Eon Blue Apocalypce

אני מרגישה חנוקה וסחוטה. נמאס לי מהרגש, נמאס לי מהמחשבות.

אני קמה לזריחה עייפה. דכאון של בוקר ועיניים אפורות. כבר מזמן שהפסקתי להילחם בכדי להשאיר את ראשי מעל המים, נחנקתי, ולא היה בי הכח להדוף את הגלים שבאים לקראתי, לכן פשוט למדתי לאהוב להיחנק.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, יושבת על הרצפה במטבח כשאין אף אחד בבית. זה לא היה לי חדש, פעמים רבות לא היה איש מלבדי.

את הנוטלה הייתי אוכלת בכפית. כבר אז לא ידעתי מתי לעצור, כבר אז לא יכלתי לעצור, לו רק מישהו היה לוחש לי..

שנוטלה, לא אוכלים בכפית...

הזכרונות שלי מעומעמים, מצחיק ככל שיהיה, הם החלו לשוב אליי בתקופת השימוש הקדחתני. הם שבים אליי גם עכשיו, כאשר אפילו השרידים העמוקים ביותר לכימיקלים עברו להם ואינם נמצאים עוד בדמי.

או שאני רואה את עצמי מהצד, ואיך זה ייתכן, הרי זהו הזכרון שלי, איך יצאתי ככה מגופי? או לחלופין, אני רואה כמו בראייה תוך גולגלתית, עמוק מתוך ארובות העין, לא מתוך הקרנית. עכשיו אתה מבין, למה התכוונתי בכל פעם שכתבתי שאני מרגישה מנותקת, ריקה, קליפה מרוקנת מתוכן..?

בשלב מאוד קריטי כלשהו בהתפתחות שלי משהו נדפק. תראה אותי, דפוקה עם קבלות, אבל כאילו, לגמריי. החיוך שלי גדול גדול, והשיניים שלי לבנות, הצלקות שלי מוסתרות היטב במסתורי הירך והשוק, הפרקים שלי נקיים מסמני כוויות או חתכים, אני נראית בסדר. בסדר גמור,

למראית עין הכל כל כך בסדר, כמה קל לשטות בכם, בכולכם.

תמיד שאבתי הנאה חולנית מכך שהכל קורה לכם מתחת לעין, ואף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע דבר, למרות שהכתובות תמיד היו כתובות על הקירות, מילים מוחבאות ומוצפנות, מרוססות על הגדר כמו גרפיטי שרק לועג לכם, מגחך בזדוניות, מחכה שתפענחו את התעלומה.

מי את באמת, אלונה?

אני תוהה, מה כל כך מתוק ברעל שלי, שמושך אותך כל כך. איזה שובל מותירים אחריי האבקנים, מה טעמו של הצוף הארסי שלי?

שמעתי שאומרים עליי שאני מסוכנת. כמו אש בשדה קוצים. תיזהרו ממנה, כמו דבורה, היא מיד עוקצת.

והרי, עם פרצוף ענוג ומלאכי כשלי,עם דיבור בשפה מעודנת ומורכבת, על כל מקרה,כך דויד תיאר אותי , הרי זו הפתעה, אני עוקצת!

זה כי זה פורץ מתוכי, הסיפור הדוקר הזה, החותך, מתפלש בביבים.  דויד קרא לי "דעתנית וחריפה"בטח חריפה, חריפה כמו משקה משכר. משקר, באותה המידה.

דעתנית זה אולי רק למראית עין, תמיד אהבתי אנשים דעתנים כי לי מעולם לא הייתה דיעה. אני כל כך אמביוולנטית, עם זאת דיכוטומית, ולפעמים כל כך אפאטית ומושפעת ומנוגדת וקיצונית ומרוחקת ונעלמת, נעלמת הרחק , כמה שרק אפשר.

רק בכדי לשוב ולחזור, ואז מחדש, אסיד וואלס כמו שרק אני מסוגלת לבצעו סולו- צעד קדימה, שניים לאחור,    אולי הפעם, רק אולי,      הפעם לא אחזור?

לקח לי הרבה זמן להבין, הבנה עמוקה כזו, כנה, אמיתית ולא מזוייפת, שתמיד התגאתי בתכונות השליליות שבי. הן הרי כל כך חזקות אצלי, אני כזו אלופה, כל כך טובה, זה הדבר הטוב היחיד שבו אני מצטיינת, אז ליטפתי אותן, את התכונות האלו שלי. טיפחתי, ועטפתי, וחיבקתי, גידלתי אותן לתפארת, מקצוענית של ממש, בת זונה אמיתית... וכשהכל התנפץ לי בפרצוף, אחחח. כמה שזה כאב.

אז הדחקתי את הכאב, כמדומני. כפי שאמרתי מקודם, נמאס לי מהרגש, אתה מבין?

תמיד פחדתי להתקרב יותר, יותר מדי, בשביל לא להיתלות, ולא להיכוות, ולא לכאוב, לא להפגע, אז למה זה תמיד קרה לי, כל פעם מחדש, למה?

אני זוכרת רעדתי מקור, זה לא היה כל כך נורא. כשחושבים על זה, האדם מסתגל לכל, לא?

רק שלרעיון הזה, הרעיון הזה של הקץ, של הסוף הסופני, לא כל כך הסתגלתי, קשה להתרגל לזה, למרות שבשניה

מספיק שניה אחת, ודי. חדל, כבר אין. יש ריק במקום שבו היה משהו פועם.

יש אין אחד ויחיד, אתה מבין...?

... האנונימיות שלי נשברה לי בבת אחת, ברגע שבו פתחתי את הפה הגדול שלי והקאתי את מה שהתערבל בתוכי, בלי לחשוב פעמיים, בלי לנסח מראש, פשוט לתת לזה להציף את הדף, את המסך, האצבעות מקלידות בשקיקה, משהו נפקק ואני זורמת זורמת זורמת.. זהירות, שהגל לא יסחוף אותי רחוק מדי, יש לי נטיה כזו, סטיה שכזו, הרגל עקום שכזה, להיסחף,תמיד להיסחף,לכל מקום,בכל זמן, בכל אשר אלך. אם אין אני לי, מי לי? אבל מי אני? אין אני, יש ריק, כבר הזכרתי זאת קודם לכן.

האנונימיות שלי נשברה לא ברגע שבו צפית בתצרף פיקסלים שהקפיא את דמותי ברגע מסויים. היא לא נשברה כשנברת בארכיון וריפרפת בין השורות.

היא נשברה ברגע שבו נתת לי אות ואני החזרתי סימן, ולא עצרתי.

ולא אופייני לי, אני בד"כ עוצרת. גבול ברור, אסור, קרוב מדי, תלך לאחור, רק אל תעמוד כל כך קוב אליי, רק אל..  !

שוב ושוב מתחזקת בי התחושה של אין לי מה להפסיד, הרי כל מה שיכלתי להפסיד כבר הפסדתי ממילא, ובמלחמה הזו אין טוב ורע, אין נצחון או מפלה, אין שטח כבוש או טריטוריה הרוסה, במלחמה הזו אין צדק, אין אמת ואין גבורה, יש רק אומץ , ותבונה.                              ושלווה..

אמרו לי חידתית ומסקרנת מסתורית ומעורפלת,  ממש תעלומה שכזו באמת.., נבובה, שפופה ומסנוורת.איזו מציאה!!

מה שלא הבנתם מעולם זה שאני רק מראה, בעצמי אני עיוורת. אור משל עצמי, לי- מעולם לא היה. הזוהר הוא רק השתקפות, אני בכלל חיוורת,

משועבדת לחירות של הסבל, לטירוף של היגון, לפלאי המועקה. הנוסטלגיה הייתה חמצן עבורי, והעצב- מזון למחיה.

הו לא, לא יימאס לי, אתה עוד תראה,  עוד תהיה הראשון לצאת את הסירה.

  עד כאן,

                                                                                                              שלך תמיד,

                                                                                                                                          נמנעת.