היא בת 18, מסודרת כזאת, משקיענית. פרפקציוניסטית...
לא עצמאית במיוחד.. אפשר לומר עלייה שהיא עוד ילדה בראש.. לפי הדיבור שלה. הדעות שלה. העיסוקים שלה.
היא ממוצעת בלימודים.. יש לה חברים שהיא לא באמת באמת אוהבת...
יש לה חבר, הם כבר היו ביחד נפרדו וחזרו כמה פעמים..
הוא בגיל שלה, הוא נשר מהלימודים ועבר לפנימייה, ומשם לבית ספר מקצועי, הוא לא מגיע לבית הספר בקביעות.
הוא עובד רוב היום. הקשרים שלו במשפחה על הפנים.
לפעמים הוא הולך מהבית וחוזר אחרי ימים ואפילו לא אכפת להם... הוא משתכר הרבה ומעשן...
פעם הוא הגיע לכאן מתוך רכב מפוצץ מוזיקה, מלא בחבר'ה לא מאופסים..
הוא יצא מהרכב.. הנהג נתן גז- הרכב פשוט חרק את הגלגלים על הכביש וטס..
הוא מגיע אלינו הביתה הרבה, ולא ממש מתקשר עם המשפחה. כשמציעים לו לשתות או לאכול הוא אף פעם לא רוצה.
הוא לא ממש מחייך או משתמש במילות נימוס, לא מדבר הרבה, לא ניראה שהוא מנסה להתחבב על ההורים..
בחור כזה שמנסה להיות "מאגניב" עם פוזה של ערס.. ולמרות זאת אני רואה ויודעת שבפנים מתחבא ילד קטן במצוקה. ואולי זו רק אני אבל יום יום אני עובדת עם עשרות כאלה, אבל...
אחותי נפגשת איתו כל יום וחוזרת ממש מאוחר בלילה. אני מתקשרת אליה כל לילה. "איפה את?" (שאלה רטורית...)
ותמיד יש שקט סביבה.. היא תמיד תענה בשקט. -"אנחנו בקניון"; אבל זה לא נשמע ככה.
ההורים שלי לא מרוצים מהקשר הזה ואמא שלי אומרת שהוא מדרדר אותה...
היא בטח חושבת שהוא הדבר הכי טוב שקרה לה.. ואני חושבת שהוא יכל להיות הדבר הכי טוב שקרה לה...
ואין לי מה לעשות אלא לצפות מהצד. ואני מפחדת עליה. ודואגת לה.
היא תמיד תהיה אחותי הקטנה, אני מסתכלת עליה ומקשיבה לה וכל מה שאני רואה זו ילדה קטנה שמחפשת את עצמה.
אני מרגישה תחושה של חוסר אונים כי אין לי שום דבר לעשות.
אני מוטרדת :\ .
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
