מה משותף ל"משחקי הרעב", "פרנהייט 451" ו"עולם חדש ומופלא"? מעולם לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל כולם מציגים את העתיד שלנו, בצורה זו או אחרת.

כשראיתי היום את "עורבני חקיין (1)" בקולנוע והגענו לסצינה שבה הקפיטול מפציצים את מחוז 13, וכולם מתחבאים מתחת לאדמה, בבונקר הענק ההוא, ומחכים שההפצצה תיגמר ואפשר יהיה לצאת החוצה, חשבתי לעצמי פתאום שמי שרואה את זה רואה בעצם איך מרגישים כל האנשים שחיים בעוטף עזה. פה אלה טילים, שם רחפות; פה אנחנו מדינה לגיטימית, שם הם מורדים; אבל הכל היינו הך. בסופו של דבר, מלחמה היא מלחמה היא מלחמה, ושום דבר לא משתנה. הדבר היחיד ששונה פה הוא הנסיבות.

ככל שהסרט המשיך הבנתי פתאום כמה המציאות שלנו דומה ל"משחקי הרעב". קצת בדומה ל"פרנהייט 451" ול"עולם חדש ומופלא", הסדרה עצמה מדברת על דיכוי. נכון, הדיכוי שם מוצג מהעיניים של נערה צעירה, לא יותר, והוא אפילו קיצוני יותר מאשר ב"פרנהייט 451", ובטח ובטח שמהעולם ב"עולם חדש ומופלא", אבל עדיין מדובר בדיכוי. ב"פרנהייט 451" וב"עולם חדש ומופלא" הם מרוצים מזה; הם אפילו לא מבינים שהם עוברים שטיפת מוח, שמדכאים את החשיבה שלהם יום אחרי יום, מהרגע שבו הם נולדים ועד שהם מתים. ב"משחקי הרעב" הם יודעים שהם מדוכאים, והם יודעים שאין להם ברירה (או שלפחות ככה הם חושבים) אלא להמשיך בחיים האומללים שלהם, לכאורה עבור הגנה אבל בפועל על מנת לשרת את הקפיטול. 

וזה מוכר. מאוד.

אני לא אגיד שמכריחים אותנו למות בתוכנית בידור לחברה הגבוהה. אני לא אגיד שמכריחים אותנו להרוג אחד את השני ולגנוב אחד מהשני ולפגוע אחד בשני, אם כי אנחנו עושים את זה לא רע בעצמנו. אני לא אגיד שכל ניסיון לשינוי מדוכא באמצעות הרג. כי כל זה לא נכון. בסופו של דבר, אף אחד כאן לא פוגע בנו פיזית (בערך), אף אחד כאן לא מכריח אותנו לפגוע אחד בשני ואף אחד לא מכריח אותנו להרוג עבור מזון. אי אפשר להגיד שזאת המציאות שבה אנחנו חיים. לא, אצלנו הדיכוי עדין יותר.

ב"פרנהייט 451" הם דיכאו את האוכלוסיה בצורה פעילה, באמצעות שריפה של כל החומר שסיכן את השלטון. ב"עולם חדש ומופלא" הם אפילו לא נותנים את האפשרות להיוולד עם דעה חופשית, וגם את המעט שמסוגלים לחשוב הם משכנעים שהשינוי הקדם-לידתי הוא הדבר המוצלח, שהמערכת מושלמת ושאם יש להם זמן לחשוב, עדיף שיצרכו את המוצרים השונים שהם מוכרים. ב"משחקי הרעב" הם השאירו להם פירורי מזון, הכריחו אותם לעבוד קשה ולבדר את הקפיטול בשביל לשרוד. זה הכל היינו הך, וזה הכל לא רחוק כל כך מהמציאות שלנו.

כי כשהעולם שלנו סובב סביב סדרות כמו "האח הגדול" וריאליטי; כשכולם עסוקים בלקנות את הדבר הבא, בלהחליף מוצר שיש להם בקושי חצי שנה במוצר חדש יותר רק כי הוא חדש יותר; כשהחברה עסוקה בצריכה וצריכה ועוד קצת צריכה; כשהממשל "לא שם" על אלפי האנשים שבקושי מצליחים להרוויח מספיק כסף בשביל לאכול ומעלה את המשכורת שלו עצמו; כשאנשים מעדיפים לדאוג לעצמם ולמשפחה שלהם על פני לבדוק מה קורה במדינה ובעולם, מה אפשר לשנות, פשוט כי אחרת הם ירעבו... זה מצביע על שילוב מעוות כלשהו של ההווה שמתואר בכל אחד משלושת הספרים האלו, גם אם הוא פחות קיצוני מהמתואר שם.

כמה קל לראות שם את פאנם, את מחוז 12?

אז כן, אני לא אומרת שככה העולם שלנו יראה עוד עשרים שנה. אולי זה יקח יותר, אולי פחות. אולי לעולם לא נגיע למצב הזה, כי נשמיד את עצמנו הרבה קודם לכן. אבל כן, אין ספק שאנחנו בכיוון הזה. אין ספק שאנחנו כבר עם רגל אחת בתוך כל אחד מהספרים האלה - ואנחנו הולכים ושוקעים.

אז איך נראה לכם שמשחקי הרעב ייראו במציאות?

אתה יודע מה, רק בשביל זה היה שווה לצאת מהמיטה הבוקר ♥

(ואני באמת מתחילה להיות עוד יותר כמוך! כבר כמעט התרגלתי שהטלפון בכיס האחורי ><)

יש לי הרבה מה להגיד על כל מה שקרה בארץ בשבוע האחרון. יש לי המון מה להגיד על חוק הלאום המטופש הזה, שאני לא מאמינה שבכלל עדיין נמצא בתהליך החקיקה ולא נזרק לפח מזמן; על המהומות בארץ וההחלטות האחרונות נגד ישראלים ערבים; על פוסטים פה; על ההחלטות האחרונות של משרד החינוך בנוגע למתמטיקה ולבונוסים; וגם על ההתנהלות של צה"ל בעניינים מסוימים - אבל כרגע כל מה שאני רוצה לדבר עליו זה זה שאני בבית.

השבוע האחרון היה אחד השבועות הכי מאכזבים שחוויתי אי פעם. לא הלכתי שוב לקיצוניות של להגיע לביה"ס בבכי, כי אני יודעת שכל מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר רלוונטי לשבוע הזה בדיוק באותה המידה, אבל היו רגעים אתמול שחשבתי שאני עשויה לעשות את זה. אני לא יודעת כמה הציפיות שלי פשוט היו גבוהות מדי וכמה האנשים שמולי פשוט לא בסדר, אבל אין ספק שהתחושות שלי מהשבוע האחרון הן שילוב של שני הגורמים האלה. וכמובן, העובדה שהגעתי מהפלוגה שלי, מהמחלקה שלי, מהצוות שלי, משפיעה מאוד על התחושות האלו - כי מה שקיבלתי שם היה מדהים.

אז כן, בסמ"ח. אני רשמית קורסיסטית בבסמ"ח.

בפועל אני לא יכולה לספר הרבה על מה שאנחנו עושות שם (למרות שאת הרוב אפשר למצוא באינטרנט תחת הכותרת "איך להשתמש ב-Flash"), אבל זה לא משנה יותר מדי, כי עיקר מה שרציתי לדבר עליו זה האנשים. אני כן אזכיר רק שאנחנו יושבות מול מחשבים רוב היום, שאסור לנו לשתות בכיתה אבל מותר לשטוף אותה, שאני די בטוחה שכמעט התייבשתי בגלל זה ושאם לא נסיים כולנו עם בעיות ראיה אחרי מסלול של 10 שעות ביום מול מחשב, זה כנראה יהיה נס. מהבחינה הזאת הקורס עצמו הוא די סיוטי - מה גם שאני כבר מכירה את הפלאש והפוטושופ ואני עורכת וידיאו עם תוכנה מקצועית דומה לפרימייר. אסור לגעת במחשבים מלבד בתרגולים, אז אני די מתה משעמום (מבחינה הזאת הקורס הזה לא כל כך מומלץ לאנשים שמכירים את פלאש). מצד שני, התרגולים עצמם כן כיפיים, ויוצא לי להמשיך להתקדם בסטטיסטיקה.

גם בסמ"ח עצמו זה בסיס נחמד. מלבד העליות האינסופיות, הבסיס עצמו מאוד נוח, רובו בנוי ואין לנו בעיות של חול כל הזמן. כל הכיתות מרוכזות ביחד, ככה שיוצא לפגוש הרבה קורסיסטים אחרים והמון המון המון קצינים שמסתובבים בבסיס. האוכל מאוד מוצלח (אכלתי שם ארבע ארוחות צהריים - מכולן נהניתי), השק"ם נראה יותר כמו מכולת, יש בית קפה מצוין ואנחנו לא רחוקים מאוטובוסים ישירים לעזריאלי. האוכל מגיע בקייטרינג, אז אין תורנויות מטבח ואין כלום. כל מה שיש זה שמירות, ורק בסופ"שים. מבחינת הקורס עצמו, רוב האנשים של תכנות/כתיבת לומדה/מגן בסייבר מאוד איכותיים (בכלל רוב המקצועות בתקשוב דורשים איכות מסוימת, אבל אלה במיוחד), אז בגדול אני נהנית להגיב עם אנשים.

בגדול.

זה נגמר כשזה מגיע לסגל.
העניין בקורס הזה זה שהוא יחסית חדש. בעוד שכבר יצא להם להעביר משהו כמו מיליון מחזורים של קורס תכנות, כות"ל זה קורס שעדיין לא עבר יותר מדי מחזורים, ובטח ובטח שלא משך אליו את רוב האנשים ברמה הכי גבוהה בבסמ"ח. אין ספק שתכנות נחשב לקורס הכי יוקרתי ורוב האנשים שיש להם את היכולת לעשות את זה הולכים לשם. מהבחינה הזאת הבחירה שלי ללכת דווקא לכותב לומדה היתה טעות, למרות שגם אם הייתי יודעת איך יראה הסגל הייתי בוחרת בקורס הזה בכל זאת. אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שעדיין לא יצא להם למשוך יותר מדי אנשים דומים אליי, גם בגלל הזמן וגם בגלל היוקרה, ובסופו של דבר, הם לא יודעים איך להתמודד איתי.

אתמול הגעתי לקצה גבול היכולת שלי בהקשר הזה. העובדה שהמ"מ (למה אף אחת שם לא קצינה?) אומרת לי שאני צריכה להשתנות כדי להתאים לאנשים ולמערכת; העובדה שהיא אומרת לי ש"אין מה לעשות" כשאני יודעת שלפי פקודות מטכ"ל בטח ובטח שיש מה לעשות; העובדה שהיא מסרבת לתת לי להתקדם כמו שאני רוצה; העובדה שהיא מצדיקה את הרופא שלא בדק אותי אתמול, כשאני הגעתי לבסיס עם סחרחורות וכאבי ראש מפה ועד להודעה חדשה, בטענה שקיבלתי טיפול, בזה ש"הוא כנראה חושב שאת בסדר"; העובדה שהסגל לא מבין שיש אנשים חריגים גם לכיוון החיובי; העובדה שהן לא מבינות שיש הרבה מאוד דברים שמשפיעים על בני אדם, ולהגיד להם "תירגעו" כשמשהו לא בסדר איתם זה דבילי; העובדה שהיא מהנהנת ומהנהנת אבל בתכל'ס לא עושה כלום; כל אלה הזכירו לי בדיוק למה לא רציתי להתגייס לצה"ל.

כי אני לא רוצה להיות במקום כזה. אני לא רוצה להיות במקום שבו איכות הטיפול שאני מקבלת (מכל גורם שהוא, לא רק רפואי) תלוי באיזה צבע יש לי על הכתף ובכמה פסים יש לי על הזרוע. אני לא רוצה להיות במקום שבו היחס של אנשים כלפיי תלוי באיזה ותק יש לי ובאיזה ותק יש להם. אני לא רוצה להיות במקום שבו יוצאים מנקודת הנחה שאני "רק קורסיסטית", או כל דבר אחר, ובגלל זה מגיע לי יחס כאילו שאני לא אנושית. כי אני קודם כל אן, אחרי זה אני חיילת, ורק בסוף אני קורסיסטית.

וזה לא שאנשים לא מבינים את זה. עם כל מה שקרה אתמול וכמה שבכיתי, המון אנשים ניגשו לשאול מה קרה. קצינים, מפקדים, סתם אנשים עם דרגות. מישהו מקסים שהתחברתי אליו ביום הראשון ואני ממש שמחה שזה קרה, וסתם מישהו שהגיע לבסיס לעשות משהו וראה אותי בוכה, אז הוא ניסה לעזור. המון אנשים שעובדים בבסיס הזה, בדיוק כמו הסגל של הקורס, ניגשו אליי אתמול ושאלו מה קרה, איך הם יכולים לעזור, ואם אני רוצה שהם יביאו לי משהו חם לשתות, משהו מהשק"ם או כל דבר אחר. היו שם המון אנשים כאלה.

וגם בטירונות חוויתי את זה. אף אחד מהסגל המחלקתי מעולם לא התייחס אליי כאילו אני קודם טירונית ואז אן, למרות שזה מה שעושים בטירונות בהרבה מקרים. וגם אמרתי את זה למפקדת שלי, לסמלת ולמ"מ יותר מפעם אחת לאורך החודש הזה. תמיד הייתי אני קודם, ורק אחרי זה הייתי הטירונית שהם צריכים לחנך ולהרגיל לצבא. ואם משהו היה לי קשה, אז כבר ביום הראשון, עוד לפני שהם בכלל ידעו מי אני, הם עשו כל מה שהם יכלו בשביל לעזור. ואם הייתי צריכה לדבר עם הבית או להיפגש עם רופא והייתי נראית חצי ממה שנראיתי אתמול, אף פעם לא אמרו לי "תחכי עד אמצע היום למתי שיש זמן מוגדר לזה בלו"ז". אף פעם. וכמו שאני מכירה את הסגל, הם היו מזדעזעים אם בכלל הייתי מעלה את האפשרות הזאת.

אבל כאן כנראה שהסגל שוכח את זה. לפחות חלק ממנו.

אז כן, אני לא אוהבת להיות שם. אבל בסופו של דבר, נשארו לי 8 שבועות, ואני יודעת לשחק את המשחק בדיוק כמו כל אחד אחר.

אבל עדיין חבל לי.

*שם חדש לבלוג. מוזר, אבל מוצא חן בעיניי. היה חייב להגיע באיזשהו שלב... אולי.