התשובה היא כלום. אבל כנראה הוא חושב אחרת. יופי לו.

דן.

למען הדיוק, דן התחמן.

בכניסה הראשונה שלו לפורום, הוא חירטט איזה ידיעה "בלעדית", שלא היה לה שום ביסוס, אפילו אלפית של ביסוס, בעולם המציאותי של המאה ה-21. אני בדקתי את זה מול גורמים רשמיים כדי להוכיח שהכל זה שטות אחת גמורה, פרסמתי את התגובה של הרשות השנייה בפורום, וזהו. הוא כנראה התייבש, וברח.

אבל הוא חזר! ובגרסה קרצייתית הרבה יותר. הוא מוריד ממני בדיוק את השירים שאני שומע, סבבה. פתאום הוא קורא לעצמו בכינוי די דומה לשלי, בקטנה. פתאום הוא פותח קומונה תפוזית, שהיא בערך.. העתק רע מאוד של הקומונה שלי, וזה כבר די עבר את הגבול. דיברתי איתו, אמרתי לו שזה ממש לא לעניין. הוא לא התייחס וניסה להסתתר מאחורי תירוצים מפגרים. שתקתי.

אבל די- נמאס. פתאום הוא מתחיל להתנהג בדיוק כמוני, וזה יוצא לו רע מאוד אגב. הוא נהיה כזה קרצייה שאף אחד לא סובל אותו, וכולם עם חיוכים צבועים רק בשביל לא ליצור בלאגן. אבל כמה אפשר? זה מרגיז!

ופתאום כשאני בא וכותב שם, הוא שותק. אבל לא מעריכים יותר. לא מעריכים את כל הוותיקים, כל אלה שבזכותם בעצם הפורום הזה הפך להיות מה שהוא. כל מי ששרץ שם במשך שלוש שנים, מי שתרם לפורום כל כך הרבה מבחינת תוכן, מבחינת מידע, ובעיקר מבחינה חברתית. פתאום כל גולש חדש נהיה מלך, ואת ה'זקנים' פשוט שוכחים. 

ולכן החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך לכתוב בפורום הזה. נמאס לי, עבר לי החשק.

בלי להכנס לפילוסופיות, מכירים את הקטעים שאתם כל כך נהנים ממשהו ואז, ברגע אחד קטן, כל החשק וההנאה הזאת הופכת לדבר אחד קטן? בדיוק. כמו פיצוץ של כוכב.  חכו עוד 5 מיליארד שנה, גם אתם תזכו לראות את השמש הופכת לחור שחור, בערך בגודל של כדור טניס.

וזה אולי מה שאני מרגיש עם הבלוג הזה. אחרי חודש, אולי קצת יותר, של כתיבה, אני מרגיש שדי מיציתי את עצמי. אני מרגיש כבול, אני לא יכול לכתוב פה מה שבא לי. כאילו מישהו שם, מישהו לא ממש רצוי, קורא פה כל הזמן. זה לא שלא ידעתי שזה יגיע מתישהו, זה היה צפוי. אני פשוט לא בנוי למחויבות כזאת של בלוג. ונכון שזה לא בדיוק "מחוייבות", אבל זה משהו שדורש זמן והשקעה, מה שקצת קשה לי למצוא.  אני מעדיף לדבר עם מישהו שאני סומך עליו, מישהו שכיף לי איתו, ופחות לכתוב בבלוג. לא יודע, זה גם יוצא לי ככה בטבעיות.

ואולי זה רק ההשפעה של מזג האוויר המדכא? =\