אני עוד זוכר מילדות את החלום שלי להיות צייר מפורסם אן לפחות לעשות איזו תערוכה פרטית אחת או שתיים, וליהנות מההכרה של כל העבודה הזו וגם עכשיו שאני חושב על זה. זה עדיין מושך אותי.
קיץ 2009 25 שנים של חלום חלפו להם ואני נשארתי באותו מקום אחרי תערוכה או שתיים קבוצתיות אבל מרגיש לא ממומש, חסר תכלית ועצוב, עצוב על זה שלא השגתי את כל המטרות שרציתי להשיג וכנראה יכולתי אלמלא הטיפשות שמקננת בי אותה טיפשות של חלום בהקיץ. זוהי ממש מחלה קשה אבל מי שיודע להשתמש בה יכול להפיק הרבה טוב, וזה ממה שראיתי,
באנגלית החולים האלה נקראים day drimer אלה האנשים שיודעים לחלום ולעשות לא מפחדים לחלום ולא מוותרים לעצמם, ובמה אני שונה מהם. הרי מעולם לא הייתה לי מספיק מוטיבציה לעשות את מה שאני חולם עליו, הרי לday drimer יש לא רק חלום אלא גם מוטיבציה חזקה ואמונה שלמה במה שהם עושים ובשבילי דרך אגב זה די כואב לדעת את זה ולראות שאני לא משתמש בזה מספיק להשיג את מה שאני חולם עליו. אז זה מוביל אותי למחשבה חדשה שאולי צריך להיות פה עוד משהו מעבר לתכונות הבסיסיות האלה אולי צריך גם גנטיקה ואופי?, הרי יש מיליוני חולמים בכל העולם איך זה שלא כולם מצליחים לחיות את החלום שלהם? זה הרי לא יתכן נכון? אני בטוח שיש להם מה שיש לי ובכל זאת שום דבר לא הולך כמו שצריך ולכן אני מגיע למסכנה אחרי שנים של מחשבה שיש פה עוד משהו סדי ונוסף, אותו דבר קטן שנותן את ההבדל, אני חושב שיש דרייב מסוים לאנשים הללו.
אם אני חושב על אמביציה, מוטיבציה, אמונה, חזון לכל המילים הללו ישנה תכונה בסיסית של נכונות להקריב למען המטרה. אז אם אין מטה או שהמטרה לא ממש מעניינת לא היה את מה שדרוש להצליח.
הרבה ספרים נכתבו על סודות ההצלחה ועל הדרכים לממש אותם אבל מה זה יתן לאחד כמוני או לאנשים דומים לי שהבסיס שלהם הוא חוסר הקרבה למען המטרה. אז אולי צריך לרצות להקריב למען משהו? להוציא יש מאין? מה אני אלוהים? אולי כן ואולי לא אבל מה שכן למדתי כל רצון קשור במידה כזאת או אחרת לכוח כלכלי או נפשי, אז נניח שיש לי את הכוח הנפשי מה קורה עם הכסף הרי אני צריך בסיס כל שהוא לממש את המטרה שלי ובשביל למממש את המטרה לזה אני צריך הון התחלתי או שאני צריך לוותר על חלק מהזכויות שלי לרעיון, אבל אז מה שיקרה אני יאבד את הרצון להקריב עוד פעם. פשוט כי האופי של האדם הוא לרוץ למען עצמו ולא חשוב ולא משנה כמה אנחנו סנטמנטלים, אוהבי חיות ובני אדם או כל דבר אחרץ הבסיס נשאר באגו שלנו האגו שהוא האשליה הכי גדולה נותן לנו את הדרייב וזה מה שיש לday drimer שגורם להם לעשות דברים, אבל אם האגו לא היה מי יתן את הדרייב הזה בכלל?
הרי דברים שאנו עושם זה לא בהכרח למען האנושות כמה שזה נשמע גבוהה, רוב הדברים הם בשביל עצמנו אז למה לשקר לומר שאנו עושים דברים בשביל אחרים? אנחנו עושים דברים בשבילנו ואם על הדרך זה עוזר לאחרים מה טוב ואם לא? מה נהיה אגואיסטים? למה מה זה לא מקובל בחברה קפיטליסטית להיות אגואיסט? אם התה חייה סוציאליסטית שעושה כסף בשביל אחרים היינו קוראים לה מלאך. ובמציאות של היום רוב ה "מלאכים" עשו כסף בשביל עצמם קודם אח"כ הואילו בטובם לחלק קצת לחברה שהם חיים בה אולי מסיבות מצפון אולי כי הם באמת רוצים להרגיש שהם תורמים אחרי ששנים הם דרכו על כל מי שעמד בדרכם, אולי ישנם עוד אינטרסים אגואיסטים שמניעים אותם לתרום והשד יודע מה עוד.
אז מה אני הבנתי עד עכשיו? לא מספיק רק לחלום, כדי לתרגם חלום למציאות צריך דרייב של האגו וצריך לרצות את החלום מממש חזק על גבול האובססיה אם לא יותר מזה.
אז מה זה נותן לי כל הסיפור הזה? טוב הבנתי אבל אין לי אגו לרכוב עליו אז כנראה אני לא יגשים את החלום שלי אף פעם אבל לפחות אני יגשים חלומות של אחרים. כי כשאין אגו החלומות שלך לא ממש חשובים אתה פה בשביל כולם ולמענם אוי אני טועה ואולי לא אבל זה המסקנה שלי לעכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
