בלוג סיפורים בהמשכים

פרק 1-

12 לנובמבר 1995:

זה היה יום גשום-..

הרחובות היו ריקים מאדם-..

ואילו בבית החולים ע"ש רודולוף קרוליין

טיפות קלות טפטפו על החלון-..

"מזל טוב גברת ג'נט,זאת בת"חייך הרופא.

12 לנובמבר 2005:

"היום יום הולדת,היום יום הולדת לקייטי"

קראו ההורים הנרגשים.

"היום את בת 10,יקירה"לחש, גאה.

"שון..אתה לא תברך את אחותך הקטנה?"שאלה האם-..

מביטה בנער בן הארבע עשרה,אשר יושב בחיבוק ידיים.

"מזל טוב קייטי"חייך וניגש לחבקה.

כעבור 4 שנים:

"שון!"הצרחה הדהדה ברחבי הבית.

"תחזיר לי את הפלאפון"קראתי מביטה בפלאפון אשר צלצל.

"בואי ותיקחי אותו,אם תצליחי"גיחך.

"הלו?"שאל עונה.

"הוו היי מייקל"הדגיש את שמו,מחייך.

"תחזיר לי את הפלאפון"צווחתי,רודפת אחריו ברחבי הבית.

"הייתם צריכים לצאת?"שאל שון מביט בי בחיוך זדוני.

באתי לתפוס את הפלאפון אך הוא הדף אותי.

"לאלא..אני מצטער על ההטעיה אבל קייט לא יכולה לסבחול אותך-..

יותר מכך-היא שונאת אותך,מתעבת אותך"אמר מסתכל עליי.

"שון!!!"צרחתי.

אך הוא מיהר לנתק,לא כשסיים עם המשפט הבא:

"שיהיו לך חיים טובים,להתראות"

"אני שונאת אותך!"קראתי בקולי קולות.

"כן..,לא!"אמר מציב עובדה.

הוא זרק לעברי את המכשיר,ופסע לעבר המדרגות.

"למה?"שאלתי לפתע.

"אני לא מרשה לך"

"ולמה לא?"שאלתי בגיחוך קל.

"כי את קטינה,והוא בן גילי,זתומרת...18"אמר.

"ולמה נראה לך שאני אקשיב לך?"שאלתי בגיחוך.

"כי את קטינה?,וחוצמזה לא נראה לי שהוא ידבר איתך אי-פעם"צחק.

"מה הולך פה?"אבא ירד לסלון,עייף.

"שון ביטל לי דייט!"כעסתי.

"דייט?"שאל מחייך.

"כן"רקעתי ברגלי.

ואז לפתע הסמקתי,נבוכה לגמרי.

"שון,תתבייש לך"קרא משועשע,קורץ לו.

"הוו הבושה"גיחך שון,קורץ לו חזרה ונכנס לחדרו.

"הנה,מרוצה?"שאל מחייך.

הנהנתי לחיוב,בלית ברירה.

"אז לילה טוב יפה שלי"אמר נושק למצחי.

"לילה טוב"עניתי.

אני שונאת כשהם עושים לי את זה!!

זה מרגיז!!

למחרת:

"קייטלין!"צרחה אימי מלמטה.

"תתעוררי כבר,עודמעט בית ספר"קולה נשמע קרוב יותר ויותר.

"קייטי?"שאלה נכנסת לחדרי.

ואילו אני,חצי יושנת,חצי ערה מביטה בה.

"כן?"שאלתי בעייפות.

"תתעוררי מתוקה,יש לך בית ספר"לחשה ברכות ולחיטפה את ראשי.

חייכתי ליה חיוך מתוק ואילו היא חייכה חזרה ויצאה מחדרי.

הבטתי לכוון החלון,שממנו קרני השמש הופיעו על מיטתי.

זה קצת סינוור אך קמתי.

גררתי את רגליי לעבר האמבטיה(הצמודה לחדרי)

שטפתי פנים,צחצחתי שיניים והלכתי לעבר הארון.

תפסתי בגדים שאותם אלבש היום,והתלבשתי במהירות לא מאחרת להציץ בשעון

אשר זירז אותי אף עוד יותר.

-

זה מה שלבשתי

-

הבטתי בעצמי על המראה וחייכתי-..,

אהבתי את מה שראיתי

ירדתי למטה ואילו שם כבר היו דניאל וג'ייסון.

חבריו של שון.

"שון"קראתי מתיישבת על ברכיו.

"מה מאמי?"שאל מחבק אותי ונושק ללחיי.

"תסיע אותי לבית ספר?"שאלתי מחייכת.

"בואי כבר"גלגל עיניים בעודו מחייך קלות.

לפתע הוא עצר:

"את זה את לובשת לבצפר?"

"תודה"חייכתי ל-שון כאשר עצר ליד שער בית הספר.

"בבקשה"חייך.

באתי לצאת אך הוא עצר אותי:

"לא שכחת משהו?"שאל.

"לא..לא ניראה לי"עשיתי את עצמי חושבת.

"ככה?..סבבה!..אין יותר טרמפים"אמר.

"מרוצה?"שאלתי לאחר שנשקתי ללחיו בשנית.

"כן"גיחך.

"לכי לכיתה,שלא תאחרי"קרא.

יצאתי מהאוטו ואילו הוא נסע להחנות את האוטו.

"קייטי!"צעקתה של קלייר נשמעה.

הסתובבתי בעצבנות,מביטה בה.

"מה?"שאלתי בגסות.

"מה קרה?"שאלה מביטה בי במבט מוזר.

"לא יודעת"עניתי,-..

כנראה שאין לי כוח לחפירות שלה על הבוקר.

"את לא יודעת מי הציע לי לצאת איתו אתמול בערב"קראה נרגשת.

"מי?"שאלתי עצבנית עדיין.

יודעת כי תחפור לי ללא הפסקה היום.

הידקתי את רצועת הילקוט שלי והבטתי בה:

"נו.."קראתי.

"מ-י-י-ק-ל ב-ר-א-נ-ג-' "קראה עוד יותר נרגשת

והחלה לקפץ במקום.

הרי אני סירבתי לו,זתומרת שון ועכשיו הוא רץ כמו טטלה לקלייר.

טוב נו..שיהיה לו בהצלחה.

הבנאדם לא יודע לאן הוא הכניס ת'עצמו.

"ואוו"קראתי בציניות.

"זהו? רק וואו?"שאלה מתאכזבת.

כבר היינו ממש מול הכניסה לבצפר עצמו.

"מה ציפית?שאני ארקוד לך פה?"שאלתי מגחחת.

ואז נכנסתי בעודי עוברת על פניה.

היא בטח נשארה לעמוד שם,המומה מתגובתי.

"את אמורה לפרגן,בתור חברה"קראה מנסה להשיג אותי.

"אז הנה פירגון,מה אכפת לי?"שאלתי.

"זהו..עכשיו אני לא מדברת איתך 10 דקות"קראה והתהלכה לה לעבר הכתה.

"מצדי גם אל תדברי איתי אף פעם"אמרתי לה.

היא התעלמה ונכנסה פנימה לתוך הכתה.

גיחחתי קלות ונכנסתי מיד אחריה.

מה זה פה?..טיפול זוגי?...10 דקות עאלק.

התיישבתי במקומי,מחייכת.

"היי"אמרה מנדי,חברתי הטובה.

"היי"חייכתי אליה,נושקת ללחייה.

"אז מה פשר החיוכים?"שאלה.

"סתם.."גיחחתי.

"קלייר החליטה שהיא לא מדברת איתי 10 דקות"צחקקתי.

היא החלה לצחוק בעצמה.

"מה אתם בטיפול זוגי?"שאל מנסה לעצור את צחוקה הבלתי נפסק.

"זה בדיוק מה שאני חשבתי"צחקתי יחד איתה.

"שלום תלמידים"נכנסה גברת לייבוביץ' לכתה,והצחיקה אותי ואת מנדי אפילו יותר

עם המבטא הרוסי הכבד שלה.

"משהו מצחיק בנות?"שאלה.

התחלנו לצחוק יותר.

"תפסיקו מפגרות..."לחשה לנו קיילי מאחור מצחקקת.

"סליחה גברת לייבוביץ'"סיננתי מצחקקת מפעם לפעם.

היא הביטה בנו במבט שאומר:

'תיזהרו בנות..אתן על הכוונת שלי'

 

-

 

יצאנו מהכתה צוחקות עד דמעות

"קייטלין ג'נט!"חיקיתי אותה עם המבטא המצחיק שלה.

כולנו צחקנו עד ש..

"קייטי?"שאלה מנדי בלחש מצביעה לאחור.

"היא מאחורי,הא?"שאלתי.

מנדי הנהנה בשקט.

"שיט"לחשתי.

הסתובבתי באיטיות אל המורה.

"מבטא שלי מצחיק אותכן, בנות?"

שאלה באותו מבטא שגרם לי להחניק צחקוק.

"בואו אחריי לחדר מנהל"קראה בכעס,הדהד ברחבי המסדרון.

הבטתי במנדי,ומנד הביטה בי.

וחשבתי כבר:

'אנחנו אבודות!'

 

-

 

"אחי!"קרא דניאל מביט בי ובמנדי אשר הלכנו בעקבות המורה.

אך שון היה עסוק מידי בלמצוץ לבחורה ההיא את הפה.

"שון!"קרא דניאל תופס בידו.

"מה?"שאל מביט אחורה.

"אחותך הסתבכה,שוב!"גיחך.

"אז תטפל בזה..אתה רואה שאני עסוק,נכון??"שאל ולא ציפה לתשובה.

"ככה חשבתי"ענה והסתובב אל הבלונדה אשר חייכה בתמימות.

 

-

 

התיישבנו מול הדלת של המנהל,מחכות.

"זה מעשה חמור מאוד צוחקים על מחנכת"קראה בקולה המצחיק.

"סליחה גב' לייבוביץ..."אמרה מנדי הפעם.

"אנחנו ממש ממש מצטערות ואנחנו לא נצחק עליך אף פעם"קראתי.

"רק בבקשה אל תגידי למנהל"לחשתי.

"מאוחר מידי,בנות...הייתן לחשוב על מעשים כאלו"אמרה.

החלקתי במורד הכורסא,בפנים חמוצות.

לפתע הבחנתי בדניאל אשר סימן לי לשתוק.

הזדקפתי במהירות,לפתע לא כלכך חוששת.

בעטתי במנדי אשר הייתה עסוקה בלחשוב מה לומר להוריה.

"אמא"צרחה בלחישה.

"מה?"שאלה.

"דניאל"לחשתי לאוזנה.

"מה איתו?"שאלה.

הצבעתי בלי שהמורה תראה על הדלת אשר הייתה קצת פתוחה.

"האא"לפתע הבינה.

המורה קמה כאשר דלת המנהל נפתחה,ומר קרייזרמן יצא ממנה.

"בואו בנות"אמרה נכנסת ראשונה לחדר המנהל.

נכנסנו אחריה מחייכות,יודעות שזה ייגמר באופן לא צפוי.

הרי מדובר בדניאל אוונס..תנו כבוד.

"אז מה קרה לנו עוד פעם?"שאל מביט בי.

"הם צוחקים על מבטא רוסי שלי"אמרה.

ואפילו אני יכולתי להבחין בחיוך אשר צץ על פניו של המנהל.

פתאום הדלת נפתחה בגסות והשרת נכנס פנימה..

רגע...זה לא שרת.

הבטתי במנדי אשר גיחכה.

"כן ג'ונתן?"שאל המנהל מאמין לו.

"מצטער"קרא בקול צייצני.

ושפך עליו את תכולת הדלי,שהיה מלא בצבע אדום.

"ג'ונתן!"צרחה כנראה נשמעה בכל רחבי בצפר.

המורה ישבה המומה..מכיוון שגם עליה נשפך לא מעט צבע.

ואילו אני ומנדי מיהרנו לברוח הצידה כשכל הדלי נשפך.

"אני חושבת שכדי שנלך עכשיו"סיננתי מביטה במנהל.

הוא הנהן וסימן לדניאל\ג'ונתן השרת להישאר.

אך הוא (דניאל) לא נשאר חייב,וברח.

כל הדרך לכתה צחקנו.

לפתע הוא תפס אותי במותניים.

"את חייבת לי,בגדול"קרא בלחש.

"ג'ונתן!"קולו העצבני של המנהל נשמע בשנית.

"אבל לא עכשיו"אמר והחל לרוץ גם הוא,בשנית.

גיחכתי..רק שתדעו,אני מאוהבת בו

וזה קשה להיות מאוהבת בדניאל בסוד...

כי הוא חבר של אח שלי,ואח שלי בחיים לא יסכים

בגלל שאני אחות שלו ודניאל חבר שלו,או בגלל שאני 'קטינה' בשבילו.

 

 

עד כאאן חברייה..

מקווה שאהבתם..:)

תגיבו!

אם אהבתם וגם אם לא =\