מה אם יכולתי למות,אבל רק ל24 שעות..?
מה אם הייתי יכולה לעוות את המציאות כך שתוך 24 שעות אנשים ישכחו את המוות שלי ואני אחזור.
אם הייתי יכולה להסתכל מלמעלה על המעשים של האנשים שאלו,האנשים הכי חשובים לי בחיים..מה הם יעשו שאני אמות..
האם הם יבכו?
האם הם ישמחו בסתר?
האם הם יבחינו בכלל בהעדרי?
האם הם ימצאו מישהו אחר לפרוק עליו את בעיותיהם?
האם זה כול מה שאני הייתי בעיניהם,בור ללא תחתית?
האם מישהו מהם בכלל יזכור אותי בגלל מי שאני?
האם הם ישכחו לזכור?
האם הם יזכרו לשכוח?
ובכללי,האם הם יבחינו בחסרוני?
אילו הייתי יכולה לצפות על האנשים מלמעלה,רק ל24 שעות ואז לחזור,רק לדעת איך הם רואים אותי,מה אני בשבילם,האם אני חשובה בעיניהם או שאני זניחה.
אבל זה לא אפשרי.
לא אפשרי לדעת מה אני בשבילם.
לא אפשרי להטל במוות.
לא אפשרי לעוות את המציאות.
זה בלתי אפשרי בשבילי לדעת מה אנשים מרגישים אליי בכנות ובלי כול המסכות שהם משתמשים בהם..
מסכת החיוך,
מסכת האהבה,
מסכת האושר,
מסכת הצחוק,
מסכת הבכי
ומסכת העצב..
כ"כ הרבה מסכות ורק פרצוף אחד אמיתי.למה אנחנו צריכים כול כך הרבה מסכות שונות?
הרי אנחנו מי שאנחנו לא?
האם אנו מזייפים רגשות כדי לרצות את עצמנו או דווקא את האדם האחר?
האם אני לובשת מסכות?
אני לא יודעת...אני קרועה בין מי שאני באמת לבין מי שאני מייחלת להיות.אנשים רואים אותי כאדם שלם עם עצמו ועם דעותיו אבל הם לא יודעים כמה אני מתאמצת כול יום להשלים עם עצמי.
למה אני צריכה ללבוש כול יום את מסכת ההקשבה ולתת עצות לאחרים שלי לא יזיקו כמה עצות טובות?
למה אני מרגישה כ"כ-
מנודה,
מכוערת,
מגעילה,
שנואה,
דיכאונית,
צווחנית,
מתלוננת
ובכללי כ"כ חסרת רגשות שלא קשורים בדיכאון?
-יש אנשים מסויימים שבאמת מאירים לי את היום.והם:
מאיה,
רויטל,
הכלב שלי
והחבר המוושלם שלי!
שדואג לי כול יום,מתעניין,מדבר איתי ומוודא שהוא אומר לי כול דקה כמה הוא אוהב אותי וכמה אני מושלמת מבחינתו(:
האנשים המועטים הללו הם אלו שיכולים להאיר לי את היום ולהפוך אותו ליום שטוף שמש!D:
אני אוהבת את כולכם כ"כ333>♥♥
עד כאן הפסיכולוגית שצריכה טיפול.
Nona
עולמי כביכול ורוד,אבל זאת שבתוכו,שחורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~my love~