אני לא יכולה לתאר את עצמת המכה הזו
האדם שמסמס לי כל בוקר "בוקר טוב מדהימה שלי" ומוודא שהתעוררתי בזמן
ובצהרים מתקשר כי הוא שמע ששוב יש גראדים
והוא תמיד מקשיב ומוכן לתת עצה, מקבל הכל באהבה, גם את הקושי.
זה שמרים אותי כל פעם שעצוב. זה שמצפה ממני להרים אותו. תמיד הנפילות שלו היו קשות יותר. אבל הכלתי את זה. אהבתי אותו
הריח שלו, והחיוכים שלו, והמבט הרציני הזה שהוא מסוגל לדפוק פתאום, והידיים שלו, והשיער שלו
אפשר להתנשק שעות ואפשר גם לשתוק שעות ואפשר לדבר ולצחוק שעות
והוא הדבר הכי יקר לי והרווחתי ביושר
והוא אוהב את כולי ומכבד ושומר
חיבוקים חזקים
והוא שנא ללמוד והייתי מכריחה אותו. לוקחת ספר ומתחילה לקרוא, כמה הוא שנא את זה. לוקח לי את הספר בעדינות.
והוא אוכל רק ג'אנק. ויודע להכין רק צ'יפס ושניצל מעולים! וקפה קר שכל כך אהבתי.
שנינו דובוני שנצ, להרדם על החזה שלו, להרגיש ולשמוע אותו נושם. לדעת שהוא איתי ולא הולך לשום מקום.
המגע איתו היה אלוהי, הכל איתו היה..
כל הנסיעות הארוכות אליו. הפרפרים בבטן.
ההפתעות הקטנות. החוויות המטורפות. וכשהוא חרט את השמות שלנו על עץ וחשבתי שזה כזה דבילי וילדותי, אבל זה ריגש אותו.
הוא רצה לשמור אותי לעצמו, אז הוא לא היה מוכן לתת לי ללכת.
ורצה לפגוש את ההורים שלי... שאבא שלי יאשר אותו. זה היה לך חשוב. שאבא ידע עם מי הבת שלו מסתובבת. כל כך מתחשב.
זיכרונות מהאדם הכי הכי
הכי אהוב, הכי מדהים, הכי יפה, הכי שלי
הוא אמר שאני טובה לו מידי. שלא מגיע לו. שהוא מפחד עלי. שאני אשבר. שהוא לא טוב מספיק בשבילי
אבל רציתי אותו, ואמרתי לו שהוא הבחירה הכי משמעותית וחיובית בחיים שלי.
ואז המכה מגיעה.
"את יודעת שאני תמיד אוהב אותך, נכון..?"
"גם אני אוהבת אותך!"
"ואני מצעטר.."
"מה קרה?"
- - - - - - -
הזמן פתאום מתקתק,
ואלה השניות האחרונות של האושר המתוק הזה.
"בגדתי בך..."
"חחחחחח נו .."
"אני בגדתי בך.."
"מה?!"
והמכה. החבטה הזו בכל הגוף. פתאום הרגשתי מסוחררת לגמרי והבטן התהפכה לי, הראש מבולבל והלב רסיסים רסיסים לא מצליח להבין בכלל מה קרה. ואני מבולבלת צועקת עליו בטלפון ומנתקת.
לא הבנתי כלום.
אני בוהה כמה שניות באוויר ואחר כך מחפשת מהר מישהו לדבר איתו ומתחילה לבכות בהיסטריה. זה השלב שכבר הבנתי.
כשאנשים חושבים "אם מישהו יבגוד בי..." הם תמיד בטוחים שמעיפים אותו מכל המדרגות, שזה הגבול, שזה נגמר.
אבל גיליתי שזו סיטואציה מהסוג הזה שעד שלא חווים לא יודעים מה באמת לעשות.
המכה הזו חוזרת אלי
אני כבר לא אוהבת אותך. כי מאז השיחה הזו גם עברנו די הרבה. בנפרד, ביחד.
אתה שונה, לרע לטעמי.
אני שונה. אני בוגרת. אני כבר לא תמימה.
אני מתגעגעת אליך
לנסיעות והפרפרים בבטן.
לחיוכים שלך
לשטויות שלך
להרדם איתך לשנצ
הריח שלך המגע שלך
אבל מגיע לי יותר.
לפני הרבה חודשים התקשרת בפעם האחרונה ואמרת שאתה רוצה לבוא. אמרתי לך שיש לי מישהו רציני ואני לא רוצה לראות אותך. כמובן ששיקרתי. הוספתי שאני לא אשכח אותך...
רציתי להרחיק אותך ממני. נמאס לי מהחוסר יציבות שאתה מביא איתך כל פעם. נמאס לי שאתה פותח לי את הפצעים בלב.
ריקו שלי... עברו שנתיים ואנחנו שונים עכשיו.
אני יודעת שתמיד תאהב אותי עמוק מאוד בפנים...
אני מתגעגעת אליך ריקו שלי, אני מתגעגעת למי שהיית פעם.
בהתחלה חיפשתי אנשים כמוך אבל נכחתי לדעת שאין.
יש לי כל כך הרבה רגשות שאני לא מצליחה לתרגם למילים וזה מתסכל אותי...
אני כועסת עליך!
איך יכלת להיות כל כך מפגר?!?!
איך מהאדם הכי נפלא הפכת לבהמה?
הזמן עובר ואתה מתרחק.
ועוד לא קרה שום דבר משמעותי שיתעלה מעליך...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
