קורים לנו כל מיני דברים.. כל דקה, כל שעה, כל יום.. ואז הם עוברים. הזמן מרחיק אותם מאיתנו. וככל שהם מתרחקים קורים דברים חדשים בזמן ההווה שתופסים את הכותרות החדשות אצלינו.
בעוד שבועיים בערך ימלאו שנתיים לבגידה הארורה, שהזמן כבר הספיק להרחיק אותה מזמן אבל היא עדיין נמצאת כאן. היא כתם שחור מכאיב שנמצא לי בראש ובלב או פצע שלא מגליד ועדיין מטפטף ומרוקן אותי לאט לאט עם הזמן.. משהו כזה שהפך להיות חלק ממני. שאיך שהו הכל מזכיר ומדגיש את קיומו... המוזיקה היומיומית שלי מזכירה לי את הכתם הזה, ושיחות עם אנשים, וזמן פנוי, ואינטרקציה עם בחורים.... הכל מזכיר לי בסוף את הכתם השחור המדמם הזה...
לאחרונה הכרתי מישהי שהזכירה לי את עצמי לפני שנתיים, היא כזו מצחיקה ומתוקה, היא לא אדישה בכלל ומאוד אכפתית, קצת נאיבית כזו. חיובית להכל..
ואני כזו.. אבל אפשר לומר שקצת דהיתי? שקצת נשחכתי? ששמחת החיים שלי קצת נזלה ממני?
ואני לא באמת יודעת מה הסיבה האמתית לדעיכה הזו.. אולי זו הבגידה שפשוט מכרסמת אותי כבר במשך כל כך הרבה זמן.. אולי זה השירות הצבאי שהוא מדהים ומשמעותי אבל בכל זאת בכפייה. אולי זה הבית.. אולי זה החברים שהתנתקתי מהם.
למה אני תמיד שמה את האצבע על הבגידה הזו? על זה שאיבדתי אותו?
למה כל דבר אני מקשרת אליו?
אולי כי הוא היה המטרה שלי
כי רציתי להיות איתו ולא היה שום דבר אחר שכל כך כל כך רציתי...
ואולי אני סתם מכניסה את עצמי לסרטים
הכל עניין של גישה, למה אני לא משנה את הגישה שלי? אני רוצה לשנות אותה בכלל?
אני רק יודעת שלפני שאני נרדמת בלילה אני חושבת עליו, מריצה קצת זיכרונות ממנו בראש ומחדשת בעצמי איזה ניצוץ תיקווה שאולי ניפגש ככה בטעות השבוע והחיוך שלו יחייה אותי עד לפעם הבאה שאראה אותו....
והוא כל כך השתנה, לטוב ולרע. אולי הוא פשוט נהיה חייל שבוז כזה... ואולי הוא כמו שהוא היה רק בקיצוניות והחצנה...
אני לא אוהבת את מי שהוא היום.
אני נאחזת בזיכרונות מהנעורים הלא כל כך רחוקים.
אני רוצה לחזור לתקופה שהייתי נוסעת שעתיים ברכבת בציפייה כבר לפגוש אותו. והוא היה מחכה לי בתחנה. הפרפרים בבטן והחיבוק הגדול הזה החזק הזה שמביע פשוט אהבה אמתית, אהבה עצומה! ולהתנשק איתו איזה שעתיים כי סתם זה כיף לנו (:
והריח שלו והחיוכים שלו והבדיחות הלא מצחיקות שלו...
לא לקחתי אותו מובן מאליו אף פעם אבל גם אף פעם לא חשבתי שזה יגמר כל כך מהר ובטח שלא בצורה הזאת.
הייתי רוצה לחכות לו שיגיע מהצבא, ולבלות איתו את הזמן. ולישון ביחד. ולהרגיש אותו איתי.
לגהץ לו את המדים ולארוז איתו את התיק. לקבל SMS שהוא הגיע לבסיס והכל בסדר..
והיחס.. היחס שגורם לי להרגיש שאני הבחורה ברת המזל בעולם! כי יש לי אותו!
אני כותבת על הזמן ההוא ופתאום נזכרת בדברים הכי קטנים, כמו שהתלתלים שלי תמיד היו נתפסים לו בזיפים
שפעם אחת הוא חרט את השמות שלנו על עץ כי הוא כזה טמבל קטן
והדבר הזה נעלם לי בשביל זיון
אז לכל להמזדיינים בעולם- אני שונאת אתכם
כי הוא כמוכם
כי הוא מכר אותי ואת כל מה שהיה לנו בשביל זיון
אז אולי זה רק היה נראה טוב
ואולי זו היתה תחושה מוטעית לגביו- כי היום לא הייתי יוצאת עם מישהו כמוהו, ומצד שני אני רק מחפשת את מי שדומה לו..
אז מה קורה איתי?
ואיך משהו שקרה לפני שנתיים לא מתרחק? למה הוא נשאר פה עדיין וכל כך כל כךךך כואבבבב!!...
כאילו שזו איזו אבן שנתקעה לי בשעון החול
שהגרגירים זזים כל כך לאט
שהצורה לא משתנה
אבל מחוץ לשעון? העולם זז ומתקתק... ואני תקועה בפנים בתוך המון גרגירים- מחפשת דרך לצד השני, איזה נקיק מספיק גדול כדי שאוכל לעבור בו...
ואולי יהיה שם מישהו שצד השני שיושיט לי יד לעזרה.
עברו שנתיים ואני שבורה
למה?!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
