד איזה עשור ככה). לך תדע אם בכלל הייתי שורדת את הצבא, או עובדת בצומת, או אפילו גרה ועובדת פה כרגע. רוב זה קרה בזכותך - ובגללך. ואולי במובנים מסוימים גם זה חלק מלהציל אותי (והחלק שהיינו מתווכחים עליו אז). אבל לא על זה אני מדברת.

אני הייתי בלתי נראית. כשאני כותבת את זה פה זה אפילו עוד יותר ברור, כי כל כך הרבה מהפוסטים שלי לפני שנכנסת לחיים שלי הם סביב ״הם לא מקשיבים לי״ ״הם מתעלמים ממני״ ״אני לא שייכת״ ״אני מדמיינת שאני במקום אחר כי זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה״. הייתי בלתי נראית. הייתי מה שכולם היו צריכים שאני אהיה, ומלבד זה, לא היתה אן. לא קיימת. רק רובוט שמחכה להוראות. ככה זה הרגיש לפחות. והייתי בטוחה שככה זה, ואין שום דבר לעשות עם זה.

Enter... you.

ראית אותי. וזכרת אותי. שני דברים שחשבתי שהם לחלוטין בלתי אפשריים. זכרת שיחה שניהלנו ארבעה חודשים-חצי שנה לפני כשבמקרה הגעתי מוקדם לביה״ס ונתקלנו אחד בשניה למטה. ואחרי כל כך הרבה זמן, כשכבר הייתי בטוחה ששכחת שגם אני גיקית (אבל אני ממש לא שכחתי), הראית לי שגם אתה עדיין זוכר. ולא רק שאתה עדיין זוכר, אתה עדיין רואה אותי ואכפת לך ממני. מספיק בשביל להגיד לי שאני מוזמנת לדבר איתך ושחיכית לשמוע ממני. מספיק בשביל פחות או יותר להחזיק אותי כל פעם שהתפרקתי, גם אם היית עסוק, או שלא היה לך זמן, או שידעת שאין לך באמת איך לעזור (כמו ביום שבאתי אחרי הלוויה). נתת לי אמון בעצמי, כן, אבל לא פחות מזה, נתת לי את היכולת להאמין בזה שאני לא לבד ובלתי נראית.

ואז הלכת וריסקת לי את החיים.

וכמו אנדר, בהתחלה חשבתי שתגיע להציל אותי. דברים סוג של הסתדרו בינינו, זוכר? בי״ב, ככל שהשנה התקדמה. וכשדיברנו, הכל היה כרגיל. הם אפילו ביקשו ממך עזרה כל פעם שהתחלתי להגזים. והיית שם כשהיו לי בעיות, למרות שלא היית צריך להיות שם, למרות שבהתחלה אמרת שלא תהיה שם (כל השנתיים האלה זה mixed signals in a nutshell). אפילו כשבאתי לדבר איתך אחרי הגיוס, היית שם להרגיע אותי ולהגן עליי מעצמי. אז הנה, אתה שם, ואתה מסתכל, ואתה תציל אותי לפני שיקרה משהו, נכון?

לא נכון.

הייתי צריכה אותך, אז כשבאתי בראשון לינואר. הייתי נואשת. זה כבר היה השלב שפחדתי להגיע לביה״ס, כי לא ידעתי את מי אני אפגוש, את מר ג׳ שעומד ומדבר איתי כל ההפסקה והכל כרגיל, או אותו שיכעס עליי או יהיה בשקט או יגיד לי ללכת. הוא אמר באיזשהו שלב שבעצם זה אותו דבר שאבא שלי עשה. תכלס מדויק. אבל הפואנטה היא, בשלב הזה כבר פחדתי. אפילו הייתי שותה קצת לפני שבאתי, כדי לנסות להירגע. מדהים, הייתי בת 19 וכבר למדתי שאלכוהול הוא דרך התמודדות לגיטימית. אז הייתי מבועתת, ובכל זאת באתי. בכל זאת הכרחתי את עצמי, כי ממש, ממש הייתי צריכה אותך. לא את הקול שלך שבראש שלי, ולא את המכתבים, כי זה כבר לא הספיק, אלא אותך. כי ידעתי שאתה תציל אותי, אפילו כשדברים נראים כל כך גרועים.

זה סוג של היה רגע ״בונזו״ שלי. אפילו שברגע ההוא אנדר פגע בבונזו (מתוך הגנה עצמית), ואתה זה שפגעת בי, לא להפך. אבל זה היה הרגע שהוא הבין שאף אחד לא יבוא להציל אותו. ולמרות שלא הבנתי את זה עד עכשיו, זה גם היה הרגע שאני הבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי. אפילו לא אתה.

ואתה יודע מה? לאבד את האמון בזה שמישהו מסוגל לראות אותי ושלמישהו יכול להיות אכפת ממני זה הרבה יותר גרוע ממה שזה לא יהיה שחשבת שאתה יכול לעשות לי אם נמשיך לדבר.

זה לא הרובד היחיד שדברים השתנו בו.

קראתי את הספר הזה כבר כמה פעמים בתקופות מאוד שונות בחיים שלי, ככה שידעתי שדברים משתנים, אבל בשנים האחרונות למדתי כל כך הרבה על עצמי, שבכל זאת טיפה הופתעתי מהעומק של ההזדהות שלי עם אנדר.

השנאה העצמית, נגיד. לא הבנתי עד כמה אני שונאת את עצמי אז. זה משהו שקרה בשנים האחרונות. לפעמים אני חושבת שלמדתי לשלוט ביצר המפלצתי הזה יותר טוב בשנים האחרונות (בטח שיותר טוב מאשר פה, כשחשבתי שאני הופכת למפלצת שמוכנה להרוס את כולם), אבל האמת שזה לא נכון. פשוט הפסיק להיות לי אכפת ממה שאני עושה לאנשים שלא אכפת לי מהם. ואם אני פוגעת או אפילו חושבת שאני פוגעת במישהו שאכפת לי ממנו... וול, הנה עוד סיבה לשנוא את עצמי, לא שהיו חסרות לי כאלה. ראה ערך שבוע שעבר. נראה לי שעכשיו אני בעיקר יותר מפוכחת, יותר מודעת, יותר מבינה. ועכשיו כשאני מבינה יותר, קל לי יותר להרגיש את הכאב שלו. את השנאה שלו. את הכעס שלו. תמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל איכשהו עכשיו נראה לי שזה פוגע עמוק יותר.

אולי כי עכשיו אני יודעת שבעצם, עמוק בפנים, שנינו ילדים שפשוט מפחדים. הוא בן 6, או 8, או 11 (תלוי באיזה שלב של הספר אתה). אני בת 25. אבל שנינו ילדים קטנים, רגישים וחכמים, שפשוט מפחדים. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים.

אן.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי ככה כשקראתי ספר.

גם האמת שלא חשבתי בכלל שזה יקרה, בטח שלא עם הספר הזה. זה פשוט נראה ספר מתח טוב, ואני אוהבת ספרי מתח (הסוכנים של כנרת ומודן למדו את זה מהר, פעם כשעבדתי בצומת). אבל איפשהו ברגע שהאמת על הדמות הראשית יצאה... משהו נשבר.

אני לא יודעת מה קורה לי היום. או בכלל בזמן האחרון. אני מרגישה... מנותקת. היום, בעיקר. מאז שחזרתי הביתה, העולם הצטמצם לבית ולעבודה. זה הכי הרבה מגע אנושי שהיה לי מזה חודשים ואני לא רוצה לחשוב על הרגע שאני אצטרך לחזור ללונדון. אני שונאת את זה. אני שונאת את המחשבה שאני שוב אהיה לבד. 

כי אני מכירה את זה, נכון? להיות לכודה לבד עם המחשבות שלך, עם הרוחות של האנשים שאיבדת בתוך הראש שלך.

עם הטראומה.

לא אותו סוג של טראומה, לא אותו סוג של אובדן, אבל PTSD ואובדן nonetheless.

ואלכוהול.

ומחשבות שהלוואי שהייתי מתה.

מחשבות שהלוואי שהיה לי את האומץ לשתות יותר משאני צריכה, לקחת כדורים, משהו, הכל כדי שהסיוט הזה ייגמר. שיפסיק לכאוב.

לאשמה שלי אין שום קשר למציאות. בניגוד לספר, באמת לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אבל אני עדיין מרגישה אשמה. זה כמעט עוד יותר גרוע, כי אני אפילו לא יכולה לגרום לזה להפסיק. פעם, כשחשבתי שזה הכל באשמתי, יכולתי להגיד לעצמי מה עשיתי לא בסדר. עכשיו אין לי שום דבר להגיד, כי זאת לא היתה אשמתי. יש רק את האשמה הנוראית הזאת והכאב ואני רק רוצה לחזור לשתות שוב.

משום מה הכל חוזר בימים האחרונים. לא יודעת למה. קרו דברים משמחים בתקופה הזאת שאני בבית, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הדברים שאיבדתי. האנשים שאיבדתי. האנשים שעכשיו עדיין אכפת להם משום מה ואני מרחיקה. That never ending self-hatred.

בדרך כלל העבודה מרחיקה אותי מזה. גם להיות עם ההורים. משום מה היום הראשון לא עובד. אני מרגישה עוד יותר רחוקה מעצמי ומהעבודה ומכולם. אני מנותקת.

לקרוא את זה עכשיו החזיר את הכל, אבל זה לא שזה אי פעם נעלם.

וזה יהיה גרוע יותר כשאני אחזור ללונדון ואהיה לגמרי לבד.

לכודה לבד בדירה שלי עם המחשבות הארורות האלה והזיכרונות והשיחות הבלתי-נגמרות האלה, המכתבים הבלתי-נגמרים האלה לאנשים שכבר לא פה.

אני לא מסוגלת לדמיין איך זה היה אם הייתי במצבה, אבל לפחות חלק מזה אני מכירה. חלק מזה מרגיש כאילו זה נכתב עליי.

אבל מתי אני אגיע לנקודה שאני מבינה שאני רוצה לחיות?

כרגע זה מרגיש שאף פעם.

אפילו הפרעות החרדה והצורך לשלוט במה שסביבי מתאימים. מה הפלא באמת.

"הוא ניגש בחזרה לשולחן השרטוט והתבונן בתוכניות: זאת הפעם הראשונה שנטש את עבודתו. הוא ידע שהיום כבר לא יוכל להמשיך. נטל התקווה וההקלה היה כבד מדי.

כשהתקרב רורק לדלת של מה שהיה בניין ה"באנר" גילה שהשלט נעלם. שום דבר לא החליף את מקומו. מלבן דהוי התנוסס מעל הכניסה. הוא ידע שכעת מכיל הבניין רק את משרדי ה"קלריון" ועוד קומה של חדרים ריקים. ה"קלריון" היה עיתון ערב סוג גימ"ל, הנציג היחיד של רשת עיתוני ויינאנד בניו יורק.

הוא פנה למעלית. הוא שמח להיות הנוסע היחיד: לפתע הרגיש יחס עמוק של בעלות על כלוב הפלדה הקטן, כאילו היה שלו, כאילו אבד ונמצא, כאילו הוענק לו שוב. עוצמת ההקלה שהרגיש העידה על עוצמת הכאב ששוחרר; אותו כאב מיוחד שלא ידע כמותו בחייו.

כשנכנס למשרדו של ויינאנד, הבין מיד שיצטרך להשלים עם הכאב הזה ולשאת אותו עד סוף ימיו, שאין מרפא ואין תקווה. ויינאנד ישב מאחורי שולחנו, וכשרורק נכנס לחדרו הוא קם ממקומו והישיר בו מבט. פניו של ויינאנד היו יותר מפניו של אדם זר: בפניו של זר טמונות לפחות אפשרויות, אם רק יבחר ויעשה את המאמץ. אבל פניו של ויינאנד היו פנים מוכרות שננעלו, פנים שלעולם לא ייפתחו שנית. לא היה בהן כאב של ויתור, אלא רק אותו חותם של השלב הבא שכבר לא מרגישים בו כאב. אלה היו פנים רחוקות ושלוות, פנים אומרות כבוד, אך נטולות חיים. היתה בהן מין הדרת כבוד של פסל על מצבת קבר מימי הביניים, פסל שמעיד על גדולת העבר, אבל אוסר לשלוח יד ולגעת בשרידים שנותרו."

(כמעיין המתגבר / איין ראנד, עמודים 563-564)

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בספר הזה שאני מרגישה גם שאני רורק ואתה ויינאנד, ולא רק את ההפך.

שאלתי אותך פעם אם זאת הסיבה שאתה עוזר לי, זוכר? בגלל הפוטנציאל. כמו הפוטנציאל שרורק ראה בויינאנד. חשבתי שאנחנו די דומים לזה, בעצם. שאני קצת אבודה וקצת לא רואה לאן הלכתי, אבל אני רואה את כל הדברים האלה שהם רואים, את הדרך העקומה שבה העולם מתנהל, ואני שונאת את זה. זה מכעיס אותי. ואתה... אתה היית מעבר לזה. שם כדי לכוון אותי למקום שבו אני לא אסתכל על הסביבה, אלא על עצמי.

זה היה אז.

לא שהיום אני לא רואה את זה. או מרגישה את זה, לצורך העניין. אני עדיין חושבת שאנחנו דומים להם בהרבה מובנים. שהיינו דומים להם. פעם מזמן, כשאני הייתי תלמידה שלך ולך היה אכפת ממני. כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת... אני עדיין רואה את זה, לפחות ביחס למה שהיה אז.

אבל אתה מבין, אז לא הכרתי את הסצינה הזאת.

כאב לי על ויינאנד. גם עכשיו כואב לי עליו. הבנתי אותו. הבנתי למה הוא מתרחק מרורק. אני עדיין מבינה. אבל עכשיו אני מבינה גם את רורק. את הכאב הבלתי נסבל הזה שהוא מרגיש בידיעה שהוא איבד את האדם שכנראה היה הכי קרוב אליו אי פעם. 

ראנד צדקה. הכאב הזה הווא בלתי נסבל. הרגשתי אותו כל כך הרבה בשנים האחרונות. בכל פעם שהתעלמת ממני. בכל פעם שהרחקת אותי. אתה מבין, בדיוק כמוהם, נתתי לך הכל. ואתה פגעת בי, בצורה אחרת מאוד מזאת שבה רורק פגע בויינאנד, אבל עמוקה לא פחות. וכשקראתי את זה עכשיו, תוך כדי הדמעות, חשבתי לעצמי שהלוואי שהייתי מסוגלת לעמוד ככה מולך, מעבר לכאב, ממקום כזה של השלמה וריחוק. חשבתי לעצמי שאתה לא היית מנסה לתקן דברים, או לשפר אותם, או אפילו לראות מה קורה איתי, כמו שרורק עשה. חשבתי לעצמי שזה מאוד דומה למקום שבו אנחנו עכשיו, אבל זה גם קצת הפוך.

ואז חשבתי לעצמי שאולי הפעם - רק הפעם - התפקידים שלנו התהפכו. באיזשהו מקום אנחנו בדיוק כמוהם, כמו שהיינו כמוהם תמיד, אבל באותו הזמן אנחנו גם בדיוק ההפך. איכשהו הפעם שנינו ממלאים את שני התפקידים.

אולי.

עריכה 16:54 (שכנראה היתה הופכת למייל נפרד אם היינו מדברים עדיין):

לא שרורק לא נתן לו מתנה, ביחד עם הפגיעה. הפגיעה היתה... הכרחית. ככה זה כשבנאדם מבין שהדרך שבה הוא חי היא הפוכה מהדרך שבה הוא אמור היה לחיות. ורק מהכרה בזה הוא יכול לנסות לשנות דברים. לגדול. אבל... הוא לא מסוגל לחשוב על זה כרגע. כרגע כל מה שהוא רואה זה את האדם שהוא נפתח בפניו ושהביא אותו למצב שבו הוא נמצא. את האדם שהוא יכול היה להיות. וזה כואב.

זה די דומה אלינו, אם אתה חושב על זה.