רבתי איתו עלייך שוב. זה לא קורה הרבה ובדרך כלל לא כל כך אכפת לי, אבל עכשיו עם כל מה שקורה מסביב זה זורק אותי ישר לשם. למערות האלה בפנים שהDreambiter מסתובב בהם ואני יודעת שהוא מתכנן לתקוף. כן, הוא עדיין נראה כמוך. "Yes. She made it. It looks like you". הוא נראה כמוך, וכל פעם שאני מנסה להתקרב כל הספקות עולים שוב. הכל התמוטט.

״לא מגיע לך לפקפק בכל מה שהיה״ וול tough luck, זה לא באמת משנה מה מגיע לי ומה לא, זאת המציאות.

אני אפילו לא זוכרת ממה הריב הזה התחיל הפעם. דיברתי על העבודה החדשה ועל אנטישמיות ואיכשהו זה הגיע לטיול לספרד ואז אלייך (לא רציתי לחבב אותך, באמת שלא. אבל אתה כבר יודע את זה, אני חושבת). ניסיתי להתרכז בעבודה בבוקר, באמת שניסיתי. ואז לפני שעה ומשהו חשבתי שאולי אם אני אבכה קצת זה יוציא את הכל החוצה ואני אוכל להתחיל לעבוד כמו שצריך היום, כי את זה לא עשיתי בכלל. כאילו, עבדתי, אבל אני לא באמת בעבודה. אני מניחה שלפחות קשה לראות את זה עליי כי גם קצב איטי שלי זה קצב טוב של אנשים נורמליים, הא.

זה לא באמת עבד, הקטע הזה של לבכות קצת. עובדה, אני עדיין יושבת פה ובוכה.

אה, כן, גם היה משהו על הפנמה של דמויות הורה כי זה מה שילדים אמורים לעשות ואז אמרתי שעשיתי את זה וזה עבד טוב אבל הכל נשבר מאז. כל התובנות של 2017/8 הפכו את החיים שלי לסיוט. או שאולי אני בעצם משקרת לעצמי וזה תמיד היה ככה.

לא משנה.

חשבתי שאולי אם אני אקרא קצת אני אוכל להיזכר, לשמוע את הקול שלך בראש שלי שוב. מלבד הפעם האחת ההיא ב2021, זה לא קרה בערך מאז 2017. אבל חשבתי שאולי אני אצליח לשמוע את זה שוב. לא, הDreambiter עומד באמצע ומפריע לי, בדיוק כמו שהוא הפריע לת׳יסל לשמוע את השיר. גם אני לא מצליחה לעבור אותו. (ראת׳ה לפחות הקשיבה לת׳אקור ובאה לעזור לת׳יסל. בניגוד אלייך that is)

אז התחלתי בלקרוא קטעים מ״מלאכים״ ואז הבנתי שזה לא באמת עושה את העבודה אז התחלתי לקרוא את ההודעות שלנו. ואז חלק מהזכרונות התחילו לעלות.

סוכות, אני יושבת באוטו בתחנת דלק (אמא נכנסה פנימה לקנות משהו) ועונה לך על ההודעה על ששאוש״ק.

יום שישי, אני חושבת שבין ראש השנה לכיפור, שד׳ ואני נתקלות בך במדרגות ואנחנו עומדים באמצע המדרגות לדבר על הספרים.

יום שלישי ההוא שד׳ באה לביה״ס לקבל את ספר הלימוד של פסיכו וישבנו על הרצפה במסדרון והיא נתנה לי לקרוא אותו. עברת לידנו כי באת לפגישה איתה ועם ה״מחנכת״ שלנו. אחרי השיעור באותו היום שאלתי אותך אם יש לך חומרים להמליץ לי ואמרת לי שתחשוב.

אתה שואל בסוף השיעור הראשון שלך מי יודע מה ״d&d״ אומר ואני חושבת לעצמי שאני יודעת אבל אין סיכוי שאתה מתכוון לזה. Surprise.

יום חמישי(?), יש את ההרצאה הזאת במקום השיעור ואתה יושב בצד וקורא בקינדל שלך. אני באה אלייך אחרי ההרצאה (שאני לא זוכרת בכלל על מה היא היתה, רק שגררו את כל השכבה לזה) ומבקשת את הטלפון שלך כי אמא רוצה לדבר איתך.

יום שלישי שאמא באה לדבר איתך. לא היה שיעור היסטוריה אז ישבתי מחוץ לחדר מורים והסתכלתי עליכם. ישבתם בשולחן השני אני חושבת. ליוויתי אותה החוצה אחרי זה והיא סיפרה לי שהיא אמרה לך למה באמת עזבתי את המחוננים (בניגוד לחצי-אמת שאנחנו מספרות לכולם בביה״ס הנוראי ההוא) ושאמרת שאם היית יודע היית מנסה לעזור לי. שעה וחצי (בערך) אחרי הצעת לי לקרוא את סערת נפש.

שבוע לפני הטיול השנתי, יש הדרכה בחוץ ואני עומדת למעלה ומסתכלת עלייך עם התלמידים שלך כי אני לא נוסעת אז אני לא צריכה להיות בתדרוך. אחרי זה עלית למעלה וחשבתי שיש לזה מטרה אחרת, אבל גיליתי שבאת לדבר איתי. זאת היתה הפעם הראשונה שפשוט עמדתי עם מישהו בשקט ולא היה לי אכפת. איכשהו זה לא מרגיש מביך בכלל.

לונדון. אני יושבת בחדר האוכל במלון בבוקר. פתחתי את ההודעות של ביה״ס בטלפון והקלדתי תשובה באייפוד. זה היה קל יותר מאשר לגלול למעלה ולמטה כל הזמן. זה היה עיצוב נוראי לאתר. UX ברצפה. אבל זה עבד ויכולתי לדבר איתך מרחוק אז לא היה לי אכפת. סופסוף מישהו לדבר איתו.

יום שלישי אחרי הכנס. באתי לדבר איתך בהפסקה ולספר לך על הכנס והכל. רציתי להעביר לך את כל החוויה, אפילו שזה לא באמת אפשרי. ואז כשבאתי לדבר איתך עוד בהפסקה שאחרי שאלת על מתמטיקה. ואני בהיותי אני נלחצתי. ובצדק כנראה. אמא לא כל כך הבינה ממה נלחצתי. אבל דיברנו על זה ביום חמישי וסידרנו את זה. וול, זה לפחות מה שאני חשבתי.

הנה, אתה רואה? איבדתי את היכולת להאמין בזה. זה בכלל היה אמיתי?

זוכר את תחילת דצמבר? היה יום חמישי אחד שבאתי די מוקדם ובדקתי אם אתה בחדר מורים (היית). באתי להגיד לך שמצאתי את ״מעיין״. לקחת אותי לשולחן שקרוב לדלת וישבנו שם ודיברנו קצת. ואז הייתי צריכה ללכת כי שיעור ספורט.

באיזשהו שלב הן התחילו לפנות אליי כל פעם שהן תהו אם אתה נמצא או רצו לדעת אם יש שיעור וכו׳. ״עדיף שאת תפני אליו, כי אותך הוא אוהב״. וול. Aged like milk that one.

יום הורים של מחצית א׳, אמא ואני נתקלנו בך ליד החדר של ה״מחנכת״ שלי. שאלת על השיעור הראשון שלי עם MIG. דיברנו על מה שהיה בביה״ס באותו יום.

יום חמישי שסיימתי את המבחן באנגלית מוקדם והיתה לי שעה חופשית כי כולם עוד עשו את המבחן, אז ישבנו לדבר מול חדר מורים. זה די היה המקום הקבוע שלנו בחודשים האלה.

אתה והתיק צד הזה שלך שבגללו גם אני עדיין מסתובבת עם תיק צד. תכלס זה מספיק בשביל לפטופ, בקבוק מים ומשקפי שמש. אה ומטריה שאני אף פעם לא זוכרת לפתוח, אפילו כשיש גשם חזק. ככה זה לונדון.

אחרי התעודות של מחצית א׳. ליוויתי אותך לאוטו. הראיתי לך את התעודה, אמרת שמצחיק שבלשון והבעה הציון שלי נמוך, ואז הלכנו לאוטו שלך. ניקית את העלים שנפלו מהעץ מהשמשה.

יום חמישי ההוא אחרי שסבא נפטר. אני לא זוכרת את רוב השיחה שלנו, אבל אני זוכרת את איך שהגבת כשאמרתי לך, ואת איך שמיד הבנת מה אני צריכה ואיך אני מרגישה. בחיים לא הרגשתי כל כך seen. איכשהו תמיד ידעת.

זה כזה textbook, אה? ילדה שרצה להורה כדי שיעזור לה לווסת את הרגשות שלה ולהבין איך להתמודד עם זה.

אחרי הטילים שנפלו על המבחן במתמטיקה, כשהסתובבתי במסדרון ודיברתי עם אחותי כדי להרגיע אותה. ואתה עברת שם וראית אותי ואפילו לא באמת היינו צריכים לדבר. רק היד הספיקה. רק לדעת שאני לא לבד ושיש על מי לסמוך. אין לך מושג כמה משמעותי זה כשכל מה שאני מקבלת כל החיים זה שאני צריכה להיות המבוגר האחראי. ההרגשה שאני יכולה להיות ילדה לשם שינוי וזה בסדר.

זוכר שתלמידים שלך באו בזמן שדיברנו וביקשו חלב לחתול שהם מצאו בחוץ? הבאת להם צלחת כזאת קטנה.

יש עוד כל כך הרבה זכרונות וכל כך הרבה רגעים אבל אם אני לא אעצור את זה בקרוב אני אשב פה ואבכה עד מחר. או לפחות עד שאמא תתקשר עוד מעט כי בדר״כ אנחנו רואים דברים ביחד בערב. ואני לא רוצה שהיא תראה שבכיתי. אני אפילו לא יודעת למה. אולי כי כבר נמאס לי לשמוע ש״כן, זה באמת עצוב וכואב, אבל אולי כדי שתנסי לעבור הלאה״ זה לא כזה פשוט ffs. וכבר רבתי על זה פעם אחת היום, לא בא לי עוד פעם לעשות את זה.

ועדיין, אפילו עם כל זה... אני לא מצליחה לשמוע את הקול שלך. הייתי מסתובבת בבסמ״ח ומדברת איתך בראש שלי. לא רק בבסמ״ח האמת, פשוט את זה אני זוכרת ממש טוב מסיבה לא ברורה. אבל אני לא מצליחה לשמוע את זה שוב. זה לא עובד. היתה דמות מופנמת ואז הבנתי כמה דפוק הכל היה ומאז אני חיה את המתקפות בלופים. קלייר בל תיארה את זה כל כך יפה. The Dreambiter is prowling. כל הזמן. וכל דבר יכול לגרום לו לתקוף.

אני לא באמת יודעת מה הפואנטה של כל זה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי, אבל אין לי איך. ולך תסביר לו שכן, יש עצמי פנימי כלשהו, גרעין של מי שאני, וידעתי מי זאת, ואז התחלתי לפקפק בהכל כשהבנתי מה היה שם והכל נשבר. ולא, רק להיות בקשר עם אנשים לא מתקן את זה. כי זה עמוק יותר מזה. i still don't have a fucking clue who I am.

פשוט... אני עצובה וכואב לי והייתי נותנת הכל בערך בשביל לדבר איתך ולסדר את כל זה. זה לא הוגן מצדי אבל כרגע עם כל מה שקורה אני ממש צריכה אותך. מה לעשות. אבל אתה לא פה.

Guess this is why I'm talking to myself.

אן.