ישנתי איזה 10 שעות שזה מדהים (:
וחלמתי..
חלמתי שאני יושבת על הריצפה נשענת על קיר. לצד ימין ישב איזה בחור שדיברתי איתו, ומצד שמאל ישבה בחורה קצת רחוק ממני.
ואז לצד ימין שלי התיישב מהר גבר שחום עם שיער שחור חלק עד הכתפיים. היו לו זיפים, שפתיים עבות מצויירות.. הוא היה מיוזע ומתנשף כאילו הוא מיהר לכאן. הוא הסתכל לי בעיניים והיו לו עיניים ירוקות עמוקות. היה לו מבט קשוח כזה. אולי קצת כועס.. אבל מושך!
התחלתי לחשוב לעצמי בראש שאני חייבת לעשות משהו, ככה עובר זמן- הוא יושב לצידי בישיבה מזרחית ואני חושבת לעצמי "קדימה ההזדמנות לא תחכה לך!" .. ואז בפתאומיות קמתי והתיישבתי עליו, נישקתי אותו! התנשקנו בכזה להט דיי הרבה. ואז הוא אמר לי "צרייך לשמור גם קצת לאחר כך" .. המבט שלו כבר היה אחר.. לא רך. אבל אחר..
ומכאן אני כבר לא זוכרת מה קרה..
לאורך היום ניסיתי לגלות עם עצמי מאיפה אני מכירה את הבחור הזה ? הוא מוכר לי. אני מכירה אותו.
עליתי על זה! זה בחור שהפסיק לעבוד ממש לא מזמן במקום שאני עובדת בו.
אני לא חושבת שיש סיבה לזה שזה דווקא הוא, מעולם לא חשבתי עליו בצורה כזו ועדיין לא!
חחחחח כל העניין ממש מבדר אותי (:.
אני מרגישה פחות אנונימית אתכם. זאת אומרת- זה שונה לכתוב כשאני יודעת שאנשים שקוראים לא מכירים אותי מאשר לכתוב כששהקוראים כבר מכירים אותי תקופה. גם העניין שפתאום יש אנשים שמנויים לבלוג ועוקבים אחרי כל פוסט שאני כותבת. זה הפך להיות דיי מוזר בשבילי.
אני כותבת פה את מי שאני במציאות ובכל זאת עם עוד תוספות שמנות שלא באות ביום יום.. למשל על החלום הזה הייתי מספרת רק לחברה אחת קרובה שלי. או למשל השטויות שאני כותבת מידי פעם- כמו הפוסט על המטרייה.. או על אהבתי לאקונומיקה..
ניראה לי שהשטויות האלה הופכות אותי לקצת מוזרה ואלה דברים שלא הרבה אנשים בחיים שלי זוכים להכיר בי.
מעבר לזה- אף אחד מהחברים והמשפחה לא יודע שאני כותבת.. אני דיי גרועה בברכות ומכתבים ותמיד אומרת שאני גרועה בלבטא את עצמי בכתב. האמת היא שזה היה נכון עד שהתחלתי להתמיד פה.. פתאום הכתיבה כאן היא הדרך היחידה שלי להביע את עצמי. ואני מרגישה שמי שקורא את מה שאני כותבת עושה זאת כי הוא רוצה, כי הוא מתעניין. אני מקבלת תשומת לב על הדברים שלי דרך התגובות, הכניסות, הקוראים הקבועים וגם הבלוגרים שאני מתכתבת איתם.
זה לא כמו בחיים. אני יכולה לבוא ולספר לאנשים דברים אבל מי מבטיח שזה מעניין? זה לא . כל אחד מתעסק בעצמו, לאף אחד אין פנאי לאחרים.. ככה זה מרגיש לפחות.
וכל הטוב הזה שיש לי פה ולפעמים פתאום קצת מביך אותי לכתוב פה בידיעה שאנשים שכבר מתחילים להכיר את מי שאני.
פתאום אני חושבת פעמיים לפני שאני שומרת פוסט, ואני לא יודעת למה. זה מוזר. אני לא שלמה עם עצמי? יש דברים שאני מתביישת בהם?
אולי יש דברים שהייתי רוצה רק לכתוב אותם ולא לקבל שום תגובה, משוב.. רק כדי למנוע מעצמי איזה פרצוף עקום של מישהו. על מי אני שמה? למה זה מעניין אותי? אני צריכה לחשוב ולספק לעצמי תשובות.
אני אוהבת לכתוב פה... וזהו רציתי להיות כנה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
