Eon Blue Apocalypce

שוב השיחות ה"טראנס אטלנטיות" אל תוך הלילה, עוד לחישה ועוד חיוך, אני מגחחת כי אתה מזהה לפי הקול שלי שאני מסמיקה, אני לא עונה כי אין לי מה לאמר לך, אבל אתה תמיד דואג לשאול אותי שוב ושוב, ולדחוף אותי לקצה, ותמיד אותו הדבר,

"אבל מה אתה רוצה שאני אגיד? מה אתה רוצה לשמוע?"

-"מה שיש לך לאמר"

"אבל אין לי מה לאמר, אחרת כבר הייתי מדברת"

אני כל הזמן מתנצלת על זה שיש לי פתאום כל כך הרבה על מה לדבר, אני לא מצליחה לעצור את שתף הדיבור הזה ואז אני שוב במבוכה ואתה מדרבן אותי להמשיך,

אמרת לי "לשמוע אותך מדברת זה כמו לקרוא ספר", וניסית להוכיח אותי על טעותי, ושבעצם לא יכול להיות שום אינטרס ברצון שלך להכיל אותי.

אבל אני כרגיל, אצלי הכל אותו הדבר, אם חשבנו, אז חשבנו, וזה כלל לא משנה כמה רצינו או מה קיווינו,

נתתי לך לחכות ,מפני שאיני ממהרת לשום מקום. לימדו אותנו לכבד רגש, ולכבד האחד את השני, וזה לא לתת לאחר לחכות כי הזמן שלו צריך להיות שווה ערך לשלנו, אבל לי אין ערך, אין לי ערך לדבר, כל הזמן הייתי מספרת לך את האמת שלי, כמה אני כפוית טובה, כמה הייתי רוצה לחוש באותה אסירות תודה.

לא הייתי צריכה להיות שם איתך, ולא הייתי צריכה לשמוע את הקול שלך בשביל לדעת באיזו צורה תגיב. אני לא כל כך זוכרת איך אתה ניראה בעיני רוחי. אני מנסה להיזכר במסדרי הבוקר בהן העיניים שלנו היו נפגשות, וגם זה היה אסור, אבל לנו לא היה אכפת. אני זוכרת כמה פחדתי שתלך אחריי, והנה לכל הרוחות, דווקא מה שהכי לא רציתי קרה וזו הייתה בחירה שלך אבל אני לא יכולה שלא להבין איזה מקום אני תופסת בהחלטה הזו.

אני חושבת על אמש, ועל השנים שעברו בלעדיו.

מנסה שלא לחשוב על החודשים האחרונים, ועל החודשים הקרובים שכבר לא יהיו. על הימים הבאים, בלעדייך.

עוד הפעם וזה מרגיש כל כך מוכר,

משהו מת בי כשעזבתי לראשונה,

משהו מת בי במהלך, משהו מת בי גם הפעם.

משהו מת בי בלכתך, ובלכתו, ובלכתם של כולם, כל אלו שלא היו שלי מעולם, כל אלו שמעולם לא , מעולם...

משהו מת בי כשהוא שב,

משהו משהו,  שניראה כל כך זר.

העומס לוחץ עליי כל כך,לראשונה בחיי אני מרשה לעצמי להיות השבר כלי שאני, אבל באמת שבר, ובאמת רסיסים, מנופצים ומולחמים ומודבקים ומפוחדים.

אני מפחדת מכל מה שזז, אני מפחדת מכל תנועה ומכל חיוך שנשלח לעברי, אני מפחדת מכל מבט, הפחד משתק אותי כל כך

הפחד תמיד שיתק אותי כל כך, עד כדי הימנעות. זה למה עכשיו אני כל כך מעוותת, מכורבלת בתוך עצמי ומנסה, מנסה כי אני מבינה שאין מנוס, ואין לאן לברוח ואני נקיה מסמים, ולא משום דבר אחר.

קשה לי לקבל מחמאות כי אני לא מרגישה שהן מגיעות לי, אני לא מרגישה שאני שווה אותן, אני לא יודעת איך לקבל אותן.

"כמה את יפה" הלוואי ובעיני רוחי הייתי נושאת את המשפט הזה בקרבי בכל אשר אלך, אבל גם אם לצאת מנקודת הנחה והוא נכון בעיני חלקית מהסביבה,

מה עשיתי בשביל היופי הזה? לא עשיתי למענו דבר, נולדתי כזו, נולדתי מקוללת, עבד לחומריות

עבד לנוחיות, עבד משועבד להרס, לבצע, לתאווה, לגרגרנות, לקינאה, לשקרים ותועבה.

יש לי כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, כל כך הרבה דברים להסתגל אליהם, להתרגל, לעכל, לבחון בכובד ראש

בזמן שבני גילי עושים בטן גב בים, בזמן שנשים בנות 30 מרוקנות לאסלה את נפשן,בזמן שילדות מסתובבות חצי עירומות ברחוב חושבות שאלו הם החיים אמיתיים ו"נהנות" לרוב, בזמן שיש מי שמתקדם בהחלט, אני משוללת מכל אלו. לא הוללות ולא הפקרות ולא התחסדות ולא סגפנות ואף לא הימנעות, ה ת נ ת ק ו ת.

בזמן שהחיים ממשיכים ואין חדש תחת השמש אני צריכה לשלול אפשרויות ולבחון אופציות בכנות מוסרית ורוחנית כאחד, אני צריכה להילחם על החיים שלי במקום להתחיל לחיות.

אתמול טילנו על החוף, ואני הזדעזעתי למראה הצעירות הקטנות שמתופפות חצי עירומות לכל עבר, צוחקות בקול גדול, דקיקות וארוכות,משוחות בצבעים עזים ,שובל ריח אופף את זנבן, גילן לא עולה על 15, ונזכרתי בעצמי, ובעבר שלי, ובשנים ההן כשרק הכרנו. שבת פתאום "כמו מתוך חלום" כמו מתוך מציאות לא קיימת, תלושה מכל הקשר, וצחקנו על הזמנים ההם, על התקופות שחלקנו יחדיו עם אותם האנשים, ואותו המרמור, אני בשלי אתה בשלך, ולא נגענו בנושא הסגור, האטום, הסודי הזה, המסתורי שעד היום איני יודעת מה עלה בגורלו. עברו ארבע שנים מאז, ושתיים כמדומני מאז ראיתיך לאחרונה, והנה אתה לידי ומולנו שובר גלים ומאחוריינו עוד ארבע אנשים שזנחתי מאחוריי, שניים מהשימוש, שתיים מאותה תקופה שלנו אנו, ואני רוצה לצעוק למען השם רק חזרתי, עוד לא נחתתי, עוד לא עיכלתי את כל מה שעבר, ואת כל מה שעברתי ואת כל מה שאני עתידה לעבור, והכל נופל עליי באסימונים, בגלים, בקוביות, במטר אימתני חסר מעצורים או רחמים

איפה ההגיון בכל זה, מאיפה צצו כל אותם אנשים, למה לא מניחים לי, למה כולכם שבים אליי, הרי בכלל לא רציתי לחזור.

בכלל לא חזרתי, ולא אחזור עוד לעולם, משהו מת בי כל כך הרבה פעמים שכל מה שנשאר זו לא אני, זו לא אלונה שהכרתם, זה גם לא האפרוח, וזה לא השמנמן, וזה לא הבלונדה, וזה לא החתולה, חזרתי שלד, לשד עצם, אין לי בסיס, ואין לי מסה, חזרתי מרוקנת אבל מלאה, כי בתיבת פנדורה לא נגעתי, הו

לא, לא נגעתי בה כלל, לא היה זמן לכך, היו כל כך הרבה תהליכים בין לבין

ואני דווקא רוצה לשמוע את הקול שלך, שוב להעביר אצבעות על הקרחת ולצחוק עלייך כשאתה עצבני כי יש לי גישהאלייך, משהו במעטה שלך, משהו בשריון הזה נפקק ונתן לי לעבור אפילו בלי ששמתי לב, והלוואי ובכלל לא היית אומר לי דבר, והלוואי ובכלל לא הייתי משתפת פעולה, והלוואי ובכלל לא הייתה בא אחריי- ועל אותו משקל, הלוואי ולא היית עוזב אחריי,בגללי,למעני, הנה תראה מה יצא מכל זה, אנחנו יותר לא נדבר, לא, לעולם.

                                                                                ~`3

(טיוטה) לא מתוארך.לא מוערך. ייתכן ואיננו קיים.

                        ~    ~    ~    ~

good morning , death.

שוב בוקר חדש,

7 בבוקר,

מה היה אתמול? למה אני פה בכלל?

שיט.

לא ישנתי.

המצפון, התת מודע והחוסר מודע לא נותנים לעצום עין,

ס'עמק גם איתם.

-איי...

כאב ראש שנהפך לחמרמורת,כמה צפוי-

לילה שלישי ברציפות.

לא רוצה לקחת אחריות, לא מוכנה לזה עדיין.

ויתרתי על עצמי במובן מסוים,

ויתרתי על הסביבה.

שבוע הבא, שבוע חדש.

המסיכה שלי תחזור, כמה חמודה אני יכולה להיות,

כשאף אחד לא יודע...