שם: בה"ד 1. (גם: בית הספר לקצינים על שם חיים לסקוב).

מיקום: קרוב למצפה רמון, נגב, ישראל.

שנת הקמה: 1948.

מפקד ראשון: חיים לסקוב.

מפקד נוכחי: אלוף משנה ערן ניב.

פעילות: הכשרת קצינים בצבא ההגנה לישראל.

קורסים קיימים: מגמת להב ("דקל" ו"הדס"), מגמת מעוז, מגמת נחשון ("ארז" ו"ברוש"), גדוד גפן. כמו כן, מתקיימים קורס רבנים צבאיים וקורס רופאים במילואים בבסיס.

עקרונות: מנהיגות, מקצועיות, דמות.

אחר: אחראי על הכשרת כל הקצינים והקצינות של צה"ל, מלבד טייסים וחובלים. מטרתו להעניק הכשרה זהה לכל קציני צה"ל, לא משנה באיזו יחידה הם. אחריות המפקדים לתת מענה לכל בעיה שיש לצוערים, ועל כן הם בדרגות גבוהות מהרגיל. מטרתם היא שכל צוער יוכל להתרכז אך ורק בלימודיו ודעתו לא תוסח על ידי דברים אחרים.

אז לא, לא החלטתי לכתוב לבה"ד 1 תעודת זהות סתם כי התחשק לי. עשיתי את זה כי אתמול ביקרתי בבה"ד 1.

אתמול יצאנו לקבל תעודות זהות. כל השכבה. כשרובנו עדיין לא בני 16. אבל עדיין, יצאנו לקבל תעודות זהות.

נפגשנו בשבע בבוקר בבית הספר, וכמובן שיצאנו מבית הספר ב-7:30, השעה שבה כבר היינו אמורים לצאת עם האוטובוסים לכיוון מצפה. וכצפוי, יצאנו בחצי שעה איחור. אבל היי, זה טיול בית ספר. ממתי יוצאים בזמן?

מצפה די רחוק מהמרכז, אז היתה לנו נסיעה ארוכה ומשעממת של בערך שעתיים עד שעצרנו, ואז היתה לנו עוד נסיעה ארוכה ומשעממת של איזה שעה, אני חושבת. אז כבר היינו במדבר, אז בכלל היה נחמד. (לא באמת. הרוחות בנגב אתמול היו חזקות כל כך שאני נשבעת שכמעט עפתי בשלב מסוים. מזעזע. אני רק שמחה שלא הייתי במרכז, כי להם היו כל היום סופות גשמים.)

בכל מקרה, הגענו למצפה. קיבלנו הרצאה קצרה על ההיסטוריה של המקום (משהו שקשור לעולים ולמחנה עבודה בנגב, אבל לצערי אני לא זוכרת את זה טוב כל כך), עלינו חזרה לאוטובוסים, נסענו עוד בערך שתי דקות, וירדנו לפעילות "התנדבותית" של ניקיון. מלבד זה שלי ולידידה שהכרתי השנה היה משעשע, זה היה די נוראי. מילא ניקיון, אבל ניקיון בחול וברוחות מטורפות?! לא הגזמתם?

מילא. גמרנו את זה תוך בערך עשרים דקות ואז עלינו בחזרה על האוטובוס ויצאנו לבה"ד 1.

וכאן מתחיל החלק המעניין של היום.

לקח לנו קצת זמן עד שהגענו לבה"ד 1. הבעיה היחידה היתה שכשהגענו לשם גילינו שהקימו מחסומים (אתמול התרחש טקס סיום קורס קצינים מגמת להב, אז מלא הורים הגיעו והם לא רצו שהם יכנסו לתוך הבסיס) קצת אחרי שאוטובוס אחד שלנו עבר. זה לא היה נורא כל כך אלמלא אחרינו היו עוד שני אוטובוסים, אז שלושתנו די נתקענו. בסופו של דבר, אחרי מסלולים בחול ושיחות עם אנשים בתוך הבסיס הצלחנו להיכנס לתוך בה"ד 1.

אין הרבה לתאר בבסיס עצמו. זה בסיס צבאי, אחרי הכל, אז הכל די היה ישר ולא מעניין. מבחינת מראה, כמובן. ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק להסתכל סביבי. זה בה"ד 1. זה המקום שאליו אני כנראה אגיע, אלא אם אני אצליח להתקבל לקורס טיס כמו שאני רוצה. וזה היה יפה כל כך לראות את זה.

אחרי שאיבדנו את דרכנו פעמיים ושאלנו מלא חיילים, הצלחנו להגיע לחדר האוכל של המפקדה. נכנסנו (ומילאנו שם בערך את כל השולחנות, ואלה עוד לא היו כל התלמידים), רובנו אכלנו (היו נקניקיות, קבבים וצ'יפס. ופיתות והתוספות, כמובן), והסתובבנו שם קצת באזור, קרוב לחדר האוכל, כי היה נורא צפוף בפנים. אחרי הבורקס העענק שאכלתי שעות ספורות לפני כן לא הייתי רעבה, אז היינו קצת בחום בפנים ואז ברחנו החוצה כשהתחיל להיות צפוף. והיה צפוף.

היינו שם בערך עד אחת וחצי. אז באו לקחת אותנו אל חדר הרצאות, שבו היינו אמורים לפגוש את סגן מפקד בה"ד 1, סגן אלוף איתמר קאפח.

הוא הגיע, אמר כמה מילים ואז הראה לנו סרטון על בה"ד 1.

הסרטון לא היה ארוך, אבל היה בו די הרבה מידע. הוא הסביר על תכונות הקצין, על בה"ד 1, על העקרונות שלהם ועל המסלולים שיש להם. קיימים שלושה מסלולים- מגמת להב, שמתחלקת לגדוד דקל ולגדוד הדס, ואחראית על הכשרת הקצינים ביחידות הקרביות (בעבר נקראה "קורס קציני חי"ר"), מגמת מעוז, שאחראית על הכשרת קצינים ביחידות התומכות (בעבר נקראה "קורס אג"מי"), ומגמת נחשון, שמתחלקת לגדוד ארז ולגדוד ברוש, ואחראית על הכשרת קצינים בעורף (בעבר נקראה "קורס בסיסי"). סא"ל קאפח הסביר לנו מאוחר יותר שלכל מגמה יש זמן הכשרה שונה- במגמת להב, לדוגמא, ההכשרה לוקחת 13 שבועות, ועוד קורס משלים של 11 שבועות (אם אני זוכרת נכון), ולעומת זאת במגמת מעוז הקורס הוא 11 שבועות והקורס המשלים הוא 9 שבועות. באופן הגיוני.

בסרטון, כאמור, הם דיברו על העקרונות של בה"ד 1 ומה שהם מלמדים את הצוערים. הם (וסא"ל קאפח) הסבירו שהם עובדים על מנהיגות, מקצועיות ודמות. הקצין חייב להיות מנהיג אמיתי, אדם שגורם לאחרים לעשות מה שהוא אומר כי יש לו את חוש המנהיגות ולא כי האחרים מפחדים ממנו. ההתנהגות שלו חייבת להיות התנהגות למופת, והוא חייב לדעת לטפל בבעיות. הוא חייב להיות מסוגל להיות אחראי על קבוצה של 20-35 חיילים צעירים, וכמו שאמר סא"ל קאפח, הם צריכים להיות גם אמא וגם אבא של כל החיילים הללו, כבר בגיל 20. הוא צריך להיות מסוגל לתקשר עם כל קצין או חייל על פי כל המאפיינים הצבאיים שמלמדים אותו. וערכים הם דבר לא פחות חשוב- ערכים נכונים ועבודה מול הצבא והאזרחים כאחד. הקצין חייב להיות מסוגל לעשות את כל הדברים הללו. ועל זה הם עובדים בבה"ד 1.

אני לא זוכרת עוד הרבה יותר (ההרצאה עצמה גם לא היתה ארוכה. כולל שאלות היא היתה בסך הכל 40 דקות), אבל אני זוכרת שדיברו על איך שבבה"ד 1 הם עושים הכל בשביל לפתור את כל הבעיות הכי קטנות בשביל לתת לצוער את האפשרות ללמוד בצורה הטובה ביותר. מישהו שאל אם אפשר לעוף מהקורס, והוא הסביר שלא- הם רק מכשירים, לא מסננים. כל מי שעבר את בוחן הכניסה יהפוך לקצין בסוף, אלא אם יוציאו אותו מהקורס על רקע התנהגותי (משמעתי). הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של בה"ד 1, על זה שבעבר קצינים היו מוכשרים שם וקצינות היו מוכשרות במקום אחר (אמא שלי סיפרה לי שהיא הוכשרה במרכז), אבל בשלב מסוים (לא לפני שנות התשעים, אני רק לא זוכרת מתי בדיוק) איחדו את הבסיסים, וכאמור, מלבד טייסים וחובלים, כולם עוברים את קורס הקצינים בבה"ד 1.

היתה גם מצגת, אבל לא הספקנו לעבור על כולה, כי הטקס אמור היה להתחיל בשלוש. יצאנו משם בערך בשתיים וחצי ופנינו למצוא מקומות טובים לטקס סיום קורס קצינים, מגמת להב.

היה מ-ז-ע-ז-ע. לא הטקס, מזג האוויר. לפני המד שבבסיס, הטמפרטורה נעה בין 14 ל-12 מעלות, ופעמיים התחיל לרדת גשם, שהגיע אלינו למרות שהיינו מתחת לגגון כזה. לא שזה שינה משהו. נשארתי שם כל השעה של הטקס, וזה לגמרי היה שוווה את זה.

הם צעדו לשם בקבוצות, ונשארו בשמונה קבוצות כל הטקס, אם אני זוכרת נכון. גם התזמורת הגיעה, והיו כל מיני שירים ישראליים מוכרים ("אור" ו"מחר", לדוגמא), וכמובן השיר הכי מוכר של יום העצמאות, כשהדגלנים הולכים. הגיעו גם כמה דגלנים, הרימו את דגל ישראל ונשאו נאום על הנופלים של מדינת ישראל. סוגשל נאום. הסתכלנו עליהם כשהמפקדים עברו ביניהם, כשהכריזו על המצטיינים מכל גדוד וכשעברו בין כולם וחילקו להם את סיכות המ"מ. את רוב הנאומים לא שמענו, למרבה הצער, כי הרמקולים באזור שלנו היו מזעזעים, אבל את הרעיון הכללי ואת המעמד עצמו אני הבנתי. וזה היה מרגש. זה היה מדהים לראות את כל הצוערים האלה, המנהיגים הבאים ביחידות הקרביות, ואיך שהם לא זזו למרות הגשם והקור. זה היה מדהים לחשוב על מה שהם עברו ועל מה שהם יעברו, ועל הקבוצות שהם ינהיגו. זה היה פשוט יפיפה, ואני מאמינה שזה היה יפיפה גם בלי כל הטקסיות, אם כי היא (והתזמורת, כמובן) הוסיפו המון. אבל העניין הוא שאפילו המעמד עצמו הוא מדהים, בלי קשר לכל מה שמסביב.

הצד הרע היחיד היה שרוב הילדים מהשכבה שלי לא הבינו את זה. אז בעודי מנסה להתמקד בטקס, שיגעו אותי כל הדיבורים והצחוקים מאחוריי. והם עוד העזו לשאול מה אכפת לי שהם שם ומה כל כך יפה בזה. אם אתם צריכים לשאול, ברור שלא תבינו את התשובה, לא?

אבל בכל מקרה, זה היה מקסים. בסוף הם הסתדרו בארבע קבוצות שוב, הולכים במסלול מסודר והכל לפי המוזיקה, וכמובן, לבסוף מעיפים את כל הכומתות. אז שחררו את כולם, ובשניה שזה קרה חצי רץ אל מחסה, והחצי השני רץ אל בני המשפחה, שגם הם מיהרו אל החיילים. זה היה מקסים.

אנחנו, לעומת זאת, רצנו בחזרה אל חדר ההרצאות. כשכולם הגיעו עשו שם טקס קצר וחביב, שלאחריו חילקו אותנו לפי כיתות וחילקו לנו את תעודות הזהות. הם גם היו מקסימים מספיק בשביל לקנות לנו מתנה, שזה היה נפלא. וזהו. ואז היתה לי תעודת זהות ביד. תעודת הזהות שלי.

למרבה הצער, בערך אז התחיל לרדת גשם שוב, אז רצנו אל האוטובוסים. לקח קצת זמן עד שיצאנו, אבל הנסיעה חזרה היתה די חלקה. מלבד עצירה קצרה לשירותים, נסענו בלי הפסקה, והגענו הביתה בערך בשבע וחצי. הם הפתיעו אותנו ועצרו בעוד תחנה, קרובה יותר לבית שלי, והיתה הפסקה קצרה בגשמים אז ירדתי בה ורצתי הביתה. עשיתי את הדרך בזמן שיא של בערך עשר דקותXD

וזהו. הגעתי הביתה רטובה (לא הרבה, למרבה המזל) וקפואה, אבל מחייכת. הייתי בבה"ד 1. דיברנו עם סגן המפקד. ראיתי טקס סיום קורס קצינים. קיבלתי תעודת זהות. זה לא יכול היה להיות טוב יותר.

דבר אחרון שאני רוצה להגיד הוא שאני גאה בחיילים האלה. בכל אחד ואחד מהם. הם בחרו לקחת את המסלול הקשה לקצונה, הם בחרו להנהיג והם הצליחו לעבור את המבחנים. הם עשו הכל, השקיעו בטירוף, והצליחו להפוך לקצינים. ולא סתם קצינים, אלה אותם אנשים שינהיגו חיילים ביחידות הקרביות, אנשים שאולי יום אחד נשמע עליהם כבעלי דרגות בכירות בצבא. וגם אם לא, זה לא אומר שהעבודה שלהם פחות טובה. זה לא אומר שמה שהם בחרו לעשות הוא פחות מדהים. זה אומר שהם השקיעו ופעלו למען המדינה שלהם ולמען עצמם, ושבין אם מה שהם יעשו יזכר על ידי כל מדינת ישראל ובין אם רק על ידי הצבא, הוא ייזכר. כי הם המנהיגים הבאים.

ואני מאחלת להם בהצלחה בשירותם כקצינים מכל הלב.

ואני רק מקווה שגם אני אגיע לשם, אם לא לקורס טיס.

אן.