הכנתי קפה רגיל עכשיו בפעם הראשונה מזה לא יודעת כמה זמן (בשנים האחרונות נדבקתי בחיידק סטארבקס וכמעט כל מה שאני שותה זה frappe. לפני כמה חודשים קניתי אבקה של נסקפה קרמל אז זה מה שאני שותה בזמן האחרון כשאני כן מכינה קפה חם, אבל היום חשבתי לנצל את ההזדמנות שיש לי חלב כי הנסקפה קרמל לא צריך חלב, הוא מגיע מוקצף), ואתה יודע במה נזכרתי פתאום? בך, מחזיק כוס קפה ואומר לי שאתה לא רגיל להיכנס עם הקפה שלך לכיתה (ממש), אתה עושה את זה פשוט כי אתה לא מספיק לשתות אותו בהפסקה.

לשניה ממש יכולתי לראות אותך מולי. ג'ינס, ז'קט כחול, תיק צד, מחזיק כוס קפה חד פעמית שמילאת עכשיו אבל גררו אותך לכל מיני דברים ועוד לא הספקת לשתות בכלל. לשניה ממש ראיתי אותך.

ההבזקים האלה כל כך נדירים בשנים האחרונות, אבל איכשהו באמת ראיתי אותך. כמעט שמעתי אותך גם. כמעט. אבל אתה יודע מה? בפעם הראשונה מאז שסיימתי את הטיוטה הראשונה (והגרועה) של הספר (שידעתי כבר באמצע שלו שאני אצטרך לכתוב מחדש כי עשיתי את זה לא נכון עבורי) חשבתי שאולי אני מוכנה לנסות את זה שוב.

ברור שכרגיל למוח שלי יש את התזמון הכי טוב בעולם, כי חזרתי ללמוד עכשיו ואני מנסה לעשות חזרה על סטטיסטיקה למרות שהסמסטר כבר התחיל (כי ברור שקלטתי שאני לא זוכרת כלום *אחרי* שהסמסטר התחיל), אז ממש אין לי זמן להתעסק בדברים האלה כרגע, אבל… לשניה כמעט הייתי שם שוב.

והנה אני כבר מרגישה את ה-Dreambiter מתקרב, כי רק העזתי להתקרב לקול שלך, וברור שעכשיו התחלתי לבכות מיד כי כבר הייתי בזה מספיק פעמים בשביל לדעת שלשם זה הולך (בדיוק כמו Thistle), אבל לשניה באמת הייתי שם.

לשניה זכרתי אותך הולך במסדרונות עם כוס הקפה הנצחית שלך, או מוציא שרוול כוסות מהלוקר בסוף השנה, או מניח את הקפה על השולחן, שם את התיק על הכיסא של המורה וקצת מרים את הקול כדי שכולם יהיו בשקט כי השיעור מתחיל (ממש קצת, לא צועק, רק כדי שישמעו אותך מעל הבלגן שהיה בכיתה). היית מוציא את היומן מהתיק, בודק נוכחות, ואז היינו מתחילים ללמוד.

זאת פעם שניה שזה קורה לי בבערך שבוע, אתה יודע? נראה לי שבפעם הקודמת הפלאשבק הרנדומלי שעלה לי (שהלכנו מביה”ס למרכז המסחרי) היה בגלל שהרגשתי את ה-Dreambiter… כמו בטד לאסו, כששרון שאלה אותו מה הוא אהב באבא שלו. “You told me what you hate about him. Now I'd love to hear something you remember that makes you feel good.” זה מה שחשבתי לפחות. אבל אולי זה לא רק זה. אולי.

התכוונתי לחזור לעבוד על הספר, אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר, ומאז לא הייתי מסוגלת לכתוב. לא הצלחתי. אני משתגעת מזה כי כתיבה היא חלק ממה שאני, אבל אני לא מצליחה להוציא כלום כבר שנתיים וחצי. זה כאילו שזאת רמה של שבר שפשוט לא ציפיתי לה. אם היית פה בטח היית אומר לי שאני לא רק כותבת, נכון? זה לא כל מי שאני. או שלא. אולי היית מבין למה זה כל כך קשה לי. אולי לא. מה בכלל אני יודעת עלייך?

הלוואי שהייתי מסוגלת לשמוע את הקול שלך שוב. הייתי נותנת הכל בשביל זה. לא יודעת, אולי ההבזקים האלה הם התחלה. אולי.

ואולי אני פשוט יוצאת מדעתי כי אני תקועה פה ולא יכולה להגיע לארץ כרגע בגלל כל מה שקורה. אולי זה. לך תדע.

אן.

נ"ב: שכחתי כמה קפה קר זה מגעיל. אני מניחה שזה היתרון בשתיה של אייס קפה/frappe, הוא לא מתקרר. כל פעם מצחיק אותי שקפה שמוכן כקפה קר זה טעים, אייס קפה זה טעים, אבל קפה חם שמתקרר זה דוחה. הטעם האנושי מיוחד, הא?