שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

גופת גבר כבן שלושים וארבע

נמצאה במצב ריקבון בדירה

כשאמו יושבת

מעבר לדלת

שומרת שאיש לא יפריע לבנה

שאלו השוטרים: לא רצה לאכול?

ענתה: "לא אכל לא שתה

לשירותים לא יצא

חשבתי ישן,

דבר אחר

מי ידע?"

 לא הרחת את הריח?

לא שמת לב לזבובים?

"עסוקה הייתי בעניינים אחרים

ובנוגע לריח, תתרנית אנוכי

זה עובר אצלנו במשפחה

עוד מימי בית שני"

כי כן רבותי, גבירותי, יהודים יקרים

עוד מימי בית שני כולנו מסריחים

יש סירחון עד שמים,

חוצה גבולות ועמים

כי לנו, לא אכפת מאנשים אחרים.

התינוקת שהייתה

בוכה בלי הפסקה

היא עכשיו כבר בת

שנתיים ומחצה

אפשר כבר להבין

למה היא בוכה

אבל בימים האחרונים

יש שקט ודממה

אולי היא הפסיקה ולא בוכה כבר יותר?

אולי אמא שלה באה אליה קצת יותר מהר?

אולי כשהיא מבקשת משהו סוף סוף יש מי שמאפשר?

אולי אבא שלה דואג להיות סביבה קצת יותר?

אולי היא גדלה להיות ילדה שמחה?

אולי היא מקבלת מה שהיא רוצה?

אולי היא מוקפת חום ואהבה?

אולי... אבל לא, .

מה  שקרה

זה

ש

העבירו אותה לחדר פנימי, בלי חלונות

שתצרח כמה שהיא רוצה וסגרו את הדלתות