עזרה הדדית- סיפור בהמשכים.

(עמ' 1)

"ישבתי מול עדן החלון והתבוננתי בנוף המדהים של ג'קסנוויל. גרתי על גורד שחקים בחוף הראשון בפלורידה, מקום שהיה קסום בעיניי.

מאשנב ביתי היה ניתן לראות מספר בניינים גבוהים וגשר גדול המאפשר נסיעת תחבורה. מאחורי אותם מבנים היה ניתן לראות את הים ומעט מן החוף. עשרות אנשים התרוצצו לכל כיוון, מפזרים לכל עבר את החול היוקד.

מדי פעם הופיעו גלים קטנים בים. באותו יום לא נראו בו גולשים- הים היה רגוע מדי, מזג האוויר היה לח ודביק כרגיל.

"בֵּלֵן, תכיני לך בגדים לארוחת השבת!" נשמע קולו של אבי.

שמו היה מַארְק דַניאֵלְס. הוא היה אבא ממוצע בן שלושים ושמונה שנים ומלבד זאת היה עורך דין בעל שם גדול בתעשייה של ג'קנסוויל ושל פלורידה כולה. מדי יום שישי היינו מדליקים נרות לקראת בוא השבת.

אנחנו היינו אחת מהמשפחות היהודיות הבודדות בעיר. לא היו עוד יהודים בבית הספר או בשכונה בה גרנו, אך הקפדנו לקרוא בתנ"ך ולהתגאות בזהות היהודית שלנו.

הנחתי את רגליי על הרצפה הקרה וקמתי מהמיטה שניצבה מול החלון. המיטה הייתה גבוהה ורכה מאוד וכוסתה במצעים בצבע תכלת בהיר ולבן. על המיטה ניצבו שלוש כריות בצבע תכלת כהה יותר ושמיכה דקה באותו הגוון. החלון מול המיטה היה גדול ותפס המון מקום מקיר התכלת שבחדר. משכתי מעליו את הוילונות הלבנים וניגשתי לעבר הארון שהורכב מעץ לבן לחלוטין.

זה היה ארון בינוני וצנוע. פתחתי אותו בעזרת אחת מהידיות הכסופות, מביטה על הבגדים האלגנטיים שבו. שלפתי קולב אשר עליו הונחה שמלה לבנה וקצרה כשמעליה עליונית שחורה ודקה המכסה את הכתפיים.

הנחתי אותה על ספת הטרקלין הקטנה בפינת החדר.

תמיד אהבתי את השמלה הזו; היא הייתה שמלה יפיפיה שאבא העניק לי, אך אף פעם לא סיפר מאין נקנתה או מאיפה קיבל אותה.

הוא היה נוהג לומר שהשמלה מעניקה לי רגליים ארוכות ויפות, גוון מעט שזוף לעורי החיוור ומתאימה לשיערי האדמוני והארוך. היא גרמה לי להרגיש מיוחדת, השמלה המופלאה הזו.

אך עמוק בפנים תמיד ידעתי שלא השמלה מיוחדת, אלא מה שבתוכה. הייתי בטוחה בזאת, הרגשות לעולם לא משקרים...

לפעמים כשהייתי מטיילת על החוף הייתי מרגישה שאני רואה רק שחורות, שמשהו בפנים מנקר בי, משהו שטעמו אבד מזמן.

לעיתים הייתי מרגישה שהגוף כבר מת ומונע על ידי משבי הרוח החמימים בג'קסנוויל. זיקים של ילדות היו עולים בראשי, אחד אחרי השני, מסתערים עליי.

אותם זיקים שלא נראו באלבומי התמונות הנושנים, הם לא היו שלי. לא הרגשתי חלק ממשהו, הרגשתי שונה. מעולם לא תיארתי עד כמה..."

***

זה היה לילה חמים בג'קסנוויל. בלן הלכה על החוף, שולחת מבט אל רצועת הבניינים שהאורות בתוכם כבו מזמן. למרות זאת, העיר הייתה מאורת בעזרת פנסי הרחוב לצידי הגשר, אור ממקומות תיור בעיר ומספר מסעדות.

בלן אחזה בכפכפים שלה בידיה, נמנעת מלהרטיב אותם במימיו המלוחים של הים. בשמים ניצב ירח מלא שהשתקפותו נבלעה במים, מעניקה להם צבע מיוחד ומסתורי.

בלן תמיד חשה חיבור לימים האלו, אותם ימים שגרמו לה להרגיש מיוחדת. אותם ימים אשר העלו את את הזכרונות שלא היו שייכים לה לתודעה;

היא תמיד חשבה שזו מוזה מתפרצת, רעיון לסרט אימה מצליח או לסיפור מפחיד מסביב למדורה.

אצבעותיה נגעו במים והיא הניחה לזכרונות למלא אט אט את ראשה. עיניה כבר הפסיקו לראות את הנוף המשכר של הים ובמקום זאת היא ראתה הבזקים מהירים.

היא ראתה אישה גבוהה אשר הזכירה את בלן. היא צעדה אל תוך הים, מניחה לעצמה לשקוע מתחת למים עד שנשימתה נעתקה.

לאחר שבלן סגרה את עיניה ופקחה אותן במהירות, הכל נעלם; האישה אינה עוד והינוף העירוני חזר להיות כשהיה.

'שוב פעם.' בלן חשבה לעצמה, 'המוזה הזאת.'