אני אמורה להיות מאושרת, וכרגע כל מה שבא לי זה למות.

אף אחד פה לא מבין את זה. הם לא. הם אפילו לא מצליחים לקלוט שאני בפאניקה מכל הסיפור הזה. לא שבאמת הייתי צריכה לצפות למשהו אחר, אבל עדיין חשבתי שלפחות משהו מהפחד הזה יהיה ברור מספיק בשביל שאפילו ההורים יקלטו. Spoiler alert: it wasn't.

וככל שהתקדם השבוע, ככה זה נהיה יותר גרוע. מרגע שקיבלתי את האישור לנסיעה, it was a constant bloody downwards spiral. בשני זה היה מר ג', ואז הטיפול, ובשלישי הקבוצה אשכרה גרמה לי להרגיש גרוע יותר, ומפה לשם, עם כל יום שעובר, אני מרגישה יותר ויותר גרוע. אני מרגישה יותר מדי. אני מרגישה חזק מדי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הסיוט הזה יותר.

והקטע הכי גרוע זה שאני מודעת לזה שאין לי שום סיבה להרגיש ככה, ועדיין זה המצב.

ואני שונאת את עצמי עוד יותר על זה.

וזה לא שאני לא רוצה את זה. ביום שני קיבלתי את האישור, ואז בשלישי קיבלתי הודעה מוזרה משהו ששמה את האישור הזה בסימן שאלה, ואני אפילו לא באמת האמנתי עדיין שאני אוכל לטוס, אבל זה עדיין איכשהו ריסק אותי. רק שמסיבה לא ברורה זה שזה סודר לא גרם לי להרגיש יותר טוב. אולי גם בגלל הקבוצה וכל מה שעוד קרה מסביב. אבל עדיין. רק היום הצלחתי קצת להרגיש איזשהו שביב של התרגשות. וגם זה בקושי.

כל מה שאני יודעת זה שאני מרגישה כמו Thistle בתחילת Ratha's Challenge, ואני גם ככה בקושי מחזיקה את הראש מעל המים, אז אין לי מושג איך לעזאזל אני אמורה לשרוד את השבועיים האלה. ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שיבוא אחרי.

בשלב הזה אני רק רוצה הפסקה מהחיים שלי, מהרגשות שלי, מהמחשבות שלי, מהכל. מה לא הייתי נותנת בשביל זה כרגע.

אפילו לכתוב את זה מרגיש לי מטופש, אתה יודע? כאילו... כאילו הילדה הזאת שהמציאה כינויי חיבה לאנשים שהיא אוהבת - מר ג' - ודמיינה את איך שדברים ייראו כשהכל יהיה בסדר וכתבה לך בערך כל מחשבה שנייה שהיתה לה, היא כבר מישהי שאני לא מכירה. זה כמו שהיקאפ אומר, לא? "The boy I once was is so distant to me now, that he might as well be a stranger."

ככה בערך זה מרגיש.

זה קטע, כי... אני לא באמת התכוונתי לכתוב לך היום. היתה לי איזו מחשבה על זה בבוקר, אבל אני לא בטוחה בכלל שהייתי עושה את זה אלמלא רבתי איתו שוב. עלייך, unsurprisingly. כשהוא מתנהג בדיוק כמו שהוא טוען שאתה היית.

וזה כאילו... זה רק הדגיש עוד יותר את כמה שאתה חסר בחיים שלי.

ואתה חסר.

כי זה העניין, לא? אתה תמיד הבנת. או כמעט תמיד. הדבר היחיד שלא הבנת זה כמה אני ילדה קטנה ואבודה באמת. אבל קשה לי להאשים אותך; גם אני לא הבנתי את זה. יש כל כך הרבה דברים שפתאום מרגישים ברורים יותר בראש שלי, אחרי השנה מהגיהנום הזאת. כל כך הרבה דברים שאני פתאום מבינה על עצמי ועלייך ועלינו, שלא באמת יכולתי להבין כשהייתי בתיכון. 

נגיד גבולות. אתה יודע כמה למדתי על גבולות השנה? למדתי כמה זה הכרחי. למדתי... איך להציב גבולות. ואז היום כשהוא התחיל עוד פעם עם השטויות של "הוא התייחס אלייך כאל ילדה קטנה", הבנתי פתאום משהו: זאת בדיוק היתה הבעיה. אתה לא התייחסת אליי כאל ילדה קטנה. אתה התייחסת אליי (רוב הזמן) כאל בנאדם בוגר. ניסית להציב גבולות אז בינואר, וכשזה לא עזר, you took more drastic measures. וכל זה היה עובד בסדר אם הייתי בנאדם בוגר כמו שכולם חושבים שאני.

אבל אני לא. לא היום ובטח שלא אז. הייתי ילדה קטנה שנתנה לך את הכל ואז הרגישה איך לוקחים לה את ההורה שלה. הייתי צריכה שמישהו יראה אותי, ואתה ראית אותי, ואז הכל נעלם ואני נשארתי אבודה וקטנה ולבד. ועד היום זה עדיין כואב. כי יש אובדנים בלתי נסבלים, ולאבד משפחה זה אובדן כזה. וזה מה שאתה היית בשבילי.

ואני, בהיותי ילדה קטנה שמגיעה ממשפחה דפוקה מאוד, האשמתי את עצמי.

וזה לא אומר שזה שברחת היה הדבר הנכון. זה גם לא אומר שאני לא כועסת על זה שברחת ברגע שדברים נהיו בעייתיים למרות שזאת אשמתך בכלל שהגעתי למצב הזה. זה גם לא אומר שלא עשית טעויות, במיוחד בהמשך הדרך. זה לא אומר שזה היה בסדר שהתייחסת אליי כאילו אני אובססיבית. 

אבל זה כן אומר שאני מבינה.

זה משגע אותי, אתה יודע? הדברים האלה שהוא אמר. כי זה כזה פאקינג בולשיט. כאילו שרק בגלל שאני אומרת שאני מתגעגעת אלייך או שאני רוצה לדבר איתך זה אומר שאני חזרתי לגיל 19 ושוב אתה מושלם ואני הבעיה. זה בולשיט. אני יודעת שאתה ריסקת אותי, וזה באחריותך. אני יודעת שאני... הייתי ילדה. It is what it is, כמו שאומרים. אבל אני יכולה לדעת את הדברים האלה, לזכור את הדברים האלה, אפילו לכעוס - ועדיין להתגעגע. אני יכולה לדעת שאתה כנראה שונה מאוד כרגע במציאות (בוודאות שונה, לפחות קצת), ועדיין לרצות לדבר איתך. רק... להגיד שלום. להיפרד כמו שצריך.

כי אני מכירה אותך. אפילו אחרי כל הזמן הזה, אני עדיין מוכנה לשים כסף על זה שאני מכירה אותך. אכפת לך. באמת אכפת לך. אתה באמת מנסה לעשות טוב, לעזור לאנשים. אתה רוצה לשנות חיים. ואיתי... ראית משהו שאתה מכיר. גם אני ראיתי את זה איתך. מהשיעור הראשון שלנו איתך, כשעדיין היה לי אנטי כי התגעגעתי למורה שלי מהחטיבה, ואז שאלת את מה ששאלת. הוא לא מבין את זה, אבל אנחנו דומים. מאוד. לא קופי כמו שחשבתי אז - היה הרבה שלא הבנתי בנוגע למשפחה שלי ולעצמי - אבל עדיין דומים מאוד. ושום דבר לא ישנה את זה.

ואני מתגעגעת לזה. אני מתגעגעת לבנאדם שהבין שאני בהיסטריה או עצובה או שמשהו מטריד אותי רק ממבט. לבנאדם שידע מה אני חושבת עוד לפני שחשבתי את זה. לשיחות של שעה בחמש דקות כי שנינו מסונכרנים ואפשר לדלג על משפטי ביניים. לבנאדם שעזר לי ותמך בי ושמר עליי.

וכאילו, היום עם החלום שהיה לי, חשבתי לעצמי, לא אכפת לי לחזור לחלום המפחיד הזה אם זה אומר שהוא שם להגן עליי ולהחזיק אותי בחיים שוב. ואז דיברתי איתו והוא התחיל שוב עם כל השטויות האלה ופתאום ממש התחזקה אצלי התחושה שאני כל כך מתגעגעת אלייך. כי איכשהו אתה ידעת מתי ללחוץ ומתי לחבק (מטאפורית).

סתם, מחשבות של יום מאוד מתסכל.

מתגעגעת ועדיין אוהבת,

אן