כבר כשהייתי קטנה אהבתי לצייר, הייתי מציירת בעלי חיים ונופים ובתים.....
התבגרתי והציור התבגר איתי,
תקופת ההתבגרות עבורי היתה כמו מערה חשוכה מלאה בשדים והציור ליווה אותי לאורך כל המסע... במיוחד בשלב אחד מסויים.
עברתי תקופה מאוד לא יציבה וקשה בסביבות גיל 14-17 והציור ליווה אותי לאורך כל הדרך,
הייתי יושבת לבד בחדר, מקשיבה למוזיקה, צוללת במחשבות, הייתי שומרת סודות כל כך גדולים בראש, ובשקט בשקט מגלה אותם לדף.
העיפרון היה מצייר את מה שהפה לא היה מסוגל לומר.
הייתי מציירת את מה שעשו לי
את הכאב שלי
את פרקי הזמן
את הקונפליקטים שלי בתוכי
את חוסר האיזון והשקט שהיו מכרסמים אותי מבפנים
ומה שהעיפרון צייר אי אפשר היה לפרש אחרת, זה לא כמו שאומרים משהו ואז הוא נשכח- הציורים נשארו כמו שהם עד היום!
אני מדפדפת בקלסר המאובק ואני רואה דבר אחד!- צעקתי הצילו!
ורק הדף שמע
כולם ידעו שאני מציירת וכולם בחרו שלא להסתכל לציור בעיניים
הציור היה מראה לעיניים שלי. עיניים בודדות, כאלה מפוחדות וכואבות וסובלות.
התקופה הזו עברה לאט לאט עם הזמן, הפסקתי לצייר.
אני אחרת היום, התבגרתי
התגברתי גם במובן הזה שהדברים לא מכאיבים לי ומעסיקים אותי באופן יום יומי, אך הם בהחלט משפיעים על ההתנהגות וההתבגרות שלי. הדברים האלה משפיעים על ההחלטות והמחשבות שלי. על השבילים שאני בוחרת ללכת בהם...
אני לא יודעת למה נכנסתי לזה, הכל התחיל מיזה שהתחלתי לצייר עכשיו אחרי המון המון זמן שלא עשיתי זאת, כניראה שהציור הוא מה שמחבר אותי לעצמי, הוא הופך אותי לחשופה ופגיעה... מצליח לגלות בי פצעים שעוד לא נסגרו מתקופת הילדות וההתבגרות, אני מקווה שהם יגלידו ושהצלקות לא יהיו כל כך גדולות כמו שאני חושבת שהן יהיו...
אני צריכה לגדול עוד, במובנים רבים
אני צריכה שהבעיות האלה יהיו קטנות עלי.
אני חייבת להמשיך בחיים מבלי שאתן לכל הדברים האלה שקרו לי לזעזע אותי שוב -ולגרום לי להחלטות אחרות
אני חייבת להסתכל לפחד הזה בעיניים- ולנצח אותו.
אני כל כך רוצה את זה!
ואני מרגישה שלא אוכל לעשות זאת לבד. אני צריכה מישהו שיהיה איתי ושיגרום לי להרגיש בטוחה.
אני לא יודעת אם כל הדברים האלה שקרו לי במהלך החיים הם צירופי מקרים שיצרו שרשרת שמכרסמת את הנפש שלי או שזו אני שרק יוצרת לעצמי דרמות ומכניסה לעצמי שטויות לראש...
אני מתחילה כבר להתבלבל והמחשבות האלה רק גורמות לי לחוסר שקט פנימי.
וכל הפוסט הזה נולד רק כי רציתי לכתוב שבא לי לצייר שוב...
אני מרגישה בודדה ושוב כמו אז- זה רק אני והעיפרון עכשיו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
