שלוש נשימות ופוסט אחד

אני רוצה להתרגש

אני רוצה לחוות חוויות מדהימות

אני רוצה לראות נופים מרהיבים

ולטעום טעמים חדשים

אני רוצה להכיר אנשים חדשים

ולהתעניין וללמוד

אני רוצה להתאהב מחדש

אני מתחילה להשתעמם

החבר הכי טוב שלי הוא הבן אדם הכי מדהים שאני מכירה

הוא מוסרי מאוד, והוא חושב תמיד על הכלל

הוא בן אדם דיי שמח למרות שהוא מדוכא מהצבא

הוא אדם חזק וכשיש לו מטרה הוא עושה הכל כדי להשיג אותה

הוא ילד טוב והוא בחור טוב

הוא מצחיק ויש לו שטויות כיפיות כאלה

אני אוהבת את החיוך והצחוק שלו

הוא נוהג זהיר

והוא אחראי בכללי...

אנחנו מסכימים על מלא נושאים, יותר מאלה שלא...

הוא חכם ויש לו ידע כללי מטורף

הוא אדם כנה 

ואני אוהבת להיות איתו,

הוא יודע עלי הכל! דברים שאף אחד אחר לא יודע עלי

ואני גם יודעת עליו.

כולם חושבים שהוא מאוהב בי

ורק אני יודעת שאני קצת אוהבת אותו

ואני דוחפת אותו לחזור לאקסית שלו- כדי שיהיה לו טוב.

למרות שדי ברור שהכי טוב יהיה לו איתי, לא כי אני מאוהבת בעצמי, אלא כי היא כבר פגעה בו...

אבל מחר זה קורה, הם חוזרים. אני רוצה שיהיה לו טוב! ולא ממש דחוף לי להיות איתו...

פשוט, סתם. זה בטח יצבוט בלב.

יש לי אהבה לא מוסברת אליו- ממש ממש אכפת לי ממנו, ואני נמשכת אליו. אבל סבבה לי גם ככה. בידידות הזו.

אני רוצה שיהיה לו טוב. אז למה אני לא לוקחת את האחריות על עצמי?

אני יודעת את התשובה. ואני מתביישת בעצמי.

אני מאחלת לו בהצלחה, הלוואי שהוא יהיה מאושר.

כי באמת שבת זוג זה כל מה שהוא צרייך.

אבל מגיע לו יותר טוב ממנה.

יש את הסוג הזה של הבלוגרים- שהם כותבים דברים מאוד אישיים, בדרך כלל באופן שלילי על עצמם- אבל גם מעלים תמונות שלהם וחושפים את כל הפרטים המזהים. שמתי לב לזה רק אצל בני נוער.

ומיד המחנכת שבי מתעוררת...

נערה שכותבת שהיא לא אכלה כבר כמה ימים חוץ מחטא הכרוב לפני כמה שעות, שמה תמונה שלה בצד הבלוג- היא בעצם צועקת שמישהו קרוב ישים לב!

נער שכותב על הרס עצמי, כל כך הרבה כאלה יש פה. היי זה לא נורמאלי! יש פה נטייה לאובדנות. כשהנערים שלי רק לוחשים משהו אני כבר יודעת לאן זה הולך ושמה 10 עיניים שהכל רק יהיה בסדר.

מכאן זה מתחלק לי לשתי קבוצות... האובדניים, ואלה שמכניסים את עצמם בכח למקום של אובדנות למרות שאין בהם נטייה. אפשר לקרוא לקבוצה הזו וונאבי... או צומי...

זה ניראה כאילו ש- IN להיות בדיכי, הבלוגים האלה בגוונים של שחור. לכתוב על הרס עצמי..

כולם שונאים אנשים שמחפשים "צומי" , אבל אם רק נסתכל טוב טוב נבין שאדם שזקוק לתשומת לב הוא אדם שחיי עם תחושות לא טובות שהביאו אותו לזה.

הרי תחשבו על זה . כל אחד אוהב תשומת לב, אני אוהבת שמקדישים לי זמן בבוקר ומעירים אותי בליטוף. אני אוהבת שמחמיאים לי על איך שאני נראית, אני אוהבת שמעריכים אותי על משהו לא מובן מאליו שעשיתי.

אבל כשאנשים עושים דברים משונים, או דברים שליליים כדי להשיג תשומת לב ("צומי") זה רע. אולי הם מרגישים חסך בתשומת לב, אולי רע להם בסביבה שלהם ומחפשים אדם שיעניק להם הרגשה אחרת. אולי הם צריכים להרגיש שיש מישהו שפה כדי להציל אותם ממשהו.  

בני נוער חווים את הדברים בצורה קיצונית וזה מוכח. מבוגרים יגידו שמכל שטות הם עושים קרייסס..

נערים נוטים לחשוב שאף אחד לא מבין אותם, מה שמרחיק אותם הרבה פעמים מדמויות בוגרות בחיים שלהם- כמו ההורים, מורים וכו'. חוסר ההבנה של העולם... זה קצת נכון וקצת לא. כל אחד יכול לומר "עברתי את הגיל הזה בעצמי ואני מבין.." אבל אף אחד לא יכול להביע הזדהות אמתית וכנה לבן נוער כמו שבן נוער אחר יכול להביע (וזה מה שהם בדרך כלל מחפשים).   לכן נערות צעירות שמתעניינות בגברים בוגרים לדעתי זה נורה אדומה. היא לא מחפשת הזדהות, אולי היא מחפשת גלגל הצלה. מישהו שכבר עבר את זה. ואם זה משהו שמצריך גלגל הצלה אז...

 תגובה תקיפה שאנחנו כותבים על פוסטים שנראים לנו מטופשים תתפוס לנו מקום של 3 דקות מהחיים וזהו- אבל האדם שקורא את זה מהצד השני יכול לקחת את זה בצורה אחרת. נסו לקרוא בין השורות את האדם שנמצא מאחורי המסך הזה ותבינו שזה עולם שלם שאנחנו לא מכירים ואולי לא יכולים להבין ולעולם לא להזדהות.

ובני הנוער האלה הם אנשים צעירים שחווים את השנים שמעצבות את האנשים הבוגרים שהם יהיו- ואנחנו לוקחים חלק  פעיל מהעיצוב הממשי שלהם כשאנחנו מגיבים להם, הרי הם כל כך זקוקים לתשומת הלב הזו שהם מייחסים חשיבות לכל תגובה, גם אם הם יכתבו שהם שמים זין. זה העניין כאן- לקרוא בין השורות... אנחנו צריכים לקחת אחריות על הדברים שאנחנו כותבים- אנחנו שולחים, סוגרים את החלון אבל התגובה שלנו נשארת שם...

מחשבות של 2 בלילה... ועוד לא הצלחתי לארגן את כל המחשבות שצורה מסודרת בראש, אני מרגישה שכתבתי המון אבל לא את כל מה שיש לי בפנים...

אני כותבת כל כך הרבה על נוער אני בעצמי לא ממש אדם בוגר עוד.

פשוט... הרבה מחשבה על הנערים שלי... ואני לומדת מלא רק מלראות אותם ביום יום שלהם. אני רואה את ההתנהלות שלהם ואיך שדברים שונים משפיעים עליהם, את היחס שלהם לדברים שונים.. את ההבדלים בתחומים שונים בין בני נוער אובדניים ללא אובדניים...

יש בי הרבה שאיפה להתפתחות בפאן החינוכי... ברור שאני לא מבינה הכל וברור שזה עניין של גישה.. אבל יש בי שאיפה להבין.. וכשאבין- אוכל להתקדם ולעזור יותר למי שצריך באמת.

אין דבר שמעניין אותי יותר מחינוך אמיתי.

לדעת להתמודד עם הכל ולתת להם את הכלים להתמודד

פשוט לדעת חינוך- וליישם איך לעשות את זה.