אני מותשת. 

בחיי שאני מותשת. אני מתה לחזור לאוהל ולישון עד עשר בבוקר מחר, או אפילו אחרי אם אני אצליח. אני מתה לא לקום לקול צעקות של ״שישים שניות״ ו״כן המפקדת״, אלא לקול של שקט שפוי. אני מתה לישון בלי שיציקו לי, בלי שמירות ובלי M-16 במשקל שלי מתחת למזרון...

8 ימים. 

שבוע שעבר היה די מטורף. ניסיתי לכתוב על זה בשישבת, אבל מפה לשם הסאפרי קרס ואני לא מוצאת באייפון את גלגל ההצלה שמשחזר הכל. סגרתי שבת השבוע, ככה שהיינו בנוהל שמירות, ככה שלא ממש היה לי כוח או חשק לכתוב את הפוסט הזה מחדש. אבל בואו נודה בזה, מה כבר יש לעשות באחת עשרה בלילה כשאני עולה לשמירה בשתיים עשרה ורבע?

ראשון-שני היו לנו סדנאות נשק לקראת יום מטווחים וכל זה. בכלל, כל השבוע שעבר היה סביב יום המטווחים. בראשון הייתי מאושרת כי ראיתי את מר ג׳ בבוקר ודיברתי איתו די הרבה זמן (קלטנו נשק רק בצהריים אז הרשו לנו לבוא מאוחר), אז למרות שירד גשם והרגשתי ממש לבד (היי, ככה זה כשאת היחידה שדואגת לכולן לפני עצמך), דווקא הייתי די שמחה. גם היה לנו אימון קפא״פ ראשון אז בכלל הייתי בשמיים. בשני המצב קצת התדרדר (חלמתי עליו שוב), אבל בסופו של דבר מצאתי את האופטימיות שלי שוב. קלטתי נשק רק בשני (שיחות עם הקב״נית שלקחו יותר מדי זמן), אז זה גם שיפר לי קצת את מצב הרוח. אין מה לעשות, אחרי שגדלתי על סטארגייט כל החיים שלי, זה מרגיש טבעי להסתובב עם נשק (פסיכית על כל הראש, אני יודעת, אבל איפה ה-P-90 שלי?!?!?!)

יום שלישי היה ממש חם, אבל עשינו דמוי-מטווחים עם לייזר (מה ששוב עשה אותי ממש שמחה), ולמרות שיש פה מפקדים קצת פסיכופתיים בבסיס הזה, ממש נהנינו. באחד הימים היתה לנו גם סדנת אב״כ ואני מצאתי את עצמי נורא מתוסכלת מהעובדה שלבשתי מסיכה, אמרתי ״Are you my mummy?" ואף אחת לא הבינה אותי. קשה להיות גיק בישראל, קשה...

יום רביעי היה לנו יום מטווחים. יום מטווחים זה אחד הימים הכי כיפיים שיש, אבל הוא ממש ממש עמוס ומעייף, וחשבתי שאני אצא מדעתי מרוב העובדה שהייתי מוקפת באנשים כל הזמן. זה מספיק קשה בטירונות, אבל בתוך הבסיס אפשר עדיין למצוא קצת שקט every now and then... ושם פשוט אי אפשר. אז חזרתי עם ניקוד מושלם במטווחים (אלא מה?), אבל מותשת ברמות מפחידות. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי להחליף בגדים לפני שהלכתי לישון...

אני מניחה שזה קצת דפק לי את יום חמישי. היתה סדנת עזרה ראשונה, מה שהיה שטויות בהתחשב בעובדה שאני מתנדבת במד״א, ומצאתי את עצמי עוזרת לבנות עם פתיחת נתיב אוויר, חבישות, ח״ע... כל מיני דברים כאלה. אפילו עזרתי למפקדת (הממש ממש מדהימה) שלי להעביר את אחד השיעורים. זה פשוט כל כך מצחיק להיות במצב הזה. ובחיי שהם הרגו את הפציינטים חמישים פעם בשיעורים האלה... אז כן, זה היה מצחיק אבל זה גם היה ממש מתסכל. מצאתי את עצמי ממש מתגעגעת לתחנה ולש׳ (הוא העביר לנו את השיעור על שטפי דם) ולמדריכים המקסימים שלי שבטח ישתחררו מהצבא עוד מעט... ויחד עם זה שעזרתי למישהי להתמודד עם כמה דברים ועם כל התשישות מהשבוע הזה, מצאתי את עצמי מתחילה לבכות. מפה לשם, יצא ששלחו אותי לדבר בטלפון עם המשפחה ולישון מוקדם, ומסתבר שהמ״מ אפילו עצרה באוהל שלנו ואמרה לבנות לא להעיר אותי... אין ספק שיש לנו סגל מדהים.

וזהו, שישבת בעיקר היינו בנוהל שמירות ככה שבין שמירה לשמירה עשינו מה שרצינו. ישנתי קצת, קראתי קצת, בעיקר בזבזתי את הזמן כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב... נו, אני. אבל זה היה תענוג שאני אפילו לא יכולה להסביר. אתמול היינו בתורנות מטבח והיה לנו שיעור ומסדר ציוד (הסמלת שלנו מדהימה) והיום אנחנו שוב בנוהל שמירות ואני מותשת. 

אבל זהו. נשארו מחר, רביעי, וחמישי וסיימנו את השבוע, ושלישי הבא ההשבעה שלנו! תודה לאל שעוד רגע מסיימים. 

*ובינתיים סמסטר סתיו 2015 התחיל בלעדיי... לפחות סיימתי את השנה הראשונה בתואר עם ממוצע 96!!!!!!!!

עריכה:

יש חיובי. יש הרבה חיובי. פשוט אני עייפה מדי בשביל למצוא את זה כרגע... תזכירו לי בשישבת אחרי שאני אישן. 

מה עשיתי בחוה"מ סוכות? קפצתי לבסיס לשלושה ימים של בזבוז זמן מוחלט.

מה שיפה בפלוגה שלנו זה שהיא מתחלקת לשני סוגים של סגל: סגל ותיק וסגל חדש. הסגל הותיק הוא הסגל הנהדר - אלה המפקדות/מפקדים/סמלות/מ"מ/ס' מ"פ/מ"פ/עוד כמה אותיות אקראיות שלא צריכים שנצעק את כל הגרון שלנו בשביל להשוויץ בפני הפלוגות/מחלקות אחרות, שלא דורשים שנסדר את הכל תמיד בדיוק הכי מירבי, שדורשים לא מעט אבל מוותרים לנו כשזה מגיע לפרטים הממש-ממש-ממש קטנים ושגם מתגמשים איתנו כי הם מבינים. החבר'ה החדשים, לעומת זאת, כנראה סובלים מרגשי נחיתות או משהו, כי הם טוענים שלא שומעים אותנו גם כשאנחנו כבר לא שומעות כלום אחרי כל הצעקות, כל הזמן פותחים זמן לעשות כלום וכל הזמן דורשים שלא נזוז מילימטר ושלא נמצמץ ושנצעק הכי חזק שיש.

אותם אני לא סובלת.

לפחות המפקדת שלי, הסמלת, המ"מ ומשם עד לקודקוד הפלוגה הן ותיקות.

אז למרות שהפז"ם דופק והכל, וארבעת הימים שבילינו בבית נחשבים חלק מהטירונות ומהשירות, בתכל'ס לא התחלנו את הטירונות עד יום ראשון. הגענו לתחנת רכבת ליד הבסיס, לבלגן מטורף, טונות של חיילים, חוסר במפקדים ואי-קיום של אוטובוסים (או שהם היו בלתי נראים, לא סגורה על זה). הגענו לבסיס, התארגנו, היו הרבה שטויות, קצת שיחות פתיחה עם המפקדים האישיים, עם הסמלת ונדמה לי שגם עם המ"מ ו/או הס' מ"פ, ארוחות בלתי-אכילות בעליל, הרבה מעבר מח' (מי לימד אותם לעשות ח'?! המפקדים האלה בכלל למדו עברית באיזשהו שלב?!) לשלשות לשני טורים לשלשות לטורים לח' להפסקה, ובעיקר הרבה בזבוז זמן. כן, אין ספק שהם אוהבים לעשות את זה בצה"ל.

השבוע קיבלנו קצת ציוד של הבסיס (מדי ב', קסדה, כובע, מימיות, כל השטויות האלה), מה שהיה מאוד כיף לסחוב בשק המטופש הזה שקוראים לו קיטבג, בחול, בחום, לאורך חצי מהבסיס. הקטע המשעשע (או העצוב?) זה שאפילו המפקדים כבר אומרים לנו שכשאנחנו לוקחים את המימיות שנביא בקבוק מים, כי אף אחד לא באמת מוכן לשתות מהן...

מה עוד? עוד שיחות פתיחה עם כל מיני גורמים (הווה אומר המ"פ, החובשת, המד"ס, הרס"ר, כל מיני שטויות כאלה) שאין לי מושג איך הצלחנו להישאר ערות לאורכן, כי הן פשוט משעממות. היה שיעור נשק ראשון (הוא כלכך יפה *_*), אם כי עדיין לא נגענו בנשק, אבל זה אמור לקרות בשבוע הבא (בכל אופן השיעור היה נהדר), והיה שיעור מ"ק 77 (איכ), שתירגלנו את הפירוק והחיבור שלו אחרי כן עם מכשירי קשר כל כך ישנים שהם אפילו לא טובים להדרכה. מלמדים את השפה שאיתה מדברים בקשר, כאילו כדי להשאיר את זה סודי, אבל בגלל שהם בטח משתמשים באותה השפה מאז קום המדינה, סביר להניח שכל האויבים שלנו כבר מדברים אותה שוטף. היו קצת שיעורי בטיחות, סידורים פלוגתיים, שמירות בלילה... כל מיני שטויות כאלה. היה לנו גם שיעור על דרגות וסמלים (צבעי כומתות, אותות, שרוכים וכו'), שלטעמי היה ממש מעניין (אם כי זה היה קצת מגוחך שבשביל להבין את הסדר המרתי את הדרגות כל הזמן לדרגות של חיל האויר האמריקאי. גדלתי על זה, בכל זאת...), והיו שיעורים מוצלחים עם המפקדת.

בגדול רוב הזמן היינו עסוקות בלצעוק, לעמוד בשלשות, ח' או שני טורים, או לצאת להפסקות.

ולא יודעת מה איתכם, אבל נראה לי הזוי שאני באה לאחת המפקדות ואומרת לה שקיבלתי כוויה והיא אומרת לי, "כן, אז מה את עושה עם זה?"

*אוכל אכיל לא קיים בצה"ל. רק לציין. 

בצד החיובי אבל בכל זאת (כי למרות שאני קוטרית בהחלט היה צד חיובי):

רוב המפקדים והקצינים שנתקלתי בהם עד היום נהדרים. אם זה כשאני בוכה ואחת המפקדות מוציאה אותי החוצה ובודקת איך היא יכולה לעזור; אם זה כשאני אומרת למפקדת שלי שיש לי בעיה להיות עם אנשים 24/7 והיא אומרת שכשאני מרגישה שקשה לי עם זה שאני אגיד לה והיא תיתן לי לצאת, ולא משנה איפה אנחנו; אם זה כשאחד המפקדים מנסה לחפש דרך שאני לא אצטרך להתמודד עם משהו שקשה לי מדי אבל שאני עדיין אוכל להיות כמו כולם; או אם זה כשאני יושבת בחוץ כשכולם בשיעור והמפקדת של איזה מחלקה (לא שלנו, ואני אפילו לא יודעת אם היא מהפלוגה שלנו) באה לשאול מה קרה ואם הכל בסדר, וכשאני מסבירה אומרת לי שאני אפילו יכולה להתרחק יותר. וזה באמת נהדר. קשה לי עם החדשים - הם ממש ממש מציקים, ובסופו של דבר, זה הכל עניין של אגו כשאתה מול מחלקה/פלוגה וכו' - אבל הותיקים (שאלה הרוב) באמת נהדרים.

כולם מאמינים בנו. זה גם טוב לשמוע. והמ"פ דיברה על איך שהם מנסים ומוכנים לעשות באמת הכל בשביל חיילות שהן טובות. כי לכולן יש בעיות הסתגלות, אבל השאלה היא האם אתה ממושמע, האם אתה מנסה לתת את המיטב שלך (ולא משנה מה אחרים יכולים לתת, כי אתה לא תמיד יכול להגיע לרמה של אחרים, אין מה לעשות), והאם אתה באמת מראה מוטיבציה להצליח. ואם כמעט לצטט אותה, "אם חיילת כזאת פספסה [אירוע שהיא חייבת לעבור בשביל לסיים טירונות, כמו] מטווח, אני בעצמי אלך ואבנה לה אותו כדי שהיא תוכל לטווח". וזה מדהים, כי זה באמת מרגיע (שזה לא ממש משפיע עליי, אבל זה עושה פלאים לרוב האנשים).

הבנות נהדרות. אני מניחה שזה לא כי נפלתי על מחזור גיוס טוב במיוחד, אלא פשוט כי רובנו ממשיכות אחר כך לתקשוב, אז צריך נתונים גבוהים בשביל זה, אבל באמת יש לנו קבוצה די מוצלחת של בנות. יש שם כמה ערסיות שלא מפסיקות לקלל ולצעוק וכאלה, אבל מעבר לזה רוב הבנות ממש נהדרות. זה מדהים. מי שעשיתי איתן את התורנות מטבח בבקו"ם עדיין חברות שלי (במיוחד אחת מהן), אחת הבנות שממשיכה איתי לקורס וקבענו בבקו"ם שנשמור אחת על השנייה באמת ממש עושה את זה (בהמשך...), ויוצא לי ליצור המון קשרים חדשים עם עוד בנות, שחלקן ממשיכות איתי לקורס וחלקן לא. זה כל כך כיף להיות מוקפת בקבוצה כל כך נהדרת. והגדנ"ע הרי היה סיוט בשבילי, בין היתר בגלל שהייתי לגמרי לבד (כל השכבה שלי כבר היתה הרי מגובשת בעצמה), ונורא פחדתי מזה לפני שהתגייסתי, אבל MIG אמר לי שכולנו נהיה שם באותו המצב הזה של חשש ובכי והכל ויהיה קל להתחבר, ובסופו של דבר הוא (כרגיל) צדק. וזה פשוט היה נהדר לראות את זה.

שיעור נשק היה ממש ממש ממש כיף. נכון שלא נגענו בנשק, אבל למדנו את כל החלקים וזה פשוט היה תענוג לראות את הכל. בשיעור מ"ק לא הייתי, אבל אחרי זה עשינו שיעורים צוותיים שבהם פירקנו ולמדנו קצת נדב"ר, ולמרות שלא יצא לי לפרק עדיין (חוסר זמן), זה היה פשוט כיף. היה שיעור דרגות וסמלים (כיף כיף כיף). היה שיעור שבו אנחנו היינו צריכות לראות את התמונה הגדולה ולחשוב קצת כמו מפקדות והכל, וזה היה ממש מדהים (ובגלל שזה היה צוותי (=קבוצה קטנה) אז גם ממש השתתפתי והכל). היו שיעורים כיפיים. היה ממש קשה לשבת כל הזמן בדיוק אותו הדבר, אבל האמת שככל שהמ"מ מכירה אותנו יותר, היא מתגמשת איתנו יותר בהקשר הזה, אז זה נהדר.

מדי ב' כל כך הרבה יותר נוחים ממדי א'. מה יש לאנשים שעושים את המדי א' נגד כיסים?!?!?!

טקס פתיחת הטירונות היה מדהים. אני לא סובלת להיות שם חלק מהזמן, ואני מקטרת לא מעט בימים או בשעות מסוימים, אבל זה באמת היה מרגש. המ"מ של המחלקה שלנו דיברה והכל, והמפקדים שמו לנו את הסמל של הפלוגה שלנו... וזה היה ממש מרגש. אז נכון שהיו חלקים סיוטיים, אבל זה דווקא היה קטע ממש מרגש.

בגדול זה לא מקום נוראי. כן, חם ביום וקפוא מוקדם בבוקר או בלילה, וכן, זה אמצע שום מקום, וכן, למה לעזאזל אנחנו מצחצחים את הנעליים אם בשביל להגיע למסדר אנחנו צריכים ללכת בחול?!, וכן, אין שום דבר לאכול כי זה צה"ל, וכן, יש רגעים סיוטיים, אבל אני באמת נמצאת עם אנשים טובים, וזה עיקר מה שחשוב. ומלבד זה, יש שיעורים ממש מעניינים לפעמים, בטח ובטח עכשיו כשסיימנו את כל השיחות-פתיחה המשעממות למוות האלה. שבוע הבא מטווחים וכאלה!

אז שבוע הבא סוגרים שבת (פיכס), ועוד שלושה שבועות ויום עושים לנו את ההשבעה, ולמרות שרק התחלנו כבר מרגישים את הסוף.

גורם לי להרגיש טוב.

האמת שפחדתי משלשום בצורה שגובלת בהתקף פאניקה. ביום ראשון הלכתי לדבר עם מר ג' בתקווה שהוא יצליח קצת להרגיע אותי (אם כי יותר בניתי על MIG בהקשר הזה) ובכלל כדי לראות אותו פעם אחרונה לפני הגיוס, אבל לא ממש יצא לנו לדבר. התקשרתי ל-MIG אחרי זה בבכי מטורף, ואחרי איזה רבע שעה של שיחה הוא הצליח לגרום לי להיות אופטימית, עד כדי כך שכשהתקשרתי ביום שני בערב כבר הייתי אופטימית לחלוטין (אם כי זה היה גם בהשפעת ה-98 בהתפתחותית).

וזהו. בשלישי בבוקר הגענו לתל השומר, כרגיל היה שם בלגן מטורף, העלו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו... בערך חמישים מטר לבקו"ם. לפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין את צה"ל.

עברנו את כל השרשרת חיול שעושים בבקו"ם, לקחו מאיתנו כמעט כל נוזל גוף אפשרי וכל דבר מזהה שלנו (AKA רוק, דם, טביעות אצבעות, צילומי שיניים, רנטגן, הוצאה ושקילה של המוח... אה, רגע, זה לא קרה. אבל כל השאר כן), קיבלנו כרטיסי חוגר ודיסקיות (לא יפות במיוחד. של הצבא האמריקאי הרבה יותר יפות), מדים, ציוד, כל הבלה-בלה... בזבזנו לא מעט זמן בכל מיני תורים, קיבלנו שקיות מיוחדות מהאגודה למען החייל (שמכילות בעיקר חטיפים, קפה, קצת מוצרי היגיינה, קפה, שקית, קפה...) ושלחו אותנו לשבת לעשות כלום. יש.

מה שכן, מהבחינה החברתית היה לי ממש נחמד. נתקלתי באותן הבנות כל הזמן, מה שאומר שדיברנו קצת, וחלק מהן גם המשיכו אותי לבט"ר, אז זה כיף. פגשתי מישהי מקנדה (ווהו!), אז החלפנו קצת חוויות על וונקובר (אהובה שלי3>), על הקנדים (חברה טובה שלי קנדית ורוב השחקנים האהובים עליי), ועל UBC. מסתבר שהיא למדה שם - ואני בדיוק מתכוונת לעשות שם את התואר השני במסלול הישיר לדוקטורט - אז היא סיפרה לי על הלימודים שם והכל. היא אומרת שממש נחמד שם, שהאנשים נחמדים והסגל טוב, שהקמפוס עצמו ענק ואפשר למצוא שם בערך הכל ושזה אחלה מקום ללמוד בו, במיוחד מדעי החברה. החיסרון היחיד הוא כשאת מאחרת לשיעור ומגלה שבדרך שאת הולכת בה בדרך כלל בדיוק מצלמים סרט... (-;

בסופו של דבר לקחו אותנו לתורנות מטבח. חשוב לציין שבכל הזמן הזה הדיסקיות שלי והטלפון שלי לא היו עליי, מה שלא הפך אותי לידידותית במיוחד כשהיה לי משעמם, אבל בסדר. שטפנו כלים, הכרתי שתי בנות שנמצאות איתי עכשיו בטירונות (אחת מהן אפילו במחלקה שלי, אז אנחנו ביחד הרבה), היה ממש נחמד. מה שכן, מתורנות המטבח למדתי את הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד בתורנויות בצה"ל - לא לאכול עם הכלים ו/או מהאוכל של צה"ל. זה לא שהם לא מקפידים על ניקיון והיגיינה מלאים כמו שהם מחפפים לחלוטין...

אבל בסדר, ישבנו כל הקבוצה בחוץ אחרי זה, דיברנו קצת, קיללנו את המפקדים שלא באים כבר לקחת אותנו חזרה לתיקים שלנו... כרגיל. בסופו של דבר לקחנו את התיקים (הטלפון! תודה לאל) ועלינו על האוטובוס לניצנים. עד השלב הזה היום דווקא היה די נחמד, גם אם מעייף.

באוטובוס התחלנו עם הזבל של הטירונות. כל ההקראת זמנים, "הקשב המפקדת", וי בין הרגליים ויהלום מאחורי הגב... כל הדברים האלה שממש לא התגעגעתי אליהם מהגדנ"ע. זה היה אירוע כל כך טראומתי עבורי, עם כל מה שקרה בו, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי בוכה תוך כדי שאני עושה מה שאומרים לי. אחרי כמה זמן אחת המפקדות שמה לב אז היא באה לשאול מה קרה, אז אחרת אמרה שהיא תדבר איתי בזמן שההיא ממשיכה להדריך את הבנות. אמרתי שלא קרה כלום (בכי זה דבר אוטומטי במשפחה שלי - גנים של אמא...) אז היא הציעה לי מים. הם באמת בסדר שם כשזה אחד על אחד, אבל מול כולם צריך את הקשיחות הזאת. טירונות זה איכ, אין ספק.

הגענו לבסיס (אמצע שום מקום, הכל חול ואוהלים), התחלנו עם קצת הסתדרויות והכל, קיבלנו סיור קצר באזור של הפלוגה שלנו, באופן הזוי במיוחד מצאתי את עצמי ממלאת את התפקיד שהכי לא רציתי למלא, אבל זכרתי ממש טוב מהגדנ"ע (אין ספק שיצא מזה משהו), בכיתי עוד קצת הרבה... היה נהדר(!) בהפסקה הראשונה שהיתה לנו התקשרתי ל-MIG כי ידעתי שהוא היחיד שיצליח לעודד אותי, בכיתי לו בטלפון קצת והוא באמת הצליח לעודד אותי ("אז תפסיקי לבכות ותפסיקי להתקשר לאמא שלוש פעמים ביום" "אבל עוד לא דיברתי עם אמא בכלל! אתה הראשון שהתקשרתי אליו!" *צוחק*), אז כשהתקשרתי לאמא כבר הייתי הרבה יותר אופטימית. 

אמ, מילאנו טפסים (הם היו כל כך קטנים. למה צה"ל מתקמצן על דפים ומבזבז מים, אה?) ואז שמו לנו סרט על טרמפים והכל. לא ממש הייתי מסוגלת לראות אותו וסוג של התחלתי לבכות שוב, אז המפקדת קראה לי החוצה ושאלה מה קרה, וכשאמרתי לה שזה קשה לי היא אמרה שהיא תבדוק מה אפשר לעשות. בסופו של דבר לא ממש הצליחו להקרין, אז חזרנו לפלוגה, עשינו תדריכים וכו', הלכנו לאכול ארוחת ערב (שהיתה מזוויעה למדי, אבל פגשתי כמה חיילים נחמדים, במיוחד אחד מהם, והבנות שמרו לי מקום ליד השולחן), וחזרנו לראות את הסרט. החלטנו שהיא תשב לידי ואם אני לא אהיה מסוגלת לראות אני אגיד לה ונצא, וזה באמת קרה, אבל אחד המפקדים הגיע ואמר שהוא לא יכול לתת לי לצאת הביתה בלי לראות את הסרט. בסופו של דבר הוא שאל אם זה יהיה יותר קל אם הוא יסביר לי מה קורה בסרט, אז אמרתי שכן, והוא הסביר ואז נתן לי להישאר בחוץ. זה היה נהדר לראות עד כמה באמת אכפת להם שם - כי זה משהו שלא כל כך מצפים לו כשנתקלים בטירונות בפעם הראשונה.

וזהו. עשו לנו עוד כמה מסדרים, חילקו אותנו לצוותים, נתנו לנו כמה הפסקות ובסוף סופסוף הלכנו לישון. המחלקה שלנו קיבלה את השמירה בלילה הראשון, אבל לשמחתי לא קבעו לי שמירה. בצורה מפתיעה, השק"שים של צה"ל היו נוחים ונעימים (מעל מזרון מעל מיטת ברזל כזאת), אם כי זה עדיין היה צר מדי, אבל לא נורא.

זהו. ביום אחרי זה ניקינו קצת, עשינו מסדרים, קיבלנו קצת הדרכות והוראות, סידרנו קצת ובעיקר קיבלנו מנוחה. האוטובוסים שלקחו אותנו לרכבת איחרו (אבל ממש), אז פספסתי את הרכבת הישירה הביתה, אבל נסעתי לת"א במקום ואמא לקחה אותי. וזהו. היה ארוך ומתיש ולא אכלנו מספיק, אבל יהיה בסדר. בשבוע הבא אנחנו אמורים לחזור לראשון-רביעי ולהשתחרר לחג השני, אז יהיה נחמד.

מה מעבר לזה? עשיתי את הבחינה בפתולוגיה - היה ארוך אבל הלך ממש טוב. נחתי לא מעט, התחלתי ספר חדש, התמכרתי ל-Game of Thrones Ascent... הכל די כרגיל. נפגשתי עם תזונאית, מה שהיה ממש מוזר, אבל אין לי יותר מדי ברירות. בגדול ממש נהניתי מהתקופה הקצרה של החופש שהיתה לי אחרי הסמסטר.

ועכשיו סמסטר 2015א (-: (סטטיסטיכס, כן)