לפעמים צריך לדעת גם לוותר. לפעמים צריך לדעת... איך לאן אמר, "להכניס את החרב לנדנה"?

לא תמיד אפשר לקבל הכל או להמשיך לעשות את כל מה שרוצים לעשות. בית ספר, אוכל, לישון, פרויקט א', פרויקט ב', גיטרה ואולי קצת זמן חופשי. ואין עוד זמן לדברים שדורשים השגחה של 24/7. אין תמיד זמן לעשות כל מה שרוצים, במיוחד כשרוצים יותר מדי.

זה לא קל לוותר. זה לא קל להגיד לעצמך, "הגיע הזמן להמשיך הלאה. נעשה את זה ביום אחר". אף פעם לא קל. תמיד יש חלק שרוצה לעשות את זה עכשיו ושרוצה להצליח בזה עכשיו. אבל לא תמיד זה אפשרי.

אבל זה לא קל. וצריך ללמוד לוותר, בדרך הקלה או בדרך הקשה.

אן.

האמת שזה משהו שרציתי לכתוב כבר מזמן, פשוט עוד לא יצא לי.

שם: טרמון גאי'דון.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מחזור כישור הזמן.

דירוג: PG.

וויתור זכויות: רוברט ג'ורדן ז"ל, או לכל מי שמחזיק בזכויות היום. אני לא הולכת לעשות מזה כסף או כל דבר בסגנון. ממש לא.

תקופה: הקרב האחרון [מן הסתם].

הערות: לא קראתי את השניים שעוד לא תורגמו ואת האחרון [מן הסתם כי הוא יצא רק בסתיו הבא], ככה שאין לי מושג אם קורה שם משהו שמפריע, ואני לא בדיוק זוכרת מה קורה בערך מהספר העשירי [או החמישי, תבחרו], אז אם זה סותר- טעות שלי. [בכלמקרה מזל שאני קוראת את זה שוב עכשיו, נכון?].

בקיצור, ככה אני רואה את הסצינה שלפני הקרב האחרון. גם התחלתי לצייר את זה מתישהו, אם ייצא לי לגמור את זה, אני מניחה שזה יהיה נחמד.

השמש עלתה אט אט במזרח, מעל שממת איאל ורכס שדרת העולם. היא נגעה בכל היצורים החיים, מעירה אותם ליום חדש. יום חדש של אימה ומוות, של לחימה בלתי פוסקת עד שאחד הצדדים ינצח, והתבנית תעוצב בדמותו.

השמש הבוהקת לא נגעה במצרים או בשאיול גאל. בשאיול גאל הכל נותר חשוך כתמיד, בלא כל רמז לכך שהשמש זרחה מלבד פס של אור באופק. אך בשאיול גאל השמש מעולם לא זרחה. איש מהאנשים שהיו שם לא היה מופתע.

גבר צעיר, אפילו לא בן שלושים, בעל שיער אדמוני ולבוש בבגדי לורד באדום וזהב, פסע באיטיות אל מחוץ לאוהלו. האוהל הוצב בדיוק מול הר שאיול גאל, כך שהגבר הצעיר יכול היה להשגיח עליו תמיד. הוא אחז בידו חרב, חרב בוהקת שנראתה כעשויה מזכוכית, למרות שלמעשה היתה הרבה יותר חזקה מזכוכית.

שני גברים נוספים הצטרפו אליו. האחד היה רחב ושרירי, ושיערו וזקנו המתולתלים היו כהים. לחגורתו היה קרדום, אותו ליטף קלות באותו הרגע, עיניו הזהובות מביטות בהר בזעם. השני היה דק יותר, שיערו חום וכך גם עיניו. גם הוא הביט בהר בקדרות, אוחז בחוזקה בחנית שחורה שתמיד היתה עמו, ומדליון כסף שעליו ראש שועל, נוצץ על מעילו.

"הגיע הזמן?" שאל בעל העיניים הזהובות בשקט, לא פונה להביט באיש מהאחרים.

הלורד הצעיר הנהן קלות, עיניו הכחולות-אפורות ממוקדות בהר. "הגיע הזמן," קולו היה שקט ונשמע כמעט מצטער. אך כלפי חוץ הוא לא הפגין כל רגש. זה היה רק עוד דבר שהיה עליו לעשות.

השניים פנו אחורנית לקרוא לאחרים, והלורד הצעיר נשאר לבדו. הלורד הדרקון, זה שבא עם השחר, הקוראמור, רנד אל'תור נותר מול ההר האפל והמתין.

אט אט החלו החיילים להתאסף. הם היו מסודרים בקבוצות, האיאלים ראשונים ולאחריהם בני שאר הארצות. הם היו מסודרים, חיילים מאומנים שהמתינו לתחילת הקרב. רנד אל'תור חייך לעצמו קלות וידו התהדקה על ניצב החרב. קלנדור בהקה, ממתינה.

מיד לאחריהם הופיעו הזאבים. הם הצטרפו אל הצבא, מביטים בהר בעיניים זהובות בוהקות, רוצים להרוג את אדון האופל ויצוריו כמעט כמו רנד עצמו. פרין יכול היה לחוש את להיטותם גם בלי ליצור איתם קשר. אך הם המתינו.

הסינצ'נים הצטרפו גם הם, מסודרים במקומותיהם. טואון, בת תשעת הירחים, מנהיגתם, פנתה אל מאט, שחזר לצידו של רנד. פרין נעמד מצידו השני. רנד המתין.

הוא שמע צעדים מתקרבים אליו וזיהה את אגווין אל'וור, כס האמירלין וידידתו משכבר הימים, מהתקופה בה שניהם היו רק עוד נער ונערה פשוטים משדה אמונד, ממחוז שני נהרות. היא הביטה בו לרגע, הוא חש את עיניה על גבו, ואז היא נעמדה ליד מאט. הוא חש עקצוץ קל לפתע והבין מי הגיע. האאס סדאי.

נינאב אל'מארה התקרבה אליו גם היא, אך פנתה לעמוד לצד אגווין. נינאב, אאס סדאי מהאג'ה הצהובה ולשעבר החוכמה בשדה אמונד. רנד זכר יותר מפעם אחת בה היא גערה בשלושה על שטות כלשהי שעשו. לצידה הופיע מיד העוצר שלה ובעלה, אל'לאן מנדרגורן, נראה מוכן להגן עליה ולעזור בקרב.

ואז הופיעה גם אליין טרקנד, אאס סדאי מהאג'ה הירוקה, מלכת אנדור וקאירהיין בחסד האור ואשתו. אשתו, אם בנו, ואחת מהשלוש שהיה קשור אליהן כעוצר. היא נעצרה ליד פרין, אומרת לו כמה מילים בשקט לפני שהביטה ברנד. הוא חייך אליה לרגע והמשיך להמתין.

להפתעתו, מוריין סדאי, אאס סדאי מהאג'ה הכחולה, נעמדה מאחוריו לרגע. "היזהר," היה כל שהיא אמרה. הוא פנה וחייך אליה חיוך קל, מודה לה בדממה. היא השיבה לו בחיוך קל, שכלל לא היה בטוח שהיא מסוגלת לו, וצעדה באיטיות לכיוון אליין.

אביינדה הופיעה גם היא. אביינדה, חוכמה, האחות-הראשונה של אליין ולפיכך גם אשתו, והשניה שהיה קשור אליה. הוא שמח לראות אותה.

מין הצטרפה גם היא לחבורה. מין, השלישית שהיה קשור אליה כעוצר ואהב אותה. מין, לבושה כתמיד בבגדי גבר ועליה סכינים. הוא ידע שהיא תבוא, ובכל זאת שמח לראותה.

פייל הגיעה גם היא, כפי שחשב שתעשה, והצטרפה מיד אל פרין. השניים שוחחו לרגע, ופייל שלפה במהירות שני סכינים ממקומות מחבוא בבגדיה. לפעמים הוא חשב שהיו עליה יותר סכינים מאשר בגדי לבוש.

הוא הפשיל באיטיות את שרווליו, מבחין שכולם היו במקומם. אך כאילו קרא אדון האופל את מחשבותיו, על מדרונות שאיול גאל הופיעו לפתע יצורי אופל בהמוניהם. טרולוקים באלפיהם, מובלים על ידי מאות מירדראלים. דראגקרים עופפו בשמיים הכהים, וכלבי אופל עמדו בחזית, נוהמים.

אך לפני כל יצורי האופל עמדו שמונה אנשים, כולם נראים מלכותיים כמוהו ואף יותר. הן הגברים והן הנשים הביטו בו בבוז, מלבד אחת, שהביטה באליין, מין ואביינדה בשנאה ואז פנתה להביט בו במבט בלתי מפוענח. לנפיר.

הוא זיהה כל אחד ואחד מהם. מורידין, או ישמעאל, בוגד התקווה. שנאה עזה התעוררה בו לפתע כלפי הארור, שנאה שידע שהיתה שנאתו של לואס תרין כלפי הארור, שהופיע לאחר שרצח את כל בני משפחתו. לנפיר, בת הלילה. מוגהדין. דמנדרד. גריינדל. מסאנה. בלטמל, או ארנג'ר. סמיהארג.

אך לנפיר ובוגד התקווה, שעמדו באמצע, לא עמדו קרוב זה לזו. היה ביניהם חלל אדיר, חלל שרנד ידע מי יהיה שימלא אותו. בעלזמון. מסמא עין. כומש העלים. אבי השקרים. אדון האופל, שאי'טן.

הוא הופיע.

רנד הביט בו לרגע ארוך, מביט באויב שלו. הוא ידע מה לעשות.

הוא הרים את זרועותיו, אוחז בקלנדור מעל לראשו. החרב, והדרקונים שעל זרועותיו, בהקו בעוז. הוא שאב באיטיות מהכוח האחד, מסאידין, עד שידע שיישרף אם ישאב עוד מהכוח. פרין, לצידו, הרים את קרדומו, נוהם. מאט, מצידו השני, הרים את קרן ואלר.

כל האנשים שמאחוריו היו מוכנים, וכן האנשים שמצדדיו. מאט תקע בקרן ואלר.

הקרב החל.

ת"ב.

"המוות קל מנוצה, החובה כבדה מהר".

[אל'לאן מנדרגורן, "מחזור כישור הזמן" / רוברט ג'ורדן ז"ל].

תמיד קל יותר פשוט לוותר מאשר להילחם. זה תמיד קל יותר. אבל זה אף פעם לא מה שצריך לעשות, לא?

תמיד יש עוד משהו שצריך לעשות, עוד משהו שגורם לך להמשיך הלאה. לפעמים זה קשה, במיוחד כשיש לך את החובות האלו [חובות דומות, מבחינה מסוימת, לחובות שלאן והשאינרים מדברים עליהן]. תמיד יש משהו שחייבים לעשות, לא בשביל עצמך, אלא בשביל אנשים אחרים. תמיד.

זה אף פעם לא יכול להיות קל. ותמיד צריך להילחם בשביל לא לוותר, כי זה קשה. קשה לדעת שיש דברים שאתה חייב לעשות, בין אם אתה אוהב את זה ובין אם לא. "החובה כבדה מהר". בהחלט.

אני מניחה שזה מן דבר כזה שאנשי ארצות הגבול היו חושבים עליו. משהו שרנד היה מסכים איתו. הגיוני. אחרי הכל, החובות שלהם לא היו נחמדות במיוחד. במיוחד של רנד. ובכל זאת, הוא המשיך הלאה. הוא בחר את הכבד, את החובה, בשביל להציל את העולם. הרואי. אבל נכון.

זה קשה, להחליט להפסיק להילחם. זה תמיד קשה. במיוחד כשמדובר במין מלחמה כזאת שאתה מתחיל לחשוב שהיא כבר אבודה. ואתה לא רוצה לעשות את זה, אבל בכל זאת, אתה מחליט שאתה פשוט לא יכול לוותר. ואתה נשאר איפשהו באמצע, בקושי מצליח להמשיך ולהחזיק את ההר הזה, אבל בכל זאת עדיין עומד על הרגליים איכשהו. לא זקוף, בכלל לא, אבל עומד על הרגליים.

או לחלופין, מוותרים. ואז מנסים למצוא סיבות למה לוותר [אני חושבת שאפילו ציטטתי משהו בנושא כמה פעמים], כי, שוב, זה קשה.

זאת בדיוק הבעיה. זה תמיד קשה.

אבל חייבים להמשיך הלאה, לא? חייבים להמשיך להחזיק מעמד, כי בסופו של דבר, אם לא נעשה את זה יהיה רע. ולא רק לנו, אלא לעוד אנשים. כי גם אם זה משהו שנראה לנו קטן ורק שלנו, גם אם זה לא משהו שקשור ללהציל את העולם מהצל או משהו, תמיד יש עוד מישהו שזה יפגע בו. וזה נשמע מרגיז והכל, אבל צריך להמשיך להילחם דווקא בשביל אנשים אחרים, לא בשביל עצמך. כי בסופו של דבר, אם אתה באמת תיפגע, כבר לא יהיה לך אכפת מזה. לאחרים כן.

החובה באמת כבדה מהר, לא?

תמיד.

אן.

וואו, אני באמת קוראת את הסדרה הזאת יותר מדי, הא?

האמת שהתגעגעתי ללכתוב כאן. ואיכשהו אני מוצאת כל פעם שאני מגיעה לכאן רק בימי ראשון-שני. כי תמיד יש משהו אחרי, ובשישבת דוחים הכל עד השניה האחרונה ולא עושים כלום.

כי זה ידוע שדווקא כשיש לך את כל הזמן שבעולם [חופש גדול, לדוגמא] אין לך בכלל זמן.

מילא. הדרך היחידה לשנות את זה היא להכין לו"ז מסודר, ואיכשהוא לא הצלחתי לעמוד באחד כזה במשך יומיים ברצף. ככה שהרעיון הזה יורד מהפרק. מלבד, כמובן, הפרויקט המקסים שלי וסטארגייט, שהתחלתי היום שוב, שישארו בלו"ז הלא מסודר בעליל שלי עד סוף השנה לפחות. הראשון, לפחות, עד סוף השנה. SG1... עד מתי שזה יצא.

האמת שזה מחזיר אותי לכיתה ו'. זה מזכיר לי את ימי ראשון, שהייתי רצה בהם בשביל להספיק להגיע הביתה בזמן לפרק. השעון שלי עדיין מצפצף באותה השעה - 14:17 - בשביל להזכיר לי שסטארגייט מיד מתחיל, ו- AXN לא מחכים לאף אחד. ומיהרתי, כי לא רציתי לפספס אפילו דקה של להיות שוב עם ארבעת הדמויות האהובות עליי. או האנשים?

חשבתי על זה היום. חשבתי על הרבה דברים היום. חשבתי על זה שלפני שלוש שנים, באותה כיתה בדיוק, לא יכולתי להפסיק לדבר על דברים מסוימים. לפני שלוש שנים לשמוע הינדר בטח היה הורג אותי [האמת ששמעתי קצת שנה ומשהו אחרי זה, אני חושבת, ובפעם הראשונה זה היה נורא כל כך... פשוט כי לא הייתי רגילה]. לחשוב על חלק מהמילים שאנחנו משתמשים בהם היום... אין סיכוי. ציניות. בקושי נראה בלקסיקון.

וכמובן, לפני שלוש שנים בכלל לא הייתי מעלה על דעתי לטוס לספרד לבד, רק עם כמה תלמידים מביה"ס, שתי חברות ושני מורים.

אבל זה כבר סיפור אחר.

אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם הייתי בוחרת מסלול אחר. אלמלא כל מה שקרה אז, באותו החופש. קשה להאמין שזה היה חופש אחד, אבל זה באמת היה רק אחד. והם לא היו שם.

עכשיו זה נשמע כאילו אני סתם מדברת שטויות. או כותבת.

למרבה השעשוע, אני מתגעגעת לזמן הזה. אני לא מתגעגעת לחצי השני של המחצית השניה של שנה שעברה, והלוואי שאפשר היה למחוק את זה, אבל כיתה ו', כיתה ז'... דברים היו שונים אז.

אני מניחה שזאת הסיבה שבחרתי דווקא בשעה הזאת. מראשון עד חמישי, בשתיים ועשרים. להיזכר בדברים שהיו אז. לכאורה "לחזור בזמן" אל תקופה שהתגעגעתי אליה במשך כל כך הרבה זמן. איזה מזל שהיומולדת של ריק יצא ביום ראשון השנה, הא?

זה כיף להיזכר. אבל לפעמים... לפעמים זה משאיר טעם מריר בפה. טעם של געגוע.

חבל שהזמן עובר מהר כל כך.

אן.