והרוח מפזזת ומכחישה, אך במי תוכל להתל, שהכול מכירים ורואים ושומעים ונאחזים בה לשמוע אן תלך ומי תיקח - אך אשאר מאחור, אמתין כי תחזור ותשוב להשיב משב על ארץ נושבת - ואל מעבר להרי החושך תוביל ותיתן ביד הכבשה הפעמונית את הנבואה. כמו שריקת הרוח, שעולה ויורדת, נעצרת ונשברת, כך אאריך משפטיי אך לא אתנם לאיטם ולא אעפיל מעבר להם; הן כיצד אוכל לראות מעבר לאבן הפינה, אבן הבוחן, ושנים-עשר אבני אדרת הכהן? בעולם פוסט-אפוקליפטי בני-אדם ינודו בעולם בחליפות-גוף שיגנו עליהם מהקרינה, לא ימצאו מקומם ולא ישבו עוד תחת עץ, לא יוכלו לגעת, רק יוכלו למשוך ולהימשך: זהו עולם פוסט-אפוקליפטי. הנה כך חלפה בנאליה והיכתה שורשים ושירשה נכאים אך אולי לחשה גם אמיתה רוטטת, משסעת אך אחת, עוטפת וקוטפת מפרחי המילים ניצנים בני-חלוף שיזכרו מחר וישכחו מחרתיים.
אני רץ במעבה העיר והפיח סוחף וסופח אותי אליו, מוסיף מעליי שכבות ערומות ונערמות, מותירני ערום ועריה כביום מותי (הנה קוברים עירומים, והרי תחת הבגדים אף לא עלה תאנה בודד לרפואה). חשש כבד כמו ענן עולה במערב ושוקע במזרח, ושב ועולה בדרום ושוקע במערב, והינני משקיף מן הצפון אל השמש שעבדנו כה נחרצות - ומה אני זוכר בכלל? אני חולם על לחלום, ואוהב לאהוב, פוחד מן הפחד וחולש על חלשים; איפוא, חשבתי שזה לא יתארך כך כפי שהתארך, ועתה העת לשקוט ולשתוק.
אולי ביום אחר, גם ביום אחר, ויום אחר יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
