שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

אצלנו בשכונה

פגע ברצפה

ולדי, הבן של לודמילה שמתנהג כמו ילד קטן אבל הוא כבר כמעט בן ארבעים ושתיים

ויותר לא פתח את העיניים

שלושה שבועות

הרופאים עוד ניסו

אין מה לעשות

קבעו והלכו

לודמילה שמעה

אבריו תרמה

נעלה את הדירה

וטסה חזרה לאוקראינה עוד לפני הלוויה

ועומר אמרה

שמה שחשוב

שהיא תמיד זוכרת שהוא עזר לה

כשהיה לה עצוב

ביום שבו מת מר חרמון ונדם

הלך אחרי גווייתו המון אדם

שלא הכיר את המנוח מעולם

גברת חרמון עמדה על קבר בעלה

בשקט הוציאה מגופה אנחה

ועוד לפני הקדיש הסתובבה והלכה

שלושת ילדי המנוח חרמון

מוכי בהלה נחישות ויגון

צפו במתרחש ממרחק ביטחון

בהלה מנחיל ההמון

נחישות שלא יעמוד בם רצון

לשמור אביהם בחיים, יגון

גברת חרמון הלכה לדרכה

נכנסו ילדי חרמון למונית המחכה

וההמון נשאר ליד הגופה המכוסה

איש לא זז כולם ממתינים

דורכים כל הקבר ועל הפרחים

לאט לאט את האדמה מהדקים

אחר הצהריים משאית של בטון

שפכה תכולתה על קבר חרמון

לוודא שלא ישוב ולמנוע אסון

מר חרמון ניסה לבורא להשיב נשמתו

אלא שהבורא סירב ודחה וסילקו

אל בינות לאנשים שלא היו מוכנים לקבלו

וכך נשאר תלוי בין שמים לארץ מר חרמון

ועל יד קברו, שלא ישמעו ציפורניו השורטות בבטון

מחלקים חינם עד היום אטמי אוזניים להמון