נמאס לי, נמאס לי כל כך.
אני סופגת את זה שוב ושוב ושוב, אני יודעת שזה יחזור לפגוע בי, ואני פשוט מקבלת את כל זה כאילו זו הפעם האחרונה.
אני לא הולכת לציין מה קרה, אני רק הולכת להתבכיין קצת. או קצת הרבה...?
חוסר אמון זה דבר נורא, זה דבר איום.
תתארו לכם שאתם יושבים בחדר, משחקים עם גור כלבים. הגור מלקק אתכם, כיף לכם, אתם משחקים. בום, ביס. אין דם.
מה תגידו לעצמכם? קרתה טעות.
הימים עוברים, כיף לכם יחד אבל הביסים לא מפסיקים, אלא נעשים חמורים יותר. כל ביס מלווה בכאב עמוק, פצע מדמם שלאחריו תישאר צלקת. זה עדיין קורה בטעות? אולי הבעיה בכם?
ניסיתם לעבוד על הקשר שלכם, ללכת למאלפים. לרגעים הכל נראה בסדר, עד הביס הבא.
כבר אין אמון, יש פחד. אבל אתם לא רוצים לעזוב, נכון? זה עדיין הגור שלכם. אתם אוהבים אותו.
ככה אני מרגישה.
ולא, לסיפור שלי אין קשר לבעלי חיים, פשוט לא מצאתי משהו הגיוני (לא שהסיפור הזה הגיוני.... אם יש לכם גור בעייתי לכו למאלף. אין בעיה שלא ניתן לפתור!).
גאד, אני אוהבת כלבים. טוב, לחזור לבכי!
זה בא לי בהתקפים, זכרונות שהם לא שלי מציפים אותי ואני נכנסת למצב של הרס. אני הורסת את עצמי וכל מי שקרוב.
אני לא שונאת הרבה אנשים, אבל כשההתקפים באים, כל כך קל לשנוא. כל כך קל להוציא מילים ארסיות, למילים יש כוח כל כך גדול.
ובסופו של יום זו רק אני, לבד, נותרת להתחרט על מה שאמרתי ועשיתי. נותרת עם זכרונות רעים שיצרתי לעצמי, שיצרו בשבילי, שדמיינתי.
קירות החדר שלי יכולים לספר כל כך הרבה עליי, הם שמעו הכל, הרגישו את הכאב שלי. סדקים שנוצרו בהם, ורק בגללי, גומחות קטנות של כאב. אני יכולה להעביר את היד על הקיר, להרגיש את השקעים ולדעת למה כל אחד נמצא שם.
אני מרגישה שהוצאתי מספיק לעכשיו, למרות שיש עוד ל כך הרבה לפרוק.
אני רוצה לצעוק את כל הכאב החוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
