שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

מעל מטר עשרים במדף התחתון

את הקטנים ממש במדף העליון

במדף השני כהים

במדף השלישי בהירים

ואת שני המדפים הללו, מימין לשמאל

בבקשה לסדר אותם מקטן לגדול.

הארון מימין כשר למהדרין

יש תא לבנות, תא לבנים.

ובארגז הגדול בכניסה

זה שכתוב עליו מבצע

אפשר להניח את אלה עם הפגמים

שברים, מומים, מחלות ועיוותים.

אה...

ואם נשארים כאלה שאת לא יודעת מה לעשות איתם ואיפה לשים

אפשר פשוט לזרוק אותם, או לחלק בתור דוגמיות חינם לאנשים.

גופת גבר כבן שלושים וארבע

נמצאה במצב ריקבון בדירה

כשאמו יושבת

מעבר לדלת

שומרת שאיש לא יפריע לבנה

שאלו השוטרים: לא רצה לאכול?

ענתה: "לא אכל לא שתה

לשירותים לא יצא

חשבתי ישן,

דבר אחר

מי ידע?"

 לא הרחת את הריח?

לא שמת לב לזבובים?

"עסוקה הייתי בעניינים אחרים

ובנוגע לריח, תתרנית אנוכי

זה עובר אצלנו במשפחה

עוד מימי בית שני"

כי כן רבותי, גבירותי, יהודים יקרים

עוד מימי בית שני כולנו מסריחים

יש סירחון עד שמים,

חוצה גבולות ועמים

כי לנו, לא אכפת מאנשים אחרים.