הפעם לא ארבה במילים ^^ אני רק מבקשת סליחה {שוב} על האיחור בפוסט ^^
ואשמח אם תגיבו זה ממש עוזר =]
קריאה מהנה!
תקציר העלילה-מיועד למצתרפים חדשים לסיפור- מומלץ לקרוא פוסטים קודמים.
אלכס מספרת כיצד הפכה מילדה שמנה בעלת פנים יפות ומעט חברים במושב לאחת שהצליחה לרדת לא פחות מ35 קילו, היא נחושה לנצל את המעבר לביתו הענקי של אביה במרכז על מנת להיות מה שתמיד חלמה -ילדה מקובלת ונערצת. כדי להשיג את המטרה תעשה הכל כדי שיאהבו אותה. היא מתחברת להדר - הילדה הכי מקובלת בשכבה, ודואגת לקחת לה את התואר בכך שהיא מצליחה להשפיל את החתיך של השכבה, נמרוד. במצב של הפרעות אכילה התאשפזה כשבוע במוסד וקיבלה טיפול נפשי ממנו היא יוצאת עם תובנות חדשות, ומנסה להתחבר ליוני ודורין החנונים של הכיתה, אך האם תוכל כעת להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות מי שהייתה? העניינים מסתבכים כאשר היא מתאהבת באור המבוגר ממנה ב-5 שנים וממונה יחד איתו על התיפול באליסה- תינוקת מתוקה ביותר שאמה הייתה חייבת לנסוע לברזיל בנסיבות מבלבלות, היא חזרה מוקדם מהצפוי מה שעלול לסיים את הקשר בין אלכס לאור. ובנוסף לכל הצרות יוני (החנון של הכיתה) והיא מארגנים פרויקט עזרה לזולת ונראה שיוני בעצמו מתחיל להתאהב בה, רק שהוא מבין הכל הפוך ובתוח שלאכס יש רומן עם אחיו אור ולא זו בלבד אלה שיש להם אפילו תינוקת.
-מהפוסט הקודם-
את מבינה אלכס, אני לא רוצה שהורי או מכרי ידעו על כך, רועי ידע רק על הדיכאון, שיתפתי אותו בכך, היינו בטוחים שזה בגלל המוות של גלי.
אין לי שום רצון שאנשים ירחמו עלי, נשבעתי לעצמי אז, שגלי היא האחרונה, אני לא אגרום שוב סבל דומה לבחורה, השתניתי אני כבר לא אותו אדם חכם ומצליח, כרגע אני לא יכול להיות עם אף אחד יותר, אני לא רוצה לסכן או להכביד על אנשים שאני אוהב.
את מבינה למה?
פרק שביעי(הפרקים באורך מלא ולכן מתפרסמים חלקים מפרקים ולא הפרק המלא).
אלכס.
שעתיים ישבנו שם, וחצי מהזמן הזה רק חיבקתי אותו חזק, הרגשתי צורך להגן עליו, כשבבת אחת הוא נראה היה לי שביר כל כך. הסתכלתי עליו רגע ארוך אחד ואז קמתי, אמרתי לו שאני מבינה, למרות שלא הצלחתי להפנים, והוא שמח, אמר שזה לא קל לו. אבל אני לא מתכוונת להפסיק לראות אותו ההיפך הוא הנכון, חייבת להיות איזושהי דרך לעזור לו.
הוא חייך, באמת חייך, זאת אולי הפעם הראשונה שזה בא לו מבפנים, הבנתי את זה עכשיו כי שמתי לב לשוני במבט הצוחק שלו מפעמים אחרות. הוא עצר לרגע ושאל אותי אם אני באמת רוצה להמשיך לראות אותו אחרי זה. אמרתי לו שכמובן, פשוט כי אני מאוהבת בו. הייתי ישירה מידי והוא הופתע אבל דאג להפתיע אותי כשאמר שגם הוא, למרות שהמשך המשפט שלו הבהיר לי שהוא לא בטוח עדיין עד כמה הוא מוכן לקשר.
שאלתי אותו אם הוא הולך לפסיכולוג. הוא ענה לי בחיוב, פעם בשבועיים הוא הולך לפסיכולוג.
שאלתי אם הוא יוכל אי פעם לצאת מזה, וגם לכך הוא ענה בחיוב. "יש אנשים שיצאו מזה" היו מילותיו המדויקות. קיוויתי כל כך שאוכל לעזור לו למצוא את הדרך החוצה, למרות שעמוק בפנים קצת פקפקתי ביכולתי לעשות כן.
אני ואור לא חברים, אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל זה לא מתאים, לא זה יכאיב, ולי זה לא דחוף. כל עוד אני יודעת שהוא יתן לי לעזור לו שנמשיך להיפגש, ושהוא, בעצם, אוהב אותי.
הוא הסכים לכל התנאים שלי וליווה אותי עד הבית, אבא שלי היה בסלון בדיוק כשנכנסתי ולכן שם לב אלי, הוא איחל לי חג שמח ואני לו, ניסיתי לדבר בתון יציב. אבא שאל איך היה לי בחג, ואני שלא רציתי להמציא שקרים רק אמרתי לו שנחמד ושאני עייפה כל כך ומחר אדבר איתו.
הוא הגיב בהבנה, התקלחתי, זמן רב מהרגיל מרוב מחשבות שחכתי להסתבן ונתתי למים לשתוף אותי עוד ועוד, האדים כיסו את הזכוכיות והמראה וכשיצאתי שמתי לב לאוויר הסמיך, אבל גם המים החמים לא עזרו לי להירגע. הלב שלי איים לקרוס תחת העומס, הכל היה כל כך מעורפל. לא הייתי עייפה כלל שכבתי במיטה שעות. ידעתי שהשתניתי. בגלל המון דברים, אליסה,למשל , התינוקת שהייתה שלי במלוא מובן המילה לשבוע.
היא לימדה אותי המון על אהבה ואחריות, היא תחסר לי. ואור, הוא שינה אותי לגמרי, ובכלל ללא תלות ברגשות שלי כלפיו, היה לי קשה לשים את האצבע על השינוי.
בבוקר קמתי ליום חופש ובעצם רציתי ללכת לבית הספר להעסיק את עצמי בתבניות החיים המוכרות כשלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, להתקשר לאור? או לנינה, לנגן או לדבר עם אבא, ולודמילה עוזרת הבית בדיוק לקחה יום חופש. אבל אז צלצל הטלפון ושלי, זה היה יוני, הוא אמר ל י שהוא רוצה לדבר איתי דחוף אז אפשרתי לו להגיע אלי, מתחילה להבין שפעם צירוף המילים צריך-לדבר-איתך-דחוף היו מזרימות לתוכי כמות לא מבוטלת מהתערובת המוכרת של התרגשות וסקרנות.
הוא היה אצלי תוך פחות מחצי שעה,
"איך עבר עלייך ערב החג?" שאלתי בכוונה להיות מנומסת.
"טוב, ולך?" התון שלו היה עצבני.
"בסדר, קרה משהו?" שאלתי. המבט שלו היה נסער.
"האמת כן, אני יודע את האמת עלייך אלכס" הוא דיבר בשקט. ציפיתי לפעימות הלב שיופיעו ובמקום זה רק הקלה, אם יוני יודע את האמת לפחות ממישהו אחד לא אצטרך להסתיר.
"מה אתה יודע?" שאלתי מנסה לא לנדב יותר מידי מידע, מה שהתברר כטעות.
"על אור והתינוקת והכול" זה נשמע היה מבטיח.
"ומה בדיוק אתה יודע עליהם?" המשכתי לחקור.
"לך ולו יש בת, ראיתי תמונה שלך שמנה יחסית, אני מאמין שבהריון או משהו, הייתי בבית שלו, אור הוא חצי אח שלי, מצד אמא, סיפרתי לך עליו, זה שאמא שלי מעדיפה, יש לה מפתח לדירה שלו היא נכנסה לבדוק למה הוא לא יצר קשר, כמובן שמהסתכלות על הבית הבנו את הסיבה"
הייתי מבולבלת מהמידע החדש, יוני אח של אור. הוא לא יכול היה להפתיע יותר.
רציתי להגיב ואילו הוא לא איפשר.
"אלכס אני לא יודע מה הסיפור שלך, אבל את משחקת עם אנשים, משקרת להם, אני לא יודע איך יכולתי למצוא בך משהו, את בן אדם רע" הוא הרים את קולו לפני סוף המשפט.
"יוני, זה בכלל נשמע לך הגיוני? אספר לך את האמת אם רק תיתן לי" ניסיתי בכל זאת לדבר בהיגיון.
"ומה תגידי לי, שפעם היית שמנה ושבינך לבין אור לא קורה כלום, כמו שאמרת לי מקודם שאת רק עושה בייביסיטר זה מה שתגידי לי עכשיו?"
מדהים שהוא עלה בדיוק על מה שרציתי לומר.
"כן יוני זה בדיוק" עניתי לו באדישות.
"ואני עשוי מאצבע, צעצועים באמצע הסלון, בקבוקים, חיתולים..."
"שמרנו עלייה שבוע שלם" רציתי שהוא יבין.
"מי יתן לך ולאור לשמור על תינוקת בבית שלו לשבוע, זה נשמע לך הגיוני?" הבנתי שהוא ציני.
"לא, האמת שזה לא הכי הגיוני, ואם לך זה הגיוני שיש לי בת מאור אז אני לא יודעת מה להגיד לך, אתה מסרב להקשיב לי, לך מפה, אני לא אשתתף באירועים שלך, ואל תצפה ממני לשיר בבת מצווה הקרובה" אני יודעת שהמילים האחרונות לא נאמרו מתוך מחשבה, הכעס כבר השתלט עלי וגם עליו.
"בסדר, אם זה מה שאת רוצה, לא תהיה לך מחויבות אישית" הוא יצא וטרק את הדלת בהפגנתיות.
חשתי רעד פתאומי, התיישבתי על הכורסא הקרובה ובהיתי בחלל, כך עבר הבוקר, בצהריים שכנעתי את עצמי לחפש עוד על מאניה דיפרסיה. באינטרנט, אור צלצל, הלכתי אליו, ודיברנו הפעם התמקדנו בו, שינוי מרענן אחרי כל השיחות שלנו עלי, הוא אמר שזו הקלה בשבילו...לדבר.
כל כך הדחקתי את הפגישה עם יוני בבוקר שרק לקראת העזיבה שלי סיפרתי לאור את הגילוי. הוא גם היה מופתע והודה בפני שהוא בעצם מתגעגע אליו, והוא גם צחק, ואמר לי משהו ששימח אותי כמו שמעולם לא שימחו אותי מילים.
הוא היה שמח אילו הסיפור שיוני החשיב למציאותי אכן היה כזה.
חזרתי הביתה, אמא הייתה שם. היא בכתה.
עד לפעם הבאה
{קרדיט ל freestyle על החתימה}
כינוי:
miss popularity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
