אני חושבת שיש בשבועות האחרונים איזשהו לקח עבור שנינו.

אתמול עברתי, אני חושבת, את רוב שלבי האבל האפשריים. כשיצאתי מביה"ס כעסתי כל כך. אני עדיין כועסת, במידה מסוימת. כעסתי על כל האידיוטים שלא מבינים את הקשר שלנו ושחושבים שזה לא בסדר. כעסתי על המין האנושי, כי בוא נודה בזה, זה הגזע הכי דפוק שיש. אני בטוחה שאתה מעריך יותר את הכלב שהיה לך מאשר חלק מהאנשים שנתקלת בהם. כן, אני יודעת כמה אתה מתוסכל וכמה אתה מבין את התסכול והכעס שלי. ידעתי גם מה אני אעשה כדי לשנות את זה - אתה לא יודע את זה, ואני שונאת לעשות את זה, אבל אני פוליטיקאית מצוינת. אני כמעט תמיד מצליחה לגרום לאנשים לראות דברים כמוני.

אחרי זה ניסיתי קצת לא לחשוב על זה, ואז חשבתי לצאת למקס ברנר ולאכול כמויות של שוקולד כדי קצת לשפר את ההרגשה שלי. אני יודעת מה אתה רוצה להגיד, ואני בהחלט מסכימה, אבל לפעמים כשדברים קורים איתך, אני חוזרת למקום הבטוח הזה כי אני לא בטוחה לאן עוד ללכת. חיכינו שם, ופתאום התחלתי לבכות וכתבתי את המכתב שכתבתי לך אתמול. ידעתי שלישון ישפר את המצב, אבל בכל זאת ניסיתי להתעקש על השוקולד. בסוף נכנעתי וחזרתי הביתה לראות סטארגייט. עוד מקום בטוח, אני יודעת, אבל זה דווקא מקום בטוח שאני לומדת ממנו הרבה. ואתמול למדתי שלא תמיד אני יכולה לקבל את התשובות שאני צריכה, אפילו לא ממך, שמעולם לא דחית שאלה שלי, אבל זה לא משנה את העובדה שאני צריכה לקבל החלטה.

ואתה יודע מה הלקח הזה שדיברתי עליו בתחילת המכתב שלי, או ההחלטה הזאת? שאנחנו צריכים להפסיק לעודד את זה.

זה כל כך קל לנו לשכוח את זה. זה כיף, להמשיך להיפגש, להמשיך לדבר, לצחוק על הכל, לחלוק חוויות... אתה יודע. זה כיף מאותה הסיבה שזה תמיד היה כיף וזה תמיד יהיה כיף - כי אנחנו מבינים ומכירים אחד את השנייה בצורה מפחידה כמעט, בעיקר כי אנחנו דומים כל כך. כיף לי לראות מה שלומך ולספר לך כמה הכל השתנה לטובה מאז היום שבו התחלנו לדבר, כשהרבה מזה בזכותך, וכן, גם ללמוד ממך עוד דברים שלא יצא לי ללמוד ממך בשנתיים האלה, ואני יודעת שכיף לך לראות אותי מחייכת ולשמוע את הסיפורים שלי, וכן, גם ללמד אותי את כל הדברים האלה שלא הספקנו לדבר עליהם. וכשיש לנו קצת יותר זמן, אני יודעת ששנינו נהנים מהוויכוחים וההסכמות והדיונים האלה.

אבל בכל פעם שאתה מחייך כשאתה רואה אותי, גם אם אתה באמת שמח לראות אותי וגם אם יש בך חלק שמרגיש שהביקורים האלה צריכים להתרווח, אתה רק מעודד את זה. ובכל פעם שאני רואה אותך מחייך, בכל פעם שאתה אומר לי לשמור על עצמי ומחזיר לי חיבוק, אני רוצה עוד יותר לבוא, כי כל כך קל לי לשכוח שבסופו של דבר, עברנו את השלב הזה כבר ולשנינו טוב כשזה פעם ב, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ואני לא מאשימה - לא אותך ולא אותי - כי זה לגיטימי שזה ככה. כי אם אני הייתי מבוגרת יותר בעשר שנים או שאתה היית צעיר יותר בעשר שנים, לא היה אף אחד שהיה חושב שזה מוזר. ואז גם אתה לא היית חושב ככה - וכנראה לא היינו מגיעים למצב שבו אני מרגישה טוב גם כשאני רחוקה ממך לאורך זמן, שזה דבר חיובי. איך אמרת את זה אז, בשיחה הקשה הראשונה שלנו? "עוף גוזל"?

כן, בהחלט.

ואני חושבת שקצת שכחנו את זה.

ולמרות שאני עדיין חושבת שזה לא צריך לקרות, שאנשים אחרים לא צריכים להיות הסיבה שאנחנו לא יכולים להישאר בקשר, ולמרות שאני עדיין חושבת שהמושג "חינוך" מעוות בביה"ס הזה ואולי בכל האוכלוסיה, ולמרות שאני עדיין מתכוונת לנסות לשנות את זה, ולמרות שאני עדיין חושבת שאתה טועה (כי אתה טועה), ולמרות שאני תמיד אוהב אותך ואתגעגע אלייך, ולמרות שאני עוד מתכוונת לחזור לראות אותך, אני חושבת שאני קצת צריכה לזכור יותר שבסופו של דבר, את הפרידה שלנו עשינו כבר לפני יותר מחצי שנה. וזאת היתה הפרידה הכי מושלמת שיכולתי לבקש.

אז לא, אני עדיין לא יודעת איך העניין ההוא מסתדר עם האדם שאני אוהבת, אבל מה שראיתי בשתי הפגישות האחרונות שלנו הראה לי שאתה אותו האדם שהיית, אותו האדם שאני כל כך אוהבת ומעריכה. זה עדיין לא מתאים לך, אבל אולי הבעיה היא שאתה מעדיף להכחיש את העובדה שזה פוגע בך בצורה כל כך מזעזעת, ואולי הבעיה היא שזה מגיע מהבית שלך ואתה לא חושב שיש דרך להתחמק מזה, או כל דבר אחר. אבל בכל מקרה שהוא, למרות שאני מאוד רוצה להבין ולעזור, אולי עדיף להרפות מזה בינתיים ולהמשיך לזכור שכרגע מה שחשוב הוא הדברים שלימדת אותי וכל הרגעים הטובים שהיו לנו, כי היו ויהיו עוד הרבה.

מה אתה אומר, ילד? נחזור למסלול המקורי? נראה לי שזה הדבר הכי טוב לכולנו.

וברור שאני אבוא להראות לך את תעודת הבגרות שלי (טוב, אין לי הרבה ברירות, בהתחשב בעובדה שזה בביה"ס ובפעם הקודמת פשוט לקחת לי את הדף מהיד, מה שהיה מאוד משעשע), ואת תעודת השחרור, ואת תעודת הסיום של התואר, וברור שאני עוד אגיע לראות מה שלומך ואולי גם להתייעץ, אבל את זה עדיין חשוב לזכור.

 ולנטיין שמח 3>

אני לא יכולה עם זה יותר. 

אני לא יכולה עם כל הבלגן הזה יותר, ואני לא יכולה עם כל המערכות יחסים הדפוקות האלה שאני נכנסת אליהן, ואני לא יכולה יותר עם המחשבה הזאת שזה לא הקשר שלנו שדפוק אלא כולם, ואני לא יכולה יותר עם הסתומים האלה שכל הזמן דוחפים את האף, ואני לא יכולה יותר עם הלב שלי שנשבר כל פעם מחדש, ואני לא יכולה יותר עם כל התהיות האלה אם אתם האנשים שאני אוהבת, ואני לא יכולה עם כל המיוחדות הזאת יותר ועם כל הבעיות שזה מביא ועם כל הסלט הזה שיש לי בראש כל פעם שאני מגלה עלייך משהו שלא מתאים לך. ואני לא יכולה יותר עם לחזור למקום הזה שאני שונאת. ואני לא יכולה יותר עם שום דבר מזה כי למרות שזה הדבר הכי מדהים שאי פעם היה לי אני כל פעם נפגעת מחדש, כאילו בדיוק כשחשבתי שזה כבר לא כואב העולם מנסה להוכיח לי שזה כן. 

תגיד לי אתה, מה אני אמורה לעשות? מה? כבר חודשיים שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי, מנסה להבין מה קורה ולמה ואיך לעזאזל זה מסתדר עם הבנאדם שאני מכירה, שלא מטיף לדברים ועושה את ההפך ולא פוגע במודע באנשים שהוא אוהב ולא מתנהג כמו מכור, והצלחתי כל כך יפה להדחיק את זה עד הטקס המזדיין הזה ורק ברגע שקיבלתי את התעודה המטופשת הזאת קלטתי שבכלל לא אכפת לי מהמצטיין נשיא הזה כי הוא לחלוטין חסר משמעות בלעדיכם. וזה מה שהחזיר אותי לתוך כל הבלגן הזה, והיום... היום גרמת לי לתהות אם משהו באמת אי פעם השתנה או שאנחנו עדיין חיים את לפני שנתיים ואנחנו פשוט לא מודעים לזה. או שאני לא יודעת, אולי הבעיה אצלי ואף פעם לא הבנתי. 

אז תגיד לי, מה אני אמורה לעשות? ואל תעז להגיד לי להפסיק, כי אין להפסיק, להפסיק זה כמו להפסיק לחיות, כי אתה הסיבה שאני בכלל במקום הזה היום, בחיים ובצבא ובאוניברסיטה ועם קשרים חיוביים. וזאת הפאקינג פעם הראשונה שאני רוצה לבלוע כמויות של סירופ נגד שיעול מאז שנכנסת לחיים שלי, אז כן, מה הלאה?

💔

למה אנשים כל כך מתקשים להבין את המשמעות של המשפט "אל תתעסקו איתי"?

טוב, אם הם לא לומדים בדרך הקלה - זה יהיה בדרך הקשה. לא אכפת לי ללכלך את הידיים. אני יודעת גם להיות פוליטיקאית.