בלוג סיפורים בהמשכים

פרק2-

הגעתי הביתה ואבא,אמא עמדו מולי..

"קייטי"מלמל אבא.

"אנח-.."אמא השתעלה מעט.

"אנחנו צריכים לדבר איתך"ענה במקומה אבא.

"בסדר"גיחחתי.

"על מה הדרמה?"שאלתי מתיישבת על השרפרף הגבוה-..

בעודי מורידה את התיק מהכתף אל הרצפה.

"את יודעת שאת ילדה מיוחדת,נכון?"שאלה אמא כמוודאת.

"ובגלל זה כל הטלנובלה שהרמתם פה?"שאלתי.

"תקשיבי עד הסוף חמודה"אמר אבא כמשתיק אותי.

"טואוב"סיננתי מגלגלת עיניים,ושילבתי ידיים כמצפה שימשיכו.

"את ילדה מאוד מיוחדת..מכל הבחינות"לחשה אמא.

"מה זאת אומרת?"לא הבנתי.

"זוכרת שבגיל 6 הייתה לך בובת חרסינה?"שאל אבא.

"נו.."

"את הבובה הזאת..ובכן..הבובה הזאת לא אנחנו קנינו"מלמל.

"אלא היא הופיעה אצלך בחדר"הוסיפה אמא.

"ואת אמרת שממש ממש רצית אותה וחשבת עליה כל היום"אמר.

"כן"חייכתי.

"זאת הבובה שראיתי בקניון"צחקקתי.

"רגע..לא קניתם לי אותה?..אז איך היא הופיעה אצלי?"שאלתי.

שניהם הביטו בי כמצפים שאקלוט.

"די!..באמת?"שאלתי.

"כן"לחש אבא.

"אבל אם כל מה שאני רוצה קורה לי אז-..

איך זה שלא קרה כלום לקלייר?"שאלתי קצת לא מבינה

"כי את עוד לא שולטת בכוחותייך"מלמלו השניים.

"אוה"סיננתי.

ואו..זה כלכך לא ייאמן..

אני?..בעלת יסודות על??

"קייטי"קולם הפך עבה.

"קייטי!"טון קולם עלה.

"קייטלין ג'נט"

התעוררתי בנפילה מהמיטה.

"אאוץ'"סיננתי מחזיקה בראשי הכאוב.

"קייטי"אמרה אמא מביטה בי.

"כל זה היה חלום?"שאלתי את עצמי ככל הנראה.

"כל מה?"שאלה כלא מבינה.

"לאמשנה"לחשתי.

"אז..מה רצית?"שאלתי.

"אנחנו יוצאים לארוחת ערב במסעדה..

תתארגני"חייכה אליי חיוך מתוק.

קמתי בעודי מחזיקה במיטה כנעזרת בו.

היא יצאה,לא לפני שהדביקה לי נשיקה רטובה בלחי.

"אמא!"קראתי,בקושי הורדתי אותה ממני.

"מתוקה שלי"חייכה ויצאה מן החדר.

הבטתי בדלת שנסגרה בגיחוך קל.

ואח"כ פניתי לארון..

הוצאתי את הבגדים ונכנסתי לאמבטיה..

פתחתי את זרם המים ונכנסתי פנימה.

הזרם עבר על גופי..

כאשר סיימתי לקחתי את המגבת וסגרתי את הזרם.

יצאתי מן האמבטיה והתחלתי להתלבש במהירות..

-

זה מה שלבשתי

-

(הקטע שמוצג הוא בהשראת הרעב שלי והיצירתיות שלי)

כשהגענו למסעדה:

הבטתי סביב..

"הזמנתם מקום?"שאלתי.

"כן"חייכה אמא מחזיקה בידי.

"טוב"סיננתי מושכת את ידי חזרה.

"שלום,הזמנו מקום על שם ג'נט\אוונס"אמרה אמא.

"אוונס?"שאלתי.

"כן"אמרה מחייכת אליי.

האיש הביט בנו כאילו עוד שניה תופס אותנו על חם.

"בואו אחרי"אמר אחרי כ-דקה.

"הנה השולחן שלכם"אמר לנו והלך.

"אחלה של עובד"גיחחתי מתיישבת.

שון התיישב על ידי מחייך.

ואמא ואבא במקביל אלינו.

"הנה התפריט שלנו"חייכה המלצרית שצצה לה.

היא הגישה לכל אחד מאיתנו את התפריט והחלה לרשום:

"אני אקח:

ספגטי בלונז,סלט ירקות,עוף קטן בצד..

כי צריך קצת בשר"חייך אבא למלצרית.

היא רשמה את זה בנדיבות.

"אני אקח רק סטייק ואותך על מגש"חייך חיוך ערמומי מביט בה ברעבתנות.

"סטייק רשמתי, אבל מה שביקשת אחרי זה לא נמצא בתפריט..מצטערת"אמרה.

כשהיא הלכה כולנו הבטנו בו מגחחים.

"שון!"צחקתי.

"ילד חרמן שכמוך"הוספתי.

"מה לעשות?...אני בחור,זה טבעי"צחקק ושם את ידיו מאחורי ראשו.

"שלום"הגיעו בני משפחת אוונס.

"היי סטלה"חייכה אמא ונקה ללחייה.

"שבו"אמרה מסמנת בידה לשבת על ידה.

סטלה ומוריס התיישבו על ידה

ודניאל התיישב על ידי.

"היי אחי"חייך דניאל ונתן ל-שון כיף,מעליי.

אני עד כדי כך נמוכה??

נחמד לדעת..

"היי קטנטונת"חיבק אותי.

לפתע הוא קרץ לי.

"מותר לי להגיד שאת ניראת נפלא היום?"שאל משועשע מעט.

"כבר אמרת,אז זה לא כלכך משנה"סיננתי מבין שיני.

"שנתחיל להזמין?"שאלה סטלה.

"שניהם כבר הזמינו,שמנים"צחקקתי מביטה בשון.

"טוב שאנחנו נזמין?"שאלה.

המלצרית הגיעה עם האוכל של שון ואבא.

ואנחנו הזמנו ממנה.

כשהאוכל שלנו הגיע,התחלנו לטרוף כמו משוגעים.

לפתע דניאל הביט בי בחיוך שנמרח על פניו.

"מה?"שאלתי בפה מלא.

הוא לא ענה,אך ידו הושטה לעבר הירך שלי ומעלה.

כמעט נחנקתי מהאוכל שהיה בפי.

"את בסדר?"שאלו סטלה ואמא מודאגות.

בזמן שמוריס ואבא התעסקו בשלהם.

"כןכן"סיננתי בולעת את האוכל,הגנבתי לעברו מבט המום.

והורדתי את ידו במהירות.

הוא חייך ולקח ביס מהאוכל שהזמין.

לפתע שון הפנה מבטו אל דניאל.

"ממצב?"שאל.

"הכל טוב"גיחך.

ואז שון נרגע..

מסתובב לעבר צלצול הפלאפון שלו.

-

"הלו?.."

-

"כן יפה שלי"

-

אני ודניאל הבטנו בו...

"הופהה שוני..יש משהו שלא סיפרת לנו?"שאלתי מחייכת.

הו הביט בנו במבט של 'סתמו כבר'

-

"עזבי..סתם אחותי הנודניקית"

-

מה?!?..אני נודניקית..

-

"טוב אני די עסוק עכשיו..."

-

"לא את תנתקי קודם"

-

"לא,את"

-

"את"

-

שמישהו ינתק כבר,חפר לי הילד..

"טוב,אני אנתק"קראתי תופסת לו ת'פלאפון ומנתקת.

הוא הביט בי המום.

"למה זה היה טוב?"שאל.

"עכשיו אנחנו תיקו"חייכתי חיוך ניצחון.

הוא הסתכל עליי כועס..

ולקח לגימה מן המשקה.

גיחחתי לעצמי ולפתע דניאל החל לעלות במורד הירך שלי..

שוב.

"די!"קראתי מביטה בדניאל.

"מה קרה?"שאלה סטלה ואמא הביטה בי לא מבינה.

"לא..יש פה זבובים מעצבים"קראתי.

דניאל החניק צחקוק.

סטלה יישרה מבט אל דניאל,וכך גם שון.

"מה הוא כבר עשה לך?"שאלו השניים.

דניאל הביט בהם מופתע.

אילו אני צחקקתי לי.

"למה ישר מאשימים אותי?"שאל מצביע על עצמו.

ישבתי לי בחדר..

עושה שיעורי בית..

"את חייבת לדבר איתה!"קרא אבא מלמטה.

"אתה צריך לדבר איתה,למה אני?"שאלה כועסת.

"כי אותך היא תבין יותר טוב"אמר.

"טוב!..אבל לא עכשיו"לחשה.

חזרתי לשבת על יד שולחן הכתיבה הגדול שלי.

ואוו..זה בטח משהו ממש ממש חשוב..

הבטתי במחברת בה כתבתי..

לאחר כדקה סגרתי אותה ואת חוברת האלגברה שלי.

קמתי מכסא המשרדים השחור שלי..

החלטתי שאני יוצאת..

לא היה לי כוח להורים שלי,או לוויכוחים שמתנהלים בניהם

בזמן האחרון..

אם הם רוצים להגיד משהו..שיגידו לי אותו כבר!

הלכתי לעבר הארון ובחרתי את הבגדים אותם אלבש..

הבטתי בעצמי במראה..

לדעתי נראתי יפה...

חייכתי חיוך קטנטן

-

זה מה שלבשתי

-

יצאתי מחדר וישר אמא ואבא תחקרו אותי...

"לאן את יוצאת?"

"עם מי את יוצאת?"

"אני הולכת לטייל,עם חברה שלי"קראתי.

כלכך שנאתי שהם עושים לי חקירות..

"יאללה ביי"אמרתי יוצאת מהבית.

הוצאתי את הפלא' שלי מחייגת למנדי.

-

"טוו-..טוו-..ט-..הלו?"

-

"מנדי?"שאלתי.

הרעש שמסביבה היה חשוד.

-

"איפה את?"הוספתי.

-

"במסיבה של ג'-..ס"קראה מקוטעת.

-

"האא..אני באה,טוב?"

-

"בכיף..את יודעת איפה זה?"

-

"כן"

-

"טוב אז נדבר כשתגיעי"

-

"יאללה"

-

"ביי"

-

"ביי"

-

ניתקתי את השיחה והבטתי קדימה.

"אחורה"סיננתי לעצמי חוזרת אחורה.

הבית של ג'ניס בצד השני.

ככל שהתקרבתי המוזיקה ברקע נשמעה יותר חזקה.

נכנסתי פנימה וילדים פשוט השתוללו..

ניירות זרוקים בכל עבר..

אורות מהבהבים בכל מיני צבעים.

כוסות חד פעמיות גם-כן זרוקות.

הבטתי לעבר היציאה לחצר.

"הוו הנה שון"חייכתי לעצמי.

התקרבתי אליו מאחור וברגע שהוא הסתובב:

"ויולט?"שאל מעורפל.

"ויולט?"שאלתי אני.

"חברה שלו"גיחך ג'ייסון שהחזיק בשון כמשענת.

"אוה...זאת היא?"שאלתי מביטה בבחורה אשר-..

 חייכה אלינו ונפנפה ל-שון.

"איך ידעת?"חייך שון מביט בה מהופנט.

"קשה לפספס"סיננתי.

"כמה שתית?"שאלתי.

"לא ספרתי"אמר והלך לעברה של 'ויולט'.

לפתע הרגשתי שמישהו נוגע לי בתחת.

הסתובבתי אליו עם כאפה שהגיעה ישר לפניו,זה רפלקס.

"אאוץ'"קרא מחזיק את הלחי שלו.

"סליחה"מלמלתי מביטה בו היטב,זה דניאל?!.

"י'משוגעת"צרח עליי.

"ביקשתי סליחה"קראתי.

"ואל תצעק עליי"הוספתי נותנת לו דקירות קטנות עם האצבע.

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב"קרא והחזיק היד אשר דקרה אותו.

"את לא תגידי לי מה לעשות,זה ברור?"שאל כלא מצפה לתשובה.

"כשאני ארצה אז אני אגיד!"עניתי.

הוא חייך ברוגע לפתע..

"בואי שניה"לחש באוזני ומשך אותי אחריו.

הלכתי אחריו..לא מבינה מה הוא רוצה ממני.

עלינו במורד המדרגות ונכנסנו לחדרה של ג'ניס.

דניאל לא שכח לנעול את דלת חדרה,והביט בי בחיוך ערמומי.

הוא הסתובב עם כל גופו לעברי...

"את-"אמר באיטיות בעודו מתקרב אליי.

"חייבת-"

הוא כבר היה צמוד אליי.

"לי"

לחש והחזיק בפניי..

שפתיו מרפרפות על שפתיי.

בבקשהה בבקששהה שיהיו יותר מרק 2 תגובות כמו שהיה בפוסט הקודם..

אני מתחננת בפניכם!..לפחות 20 תגובות,לפחות..

פרק 1-

12 לנובמבר 1995:

זה היה יום גשום-..

הרחובות היו ריקים מאדם-..

ואילו בבית החולים ע"ש רודולוף קרוליין

טיפות קלות טפטפו על החלון-..

"מזל טוב גברת ג'נט,זאת בת"חייך הרופא.

12 לנובמבר 2005:

"היום יום הולדת,היום יום הולדת לקייטי"

קראו ההורים הנרגשים.

"היום את בת 10,יקירה"לחש, גאה.

"שון..אתה לא תברך את אחותך הקטנה?"שאלה האם-..

מביטה בנער בן הארבע עשרה,אשר יושב בחיבוק ידיים.

"מזל טוב קייטי"חייך וניגש לחבקה.

כעבור 4 שנים:

"שון!"הצרחה הדהדה ברחבי הבית.

"תחזיר לי את הפלאפון"קראתי מביטה בפלאפון אשר צלצל.

"בואי ותיקחי אותו,אם תצליחי"גיחך.

"הלו?"שאל עונה.

"הוו היי מייקל"הדגיש את שמו,מחייך.

"תחזיר לי את הפלאפון"צווחתי,רודפת אחריו ברחבי הבית.

"הייתם צריכים לצאת?"שאל שון מביט בי בחיוך זדוני.

באתי לתפוס את הפלאפון אך הוא הדף אותי.

"לאלא..אני מצטער על ההטעיה אבל קייט לא יכולה לסבחול אותך-..

יותר מכך-היא שונאת אותך,מתעבת אותך"אמר מסתכל עליי.

"שון!!!"צרחתי.

אך הוא מיהר לנתק,לא כשסיים עם המשפט הבא:

"שיהיו לך חיים טובים,להתראות"

"אני שונאת אותך!"קראתי בקולי קולות.

"כן..,לא!"אמר מציב עובדה.

הוא זרק לעברי את המכשיר,ופסע לעבר המדרגות.

"למה?"שאלתי לפתע.

"אני לא מרשה לך"

"ולמה לא?"שאלתי בגיחוך קל.

"כי את קטינה,והוא בן גילי,זתומרת...18"אמר.

"ולמה נראה לך שאני אקשיב לך?"שאלתי בגיחוך.

"כי את קטינה?,וחוצמזה לא נראה לי שהוא ידבר איתך אי-פעם"צחק.

"מה הולך פה?"אבא ירד לסלון,עייף.

"שון ביטל לי דייט!"כעסתי.

"דייט?"שאל מחייך.

"כן"רקעתי ברגלי.

ואז לפתע הסמקתי,נבוכה לגמרי.

"שון,תתבייש לך"קרא משועשע,קורץ לו.

"הוו הבושה"גיחך שון,קורץ לו חזרה ונכנס לחדרו.

"הנה,מרוצה?"שאל מחייך.

הנהנתי לחיוב,בלית ברירה.

"אז לילה טוב יפה שלי"אמר נושק למצחי.

"לילה טוב"עניתי.

אני שונאת כשהם עושים לי את זה!!

זה מרגיז!!

למחרת:

"קייטלין!"צרחה אימי מלמטה.

"תתעוררי כבר,עודמעט בית ספר"קולה נשמע קרוב יותר ויותר.

"קייטי?"שאלה נכנסת לחדרי.

ואילו אני,חצי יושנת,חצי ערה מביטה בה.

"כן?"שאלתי בעייפות.

"תתעוררי מתוקה,יש לך בית ספר"לחשה ברכות ולחיטפה את ראשי.

חייכתי ליה חיוך מתוק ואילו היא חייכה חזרה ויצאה מחדרי.

הבטתי לכוון החלון,שממנו קרני השמש הופיעו על מיטתי.

זה קצת סינוור אך קמתי.

גררתי את רגליי לעבר האמבטיה(הצמודה לחדרי)

שטפתי פנים,צחצחתי שיניים והלכתי לעבר הארון.

תפסתי בגדים שאותם אלבש היום,והתלבשתי במהירות לא מאחרת להציץ בשעון

אשר זירז אותי אף עוד יותר.

-

זה מה שלבשתי

-

הבטתי בעצמי על המראה וחייכתי-..,

אהבתי את מה שראיתי

ירדתי למטה ואילו שם כבר היו דניאל וג'ייסון.

חבריו של שון.

"שון"קראתי מתיישבת על ברכיו.

"מה מאמי?"שאל מחבק אותי ונושק ללחיי.

"תסיע אותי לבית ספר?"שאלתי מחייכת.

"בואי כבר"גלגל עיניים בעודו מחייך קלות.

לפתע הוא עצר:

"את זה את לובשת לבצפר?"

"תודה"חייכתי ל-שון כאשר עצר ליד שער בית הספר.

"בבקשה"חייך.

באתי לצאת אך הוא עצר אותי:

"לא שכחת משהו?"שאל.

"לא..לא ניראה לי"עשיתי את עצמי חושבת.

"ככה?..סבבה!..אין יותר טרמפים"אמר.

"מרוצה?"שאלתי לאחר שנשקתי ללחיו בשנית.

"כן"גיחך.

"לכי לכיתה,שלא תאחרי"קרא.

יצאתי מהאוטו ואילו הוא נסע להחנות את האוטו.

"קייטי!"צעקתה של קלייר נשמעה.

הסתובבתי בעצבנות,מביטה בה.

"מה?"שאלתי בגסות.

"מה קרה?"שאלה מביטה בי במבט מוזר.

"לא יודעת"עניתי,-..

כנראה שאין לי כוח לחפירות שלה על הבוקר.

"את לא יודעת מי הציע לי לצאת איתו אתמול בערב"קראה נרגשת.

"מי?"שאלתי עצבנית עדיין.

יודעת כי תחפור לי ללא הפסקה היום.

הידקתי את רצועת הילקוט שלי והבטתי בה:

"נו.."קראתי.

"מ-י-י-ק-ל ב-ר-א-נ-ג-' "קראה עוד יותר נרגשת

והחלה לקפץ במקום.

הרי אני סירבתי לו,זתומרת שון ועכשיו הוא רץ כמו טטלה לקלייר.

טוב נו..שיהיה לו בהצלחה.

הבנאדם לא יודע לאן הוא הכניס ת'עצמו.

"ואוו"קראתי בציניות.

"זהו? רק וואו?"שאלה מתאכזבת.

כבר היינו ממש מול הכניסה לבצפר עצמו.

"מה ציפית?שאני ארקוד לך פה?"שאלתי מגחחת.

ואז נכנסתי בעודי עוברת על פניה.

היא בטח נשארה לעמוד שם,המומה מתגובתי.

"את אמורה לפרגן,בתור חברה"קראה מנסה להשיג אותי.

"אז הנה פירגון,מה אכפת לי?"שאלתי.

"זהו..עכשיו אני לא מדברת איתך 10 דקות"קראה והתהלכה לה לעבר הכתה.

"מצדי גם אל תדברי איתי אף פעם"אמרתי לה.

היא התעלמה ונכנסה פנימה לתוך הכתה.

גיחחתי קלות ונכנסתי מיד אחריה.

מה זה פה?..טיפול זוגי?...10 דקות עאלק.

התיישבתי במקומי,מחייכת.

"היי"אמרה מנדי,חברתי הטובה.

"היי"חייכתי אליה,נושקת ללחייה.

"אז מה פשר החיוכים?"שאלה.

"סתם.."גיחחתי.

"קלייר החליטה שהיא לא מדברת איתי 10 דקות"צחקקתי.

היא החלה לצחוק בעצמה.

"מה אתם בטיפול זוגי?"שאל מנסה לעצור את צחוקה הבלתי נפסק.

"זה בדיוק מה שאני חשבתי"צחקתי יחד איתה.

"שלום תלמידים"נכנסה גברת לייבוביץ' לכתה,והצחיקה אותי ואת מנדי אפילו יותר

עם המבטא הרוסי הכבד שלה.

"משהו מצחיק בנות?"שאלה.

התחלנו לצחוק יותר.

"תפסיקו מפגרות..."לחשה לנו קיילי מאחור מצחקקת.

"סליחה גברת לייבוביץ'"סיננתי מצחקקת מפעם לפעם.

היא הביטה בנו במבט שאומר:

'תיזהרו בנות..אתן על הכוונת שלי'

 

-

 

יצאנו מהכתה צוחקות עד דמעות

"קייטלין ג'נט!"חיקיתי אותה עם המבטא המצחיק שלה.

כולנו צחקנו עד ש..

"קייטי?"שאלה מנדי בלחש מצביעה לאחור.

"היא מאחורי,הא?"שאלתי.

מנדי הנהנה בשקט.

"שיט"לחשתי.

הסתובבתי באיטיות אל המורה.

"מבטא שלי מצחיק אותכן, בנות?"

שאלה באותו מבטא שגרם לי להחניק צחקוק.

"בואו אחריי לחדר מנהל"קראה בכעס,הדהד ברחבי המסדרון.

הבטתי במנדי,ומנד הביטה בי.

וחשבתי כבר:

'אנחנו אבודות!'

 

-

 

"אחי!"קרא דניאל מביט בי ובמנדי אשר הלכנו בעקבות המורה.

אך שון היה עסוק מידי בלמצוץ לבחורה ההיא את הפה.

"שון!"קרא דניאל תופס בידו.

"מה?"שאל מביט אחורה.

"אחותך הסתבכה,שוב!"גיחך.

"אז תטפל בזה..אתה רואה שאני עסוק,נכון??"שאל ולא ציפה לתשובה.

"ככה חשבתי"ענה והסתובב אל הבלונדה אשר חייכה בתמימות.

 

-

 

התיישבנו מול הדלת של המנהל,מחכות.

"זה מעשה חמור מאוד צוחקים על מחנכת"קראה בקולה המצחיק.

"סליחה גב' לייבוביץ..."אמרה מנדי הפעם.

"אנחנו ממש ממש מצטערות ואנחנו לא נצחק עליך אף פעם"קראתי.

"רק בבקשה אל תגידי למנהל"לחשתי.

"מאוחר מידי,בנות...הייתן לחשוב על מעשים כאלו"אמרה.

החלקתי במורד הכורסא,בפנים חמוצות.

לפתע הבחנתי בדניאל אשר סימן לי לשתוק.

הזדקפתי במהירות,לפתע לא כלכך חוששת.

בעטתי במנדי אשר הייתה עסוקה בלחשוב מה לומר להוריה.

"אמא"צרחה בלחישה.

"מה?"שאלה.

"דניאל"לחשתי לאוזנה.

"מה איתו?"שאלה.

הצבעתי בלי שהמורה תראה על הדלת אשר הייתה קצת פתוחה.

"האא"לפתע הבינה.

המורה קמה כאשר דלת המנהל נפתחה,ומר קרייזרמן יצא ממנה.

"בואו בנות"אמרה נכנסת ראשונה לחדר המנהל.

נכנסנו אחריה מחייכות,יודעות שזה ייגמר באופן לא צפוי.

הרי מדובר בדניאל אוונס..תנו כבוד.

"אז מה קרה לנו עוד פעם?"שאל מביט בי.

"הם צוחקים על מבטא רוסי שלי"אמרה.

ואפילו אני יכולתי להבחין בחיוך אשר צץ על פניו של המנהל.

פתאום הדלת נפתחה בגסות והשרת נכנס פנימה..

רגע...זה לא שרת.

הבטתי במנדי אשר גיחכה.

"כן ג'ונתן?"שאל המנהל מאמין לו.

"מצטער"קרא בקול צייצני.

ושפך עליו את תכולת הדלי,שהיה מלא בצבע אדום.

"ג'ונתן!"צרחה כנראה נשמעה בכל רחבי בצפר.

המורה ישבה המומה..מכיוון שגם עליה נשפך לא מעט צבע.

ואילו אני ומנדי מיהרנו לברוח הצידה כשכל הדלי נשפך.

"אני חושבת שכדי שנלך עכשיו"סיננתי מביטה במנהל.

הוא הנהן וסימן לדניאל\ג'ונתן השרת להישאר.

אך הוא (דניאל) לא נשאר חייב,וברח.

כל הדרך לכתה צחקנו.

לפתע הוא תפס אותי במותניים.

"את חייבת לי,בגדול"קרא בלחש.

"ג'ונתן!"קולו העצבני של המנהל נשמע בשנית.

"אבל לא עכשיו"אמר והחל לרוץ גם הוא,בשנית.

גיחכתי..רק שתדעו,אני מאוהבת בו

וזה קשה להיות מאוהבת בדניאל בסוד...

כי הוא חבר של אח שלי,ואח שלי בחיים לא יסכים

בגלל שאני אחות שלו ודניאל חבר שלו,או בגלל שאני 'קטינה' בשבילו.

 

 

עד כאאן חברייה..

מקווה שאהבתם..:)

תגיבו!

אם אהבתם וגם אם לא =\