שלוש נשימות ופוסט אחד

אני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב, על המועקה הגדולה שתקפה אותי הערב, על המחשבות שצפות במוחי או על היום הארור הזה...

אני מרגישה שהרבה מאוד זמן לא היתה לי שיחה אמתית עם אחד הקרובים לי וזה חסר לי נורא

אני מרגישה שאני כותבת כאן יותר מידי כי אין לי למי לפנות.

זה לא היה ככה! היו לי קשרים משמעותיים, חברים שאפשר היה לפנות אליהם תמיד. תמיד פנו אלי.

נכנסנו לצבא וככל שהזמן עבר הקשרים התרופפו. חברה שחלקתי איתה חדר הפכה להיות החבר הטלפוני פעם בחודש.

ויש להם חברים מהצבא- והצבא שלי.. שירות לא טיפוסי בכלל. רוב האנשים שאני עובדת איתם הם בעיקר בני 30+.

וזה לא העניין.

המקום הזה שואב ממני את הכוחות. צרייך להלחם על כל דבר, צרייך ללמוד לחשוב פוליטיקה כדי להבין איך הדברים עובדים.

אני מרגישה שאין פה אחד שמשדר על הגל שלי

כבר יותר מידי זמן אני ישנה פה לבד

אני מרגישה שאני מתחילה לדעוך כאן, שכבר אין לי כח להיות פה. אני מתבאסת להגיע לכאן ורק מחכה לחזור להורים שלי.

קשה לי לעבור כל כך הרבה במהלך היום, להגיע לבית ריק ולא לשתף אף אחד

ועכשיו כשאני כל כך מתוסכלת מאיך שהדברים פה מתנהלים אני מרגישה שבא לי לבכות

וקצת נמאס לי להיות לבד כי זו לא רק תחושה פיזית- זה הופך להיות תחושה פנימית שמלווה אותי לכל מקום.

היום הבנתי משהו חשוב.

יש לי חניך שמאוד התרחקתי ממנו כי הוא מטריד חניכות ומדריכות.

לא התרחקתי כי אני מפחדת ממנו או משהו כזה- אלא כי זה דוחה אותי.  העניינים בטיפול, ובכל זאת...

ואני מרגישה שהוא שם לב לזה שאני פחות נחמדה אליו מלשאר, אני מעניקה לו הרבה פחות תשומת לב מלאחרים.

והבנתי- שהוא ילד. (מטריד, אבל עדיין ילד).. והוא זקוק עדיין לאהבה שלי. הוא יוכל להשתנות רק אם אאמין בו שהוא מסוגל.

הוא זקוק לאהבה ללא תנאים, לחום של משפחה.בעצם,  אני לא מאמינה באהבה ללא תנאים..

אני לא יודעת מה כל זה אומר בעניין הפרקטי אבל אני צריכה ללמוד לאהוב אותם עם הפגמים הכי קשים שלהם.

אני מצליחה לאהוב אותם. עם הדיכאון, הדיסלקציה, האלימות, הזילזול התפרצויות הזעם.

ואני צריכה ללמוד לאהוב גם אותו. השאלה היא איך?

קודם כל לנסות להבין מה המצב שלו בבית ומאיזה רקע הוא מגיע- ומשם אולי התמונה תתבהר...

כאן מסתיים לו פוסט מבולבל, מבולגן, בודד וללא מטרה החלטית.

העיקר שהוא נכתב באהבה!

אני מודה לכם שאתם מקשיבים ומגיבים. לילה טובי..