החלטתי לא לצום, בכל פעם שאני אומרת את זה זה יוצא לי בקול מתנצל.
אני חושבת שכל אחד צרייך לעשות עם עצמו חושבים כל יום, כל שבוע- איך היה היום, עם מי לא הייתי הוגן ובמי פגעתי.
לעשות תיקון כל פעם מחדש- להיות מסוגל להודות בטעויות ולבקש את סליחתם של אחרים.
היהדות מזכירה לנו פעם בשנה שעלינו לעשות זאת אבל אני לא בטוחה שאנשים עושים זאת.
אני מרגישה אדם ישר- אני לא משקרת ואני משתדלת לא לפגוע, וכשיוצא אני מסוגלת להודות בכך ולהיות כנה...
אני לא מרגישה שאני צריכה לצום ולבקש את סליחתו של ה',
אני מכבדת את ההורים שלי- גם כשאנחנו מתווכחים ומתעצבנים אני לרגע לא מספיקה להעריך אותם.
אני לא גונבת או גוזלת,
אני לא רוצחת,
אני לא חמדנית...
אני לא עוברת על החוקים המוסריים הללו ועל עוד רבים אחרים.
אני שומרת על השבת באופן שאני בוחרת- אני בוחרת לבלות אותה עם האנשים שעושים לי טוב, במקומות שממלאים אותי בכוחות,
השבת הוא יום בשביל המשפחה.
אחרי שנים של מחשבות בנושא ושינויי אורחות חיים
אני בוחרת לא לנהל חיים דתיים-
וגם היום אני חושבת - איך אעצב לעצמי את החיים היהודיים שלי?
מה מבדיל אותי מכל האנשים בעולם בהיותי יהודייה?
השמירה על המסורת והדגש על המשפחתיות וההיסטוריה.
זה מספיק.? מה עוד.?
אני צריכה להמשיך לחשוב ולעצב לעצמי את החיים היהודיים שלי...
להרעיב את עצמי יומיים כדי שה' יסלח לי על החטאים שלי- זה נשמע לי קצת פרימיטיבי...