Eon Blue Apocalypce

אתה מבין יקירי, אין לך סולם מספיק ארוך בכדי להגיע אליי.

החבל שלך לא מספיק חזק עבור שנינו,

אין מספיק מקום במרכבה הזו.

טיפסתי על העץ כל כך גבוהה שאני לא יכולה לרדת, אני לא מסוגלת לגרום לעצמי לרדת,

אני לא מסוגלת להתיר את החבלים שהתלפפו סביב המפרקים החיוורים שלי,

קל לי כל כך לחבק את נציג השירות הזה, את איש המכירות הכל כך מוכר לי זה מכבר,

קשה לי לסרב לפיתוי,

אני תמיד אשאר יונה בבטן הלוויתן?

אתה מבין, יקירי.. שאין די לשנינו, ואין לי מה להציע, ולך אין מה לתת.

הקרוסלה חורקת והיא עתידה ליפול כל רגע

גם אם נצא מנקודת הנחה שאכן צדקתי בהחלטתי הרי הדפוס הזה הוא כל כך אני

כל כך כאן ועכשיו לקום ולברוח , אמצע הלילה וחושך מוחלט, אני לא יודעת בכלל לאיזה כיוון אני הולכת, רק הכביש תחת רגליי מוביל אותי,

כמו השביל של המרצפות הצהובות של דורותי, והשעה מאוחרת, בחדר שבו לנתי 28 ימים עוד ישנה אישה בת 51 ונוחרת.

בבוקר תהיה סנקציה, כי איך אף אחד לא שם לב,

כרגיל, הבאתי לכם הכל, פרשתי את עצמי לחתיכות והנחתי על מגש של כסף, חתכתי מבשרי והוא נטף מדמי הנגוע על כל השטח

איתי הכל כרגיל, הכל היה פתוח לרווחה, הכל קרה לכם מתחת לאף ואתם ידעתם, איך זה שאף אחד לא קלט, איך זה שהחמצתם אותי, נטפתי לכם, זלגתי מבין האצבעות  המפוחמות האלו שטענו שיחזיקו בי חזק.

אתה מבין יקירי, אני לא בוכה על הזרדים שנשברים תחת רגליי בלכתי.

אני לא בוכה על מים שנשפכו ולא יחזרו עוד למקומם,

אני לא בוכה עלייך או על מה שיכול היה להיות

אני בוכה על עצמי.

אני בוכה כי כשאני מוקפת אני מסכה אחת גדולה של כנות אמת ופתיחות והרבה משחק כי ככה אני מרגישה שאני יכולה להיות בשליטה מסויימת.

אני בוכה כי כשאני לבד אני מפלצת

כי כשאני לבד אין לי גבולות ואין לי מעצורים

אני בוכה על כל מה שנותר לי להקיא, על כל מה שהייתי רוצה להשפריץ בנתזים ססגוניים של מסירה.

אני בוכה על מה שנאמר ועל מה שלא, שלא נרמז, שלא נלחש אפילו באוזניי באישון לילה.

אני בוכה כי אני לא יודעת כלום לבטח

כי אני בכלל לא בטוחה מה עשיתי או איך היה לי אומץ ותעוזה פשוט לקום וללכת

כי אני תמיד קמה והולכת בלי להשאיר הרבה עקבות, ומבלי יותר מדי סנטימנטים

אני צפה בתוך החלל של הריק שבניתי לעצמי.

אני האמנית המיוסרת כפי שקראתם לי, פשוט כי אני אוהבת את הסבל.

אני אוהבת את היגון, את העוגמה, את היגון, את העצב, את הכאב, את ייסורי התופת של הנשמה. אני אוהבת את הנוסטלגיה המלנכולית, אני אוהבת את הערפילים המלוכלכים

וכבר אמרו לי שאני לא באמת אוהבת

שלימדתי את עצמי לאהוב כי לא היו לי הבה ברירות, אני לא יכולה להאשים את עצמי על מה שנעשה כי כניראה שלא היה מקום לפעולה אחרת אבל עכשיו כשצריך לשאת בתוצאות ובעול הכבד והנורא מכל, של לסחוב את הגוף הזה על הכתפיים

של לנשום דרך האף הזה, לראות דרך אותן העיניים החלמונויות, הפעורות כאילו אוטוטו ואני נתקפת חרדה לקיומו של דבר מה,

אז אמרו לי שאני אוהבת כי לימדתי את עצמי לאהוב ושבאותה מידה עליי לחדול ולשנות מחשבה אחר מחשבה אחר הפנמה אחר עוד דפוס התנהגות שאני מזהה בכזו עקביות

הלוחמה הבלתי נפסקת הזו לוקחת ממני את כל הכח, איך אפשר לתאר למי שלא חווה את התלישות הזו,

את התחושה הזו של חוסר שייכות מוחלט לדבר,

בלי מסירות ל"טיפול", בלי אמונה ב"דרך", בלי אהבת זולת, ללא אהבה עצמית, עם כל ההסתייגויות האלו והתלישות מהמציאות הכוללת,

126 ימי ניקיון מסמים, ולא מאף דבר אחר, איך אני יכולה בכלל לקרוא לעצמי נקיה כשרק היום שוב רכנתי לפנים והתקרה נזלה,הקירות התמזגו עם הצללים, לא רואה לימין ולא לשמאל ולא לצדדים.

אני שוב חוזרת על אותם הדברים, אותם הדברים ברצף, חוזרת לעבר הרחוק הכי שאפשר,למקומות השכוחים והכואבים, אפילו אם זה גובל בשיחת טלפון בת שעה ו31 דקות עם עלה תלוש ונידף מלפני שנים שהיה חלק ממני,או לפחות, הייתי רוצה שיהיה, אבל הייתי בקושי גבעול, היום אני רקבובית מזוהמת,

יודעת בתאוריה מה עליי לעשות וממה להמנע אבל לא מסוגלת לבצע,להוציא לפועל את מה שבמקום אחר,בזמן אחר, עשיתי בכזו שקיקה.

התאוותנות הגרגרנית הזו, ההתמרחות אל תוך הטרוניה והתלונות והשלילה הבלתי פוסקים, נמאס לי תמיד לחזור על אותו הדבר, נמאס לי לספר בחוצות שכבר אין בי די כח לעצמי, כי התשובה תמיד ברורה ותמיד מובנת ומוחלטת, רק אני שוב חוזרת על אותן טעויות,

ובנס עמים מותר ללכת רק על השבילים, רק על השבילים

אסור לחצות את הקווים  אסור לדרוך על הפסים

רק על השבילים ורק על השבילים

ואסור ללכסן מבטים

יקירי שלי,אל תיפול אל תוך הבור,

רק אל תביט לאחור     כי אני לא יכולה,מלשון אין לי איך לעזור

עם כל הכוונות הטובות והרצון הנפלא המציאות תמיד מתנפצת בפנים, וזה כל כך קר

זה כל  כך  פאקינג  קר     שזה כואב נורא.

הכתיבה חסרה לי והיא שוב לוקחת אותי למטה לאן שאני הכי מכירה, אין מי שישב ויוצא ממני מילים, אין מי שינגב לי את הפנים בממחטה, אין מי שינער אותי בהקפצה, אין מי שיעלה אותי על נוהל סנקציה או ניתוק מהקהילה.

אין מי שיגיד לי מה מותר ומה אסור ובעיקר מה אסור בהחלט, ועד כמה אני חולה

אני לא מוכנה לקבל על עצמי את הידיעה ש"מחלת ההתמכרות" הזו שלה אני כל כך בזה היא כמו סכרת, אתה תמיד צריך להתמודד איתה אתה תמיד צריך לעמוד מול  עצמך,

כמה עצוב,

כמה עגום,

כמה קודר...

עכשיו אתה מבין אהוב יקר...?

עכשיו אתה מבין למה אני בוכה?