נעה בין שפיות להיעדרה, טובעת בים מילים חסרות כיוון. המלחמה שלי במשפטים נודדים על השפיות שאבדה לה. |
| 4/2005
שפיות של רצון טוב אתה מביט בתמונות שעל קירות חדרי, אני מתחננת שלא תשאל שאלות. אתה מבטיח שלא תשאל אך מיד שואל: "מה הביא אותך לתלות מאות תמונות של אנשים מתים על קירות חדרך?"
אני מתכנסת בתוך עצמי. אמרת שלא תשאל שאלות, אני מתחמקת. אתה אומר שזה לא נורמאלי, שמשהו כאן מעוות. מוזר, לא הגיוני.
"למה את לא יכולה להיות כנה איתי?", אתה מפציר. אני מתעקשת שאני כן. "הפעם היחידה שראיתי דבר כזה", אמרת כמנסה לדובב, "היה בבתים של משפחות שכולות".
קברתי מבטי באדמה. שאלת אם אני מכירה מי מהנרצחים. עניתי שלא. לא האמנת. צעקתי שלא! לא מכירה. ולא הבנת, לא הבנת איך מעגל השכול מסוגל לפגוע גם באלו שאינם מכירים.
נשקתי לך והרחקתי אותך מחדרי. תמונות מאות נרצחי המלחמה הזו חייכו אליי מסודרים שורות שורות על הקירות היתומים.
"טוב למות בעד ארצנו", זעק בשחור המשפט השזור בין תמונותיהם. רק אחד מאיתנו יהיה מסוגל להבין.
| |
|